רע"א 5488/16 אבנר נתנאל נ. רישין בנין והשקעות בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.6.2016 בת"א 5195-04-15 (השופטת ד"ר ד' אבניאלי ), בגדרה חוייב המבקש (להלן: אבנר ) בהפקדת ערובה בסך של 80,000 ₪ לשם הבטחת הוצאותיהם של המשיבים, ככל שתביעתו נגדם תידחה.

רקע

2.אבנר והמשיב 2 (להלן: אריה ) הם אחים. אריה הוא בעל המניות העיקרי במשיבה 1 (להלן: רישן ); אבנר הוא בעל מניות מיעוט בה. תחת שליטתה של רישן נכסים רבים וקבוצת 'חברות בנות', בהן גם המשיבה 3 (להלן תכונה רישן יחד עם קבוצת החברות שתחתיה קבוצת נתנאל או הקבוצה ). לפני מספר שנים נתגלעה מחלוקת בין אבנר לאריה, לאחר שלטענת אבנר קופחו זכויותיו כבעל מניות בקבוצה על-ידי אריה.

3.בעקבות המחלוקת הגיש אבנר שלוש תביעות נגד אריה ונגד מספר חברות בקבוצת נתנאל. לאחר משא-ומתן ארוך הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה. בהתאם להסכם, הסכים אבנר לוותר על תביעותיו, ובתמורה התחייבו אריה וקבוצת נתנאל להעניק לו זכויות שונות. הזכות הרלבנטית לענייננו היא זו המעוגנת בסעיף 7 להסכם הפשרה, לפיה נתונה לאבנר אפשרות לרכוש מקבוצת נתנאל, בתנאים המפורטים בהסכם, דירת גג יוקרתית (להלן: הדירה ) שעתידה להיבנות על-ידי הקבוצה בשיתוף עם חברת נאות מזרחי בע"מ (להלן: מזרחי ).

4.זמן מה לאחר חתימת ההסכם ביקש אבנר לממש את אפשרות רכישה הדירה, אולם המשיבים מצִדם סֵרבו. לטענת אבנר, סֵרובם של המשיבים נובע ממחלוקת בינם לבין מזרחי באשר לאופן בניית הבניין. כך, בעוד שהמשיבים מעוניינים לבנות דירת גג אחת ולמוכרה לאבנר כפי שהתחייבו לו בהסכם הפשרה, הרי שמזרחי מבקשת למצות את זכויות הבנייה ולבנות שתי דירות-גג. כתנאי להסכמתה לבניית דירת-גג אחת בלבד, דורשת מזרחי מאת המשיבים פיצוי כספי, שאותו המשיבים אינם מסכימים לשלם. נוכח סֵרובם של המשיבים למלא אחר התחייבותם הגיש אבנר תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה נתבקש בית המשפט להורות למשיבים לקיים את התחייבותם האמורה בסעיף 7 להסכם הפשרה, ולאפשר לאבנר לרכוש את הדירה בתנאים שנקבעו בהסכם.

עיקרי ההליך בבית המשפט המחוזי

5.ביום 10.1.2016 התקיים דיון קדם-משפט שבסופו קבע בית המשפט המחוזי כי מנסיבות העניין עולה שהסעד המבוקש במסגרת התביעה, קרי – בניית דירת גג אחת בלבד, הוא בלתי-אכיף, והורה לאבנר לשקול אם ברצונו להמשיך בבירור התביעה כפי שהוגשה. בית המשפט הוסיף וציין כי אם אמנם יבחר אבנר להמשיך בבירור התביעה במתכונתה הנוכחית, כי אז "ילקח הדבר בחשבון בהמשכו של ההליך, לרבות האפשרות כי התובע [אבנר – נ' ס'] יחוייב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של הנתבעים

[המשיבים – נ' ס'], וזאת לאור האפשרות המסתמנת כי מדובר בהליך סרק שלא נועד אלא לגרום לבזבוז זמן ולהוצאות מיותרות לכל הצדדים המעורבים בו" . בהמשך דבריו נקט בית המשפט המחוזי לשון נחרצת יותר וקבע כי "אם יחליט התובע להמשיך בהליך, יהיה מותנה הדבר בחיובו בהפקדת ערובה בסכום שיקבע על ידי בית המשפט" .

6.ביום 16.3.2016 הודיע אבנר לבית המשפט המחוזי כי הוא מבקש להמשיך בבירור התביעה. ביום 1.5.2016 הגישו המשיבים בקשה לחיובו של אבנר בערובה להוצאותיהם בסך של 100,000 ₪, בהתבסס על דברי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 10.1.2016 שהובאו לעיל. ביום 20.6.2016 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה דנן, בגדרה חוייב אבנר בהפקדת ערובה בסך של 80,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים כתנאי להמשך בירור התביעה. בית המשפט המחוזי קבע כי דרישתו של אבנר לאכוף את הוראת סעיף 7 להסכם הפשרה היא לכאורה תביעה למתן סעד שלא ניתן יהיה לקבּלו, מאחר שבניית דירת-גג אחת בלבד תלויה בהסכמתה של מזרחי, אשר אינה צד להסכם הפשרה. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי אבנר פירט בכתב התביעה רק חלק מן העובדות הרלבנטיות, וכי הוא ידע היטב כי על-פי בקשת היתר הבנייה שהגישה מזרחי מתוכננות להיבנות בבניין שתי דירות-גג. בנסיבות אלו קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים. אשר למצבו הכלכלי של אבנר קבע בית המשפט המחוזי, כי העובדה שהוא מחזיק בחלק ממניותיה של קבוצת נתנאל – שלטענת אבנר שוויו ניכר – אינה מלמדת על מצבו הכלכלי ועל יכולתו לשאת בהוצאות המשיבים אם תידחה התביעה.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפנַי.

עיקרי טענותיו של אבנר

7.לטענת אבנר, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי הסעד המבוקש בתביעתו אינו אכיף. לטענתו, אין מניעה פיזית או משפטית לקיום הוראת סעיף 7 להסכם הפשרה, וסֵרובם של המשיבים למלא אחר התחייבותם נובע משיקולי כדאיות כלכלית גרידא. בנסיבות אלו, אין לומר כי אכיפת ההסכם אינה בת-ביצוע, ולא בכדי נעדרת טענה ברוח זו מכתב ההגנה של המשיבים. כמו כן, טוען אבנר, כי הוא לא הסתיר עובדות רלבנטיות מבית המשפט. לדבריו, בעת הגשת התביעה כלל לא ידע כי הוגשה בקשה להיתר בנייה במסגרתה תוכננו שתי דירות-גג, ומכל מקום אין בהגשת הבקשה כשלעצמה (אף אם היתה מאושרת), כדי להפוך את הסעד המבוקש לבלתי-אכיף. בנוסף, לטענת אבנר, שווי אחזקותיו בקבוצת נתנאל הוא בשיעור גבוה, כ- 21 מיליון ₪. ברי אפוא כי מצבו הפיננסי איתן, ואין בסיס לחשש שציין בית המשפט המחוזי בדבר חוסר יכולתו לשאת בהוצאות המשיבים ככל שיידרש לכך.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ונתתי דעתי על נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

9.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מקנה לבית המשפט או הרשם את הסמכות "אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע" . עניינה של תקנה זו לאזן בין האינטרס שבמניעת תביעות סרק והבטחת הוצאותיו של נתבע מחד גיסא, לבין האינטרס שבשמירה על זכות הגישה לערכאות מאידך גיסא. התקנה על-פי לשונה אינה קובעת אמות מידה להחלתה, והיא מעניקה שיקול דעת נרחב לבית המשפט. לצד זאת, פסיקתו של בית משפט זה התוותה מספר שיקולים מרכזיים שעל בית המשפט ליקח בחשבון בבואו לצוות על מתן ערובה (על תקנה 519 והשיקולים העומדים בבסיסה ראו בהרחבה ברע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין (13.11.2014) פסקאות 8-6; וכן רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ (30.12.2014) פסקאות 10-9).

10.שני השיקולים הרלבנטיים לענייננו הם סיכויי התביעה להתקבל ומצבו הכלכלי של התובע. ככלל, ככל שסיכויי התביעה להתקבל נמוכים יותר, ומצבו הכלכלי של התובע ירוד יותר, כי אז תגבר נטייתו של בית המשפט לצוות על מתן ערובה. אכן, אין לחייב אדם בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד, ואין להגביל את זכות הגישה לערכאות אך ורק למי שידו משגת. כידוע, משמעות אי-הפקדת ערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה, ולפיכך מחוייב בית המשפט להפעיל את סמכותו בהקשר זה בזהירות, במתינות ובשום שכל.

11.מן הכלל אל הפרט . בית המשפט המחוזי העריך כי סיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים, שכן לשיטתו "מדובר בתביעה הנסמכת על התחייבות שלא ניתן לקיימה ועל סעד של אכיפה, שלא ניתן לחייב בו את המבקשים, לכאורה"

(פסקה 15 להחלטה). אבנר משיג על קביעה זו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מבקש להדגיש את ההבחנה שבין "חוסר יכולת לביצוע לבין חוסר כדאיות עסקית בביצוע"

(כפי שמובא בפסקה 38 לבקשה). יש לכאורה טעם מסוים בטענתו של אבנר, והדיון בה מחייב העמקה רבה יותר בשאלת פרשנותו הנכונה של סעיף 7 להסכם הפשרה, כמו גם בשאר העובדות הרלבנטיות. ספק בעינַי אם ניתן להגדיר את הנדון דידן כ "הליך סרק מובהק" , שאז סיכויי התביעה הנמוכים כשלעצמם עשויים להצדיק חיוב במתן ערובה (ראו רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן

(16.1.2013) פסקה 5). מכל מקום, בכך לא סגי כדי להצדיק את התערבותי בהחלטת בית המשפט המחוזי. בין אם אחזקותיו של אבנר בקבוצת נתנאל מלמדות על איתנותו הפיננסית, בין אם לאו, הרי שלא נטען לפנַי, כמו גם לפני בית המשפט המחוזי, כי החיוב במתן ערובה ימנע מאבנר את אפשרות הגשת התביעה. בנסיבות אלו, באיזון שבין האינטרסים השונים, אין הצדקה להתערב ולשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי.

12.בשולי הדברים , הערה על אופן הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע שצורפה לבקשת הרשות לערער: החלטת בית המשפט המחוזי המחייבת את אבנר בהפקדת ערובה ניתנה ביום 20.6.2016. את הערובה נצטווה אבנר להפקיד בתוך 20 ימים, קרי – עד ליום 10.7.2016. הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי (יחד עם בקשת הרשות לערער) הוגשה ביום 10.7.2016, קרי – ביום האחרון למועד אשר במסגרתו נדרש אבנר לקיים את החלטת בית המשפט המחוזי. להלכה – הבקשה הוגשה במסגרת סד הזמנים הקבוע בדין; למעשה – הגשת הבקשה ברגע האחרון הכבידה על עבודתו של בית משפט זה, וכנראה גם הובילה לכך שהחלטת בית המשפט המחוזי לא קויימה במועדה כנדרש, חרף העדר החלטה שיפוטית אחרת. התנהלות זו אינה מקובלת.

13.כידוע, הגשת בקשה לעיכוב ביצוע כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה. כמו כן, אין להניח כי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע ברגע האחרון 'מקודמת' באופן אוטומטי לראש התור. מלאכתו של בית המשפט מרוּבּה, בעלי הדין דוחקים, ואין הצדקה להקדים ולהידרש לבקשה פלונית רק בשל העובדה שהזמן שנותר לקיומה קצר. טלפונים בהולים למזכירות בית המשפט מוסיפים ל'לחץ' המיותר שאפשר היה להימנע ממנו בהתנהלות נכונה מלכתחילה. אם סבור מגיש הבקשה כי יש הצדקה לעכב את ביצוע ההחלטה, יתכבד ויגיש את בקשתו לערכאת הערעור זמן סביר קודם לכן. באופן זה תהא שהות מספקת לערכאת הערעור להידרש לבקשה מבלי שייפגעו סדרי עבודתה, כמו גם ענייניהם של בעלי הדין האחרים הממתינים על שולחנו של בית המשפט. אם רואה בעל דין שהשעה דוחקת, ותהליך גיבושן של הבקשות – הבקשה לרשות ערעור והבקשה לעיכוב ביצוע – אורך זמן, באפשרותו לעתור לערכאה הדיונית ולבקש עיכוב ביצוע קצר-מועד לצורך הגשת הבקשות לערכאת הערעור (ראו ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה

(17.6.2015) פסקה 17; זאת, ככל שבעל הדין מעוניין כי בקשתו לעיכוב ביצוע תידון דווקא לפני ערכאת הערעור).

14.סוף דבר : הבקשה לרשות ערעור – נדחית; ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע, והיא נמחקת. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 13.7.2016 לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי – מבוטל.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים – ורק מטעם זה – אין צו להוצאות.