רע"א 1481/13 עמוס גבעון נ. מרדכי לוי

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים ( השופטת ת' בזק-רפפורט ) בת"א 23550-07-11 מיום 29.1.2013, בה נדחתה בקשת המבקש-הנתבע לחייב את המשיב-התובע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות המבקש בניהול התביעה נגדו.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

המבקש, עורך דין במקצועו, ייצג את המשיב בתביעת רשלנות רפואית שהגיש בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ת"א (מחוזי י-ם) 1410/99 לוי נ' קופת חולים לאומית (10.8.2009). המשיב זכה בתביעתו בבית המשפט המחוזי ונפסק לטובתו פיצוי בסך 4,377,043 ש"ח, אך בפסק דין מיום 18.11.2010, קיבל בית משפט זה ערעור שהוגש על פסק הדין במסגרת ע"א 7313/09 קופת חולים לאומית נ' לוי (18.11.2010), תוך שהוא קובע כי עילת תביעתו של המשיב התיישנה עוד בשנת 1995, ודחה את התביעה כמעט במלואה.

2.

בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בערעור, הגיש המשיב תביעה נגד המבקש בעילת רשלנות מקצועית לבית המשפט המחוזי, בטענה שהמבקש הגיש את תביעת הרשלנות הרפואית באיחור ולכן היא נדחתה מחמת התיישנות. המשיב הוסיף וטען כי המבקש התרשל בכך שסירב להצעת פשרה של בית משפט זה במסגרת הערעור על תביעת הרשלנות הרפואית מבלי לשאול לדעתו או להסביר לו את הסיכונים הכרוכים בכך. בד בבד הגיש המשיב בקשה לפטור מתשלום אגרת בית משפט בשל העובדה שלטענתו הוא נעדר יכולת כלכלית לשאת בה. בקשה זו גררה את הגשת הבקשה נשוא בקשת רשות הערעור שלפני על ידי המבקש, להורות למשיב להפקיד ערובה לכיסוי הוצאותיו בניהול התביעה נגדו לפי הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). במסגרת הבקשה טען המבקש לפני בית המשפט המחוזי כי עצם בקשתו של המשיב לפטור מתשלום אגרה בשל חוסר יכולת כלכלית מעידה על חוסר יכולתו לשאת בעתיד בהוצאות המבקש באם תידחה התביעה. כן טען המבקש כי סיכויי הזכייה של המשיב בתביעה נמוכים מהטעמים הבאים: לפי עדות המשיב בתביעת הרשלנות הרפואית חשדוֹ שהתקיימה רשלנות נולד רק בשנת 1996 (לאחר חלוף תקופת ההתיישנות); המשיב חתם על ייפוי כוח המסמיך את המבקש להגיש את תביעת הרשלנות הרפואית רק בשנת 1999; וכן כי במקרה בו בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות וקביעתו נהפכה רק בערעור, לא ניתן לומר כי התקיימה רשלנות מקצועית. המשיב טען מנגד כי הצליח לגייס את סכום האגרה בסופו של יום ולכן לא ניתן לקבוע שלא יוכל לעמוד בתשלום הוצאות המשיב בבוא היום ככל שתביעתו תידחה, וכי על פי הפסיקה טענות הגנה טובות אינן מצדיקות חיובו של תובע בהפקדת ערובה.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המבקש בקובעו כי בית המשפט ישתמש בסמכותו לפי תקנה 519 לתקנות אך במקרים נדירים בהם הנסיבות מראות בבירור כי התובע נעדר כל יכולת כלכלית וכי תביעתו היא תביעת סרק או כי סיכויי קבלתה קלושים. לעניין יכולתו הכלכלית של המשיב קבע בית המשפט המחוזי כי זו אינה מן המשופרות, אך אין זה תנאי מספיק לחיוב בהפקדת ערובה בהתבסס על רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.2013) (להלן: עניין אברהם ). לעניין סיכויי התביעה, בית המשפט המחוזי החליט כי אינו יכול לקבוע בשלב זה שמדובר בתביעת סרק או תביעה שסיכוייה קלושים משני טעמים עיקריים: האחד , כי טענת המבקש לפיה המשיב העיד במסגרת תביעת הרשלנות הרפואית שחשד בקיומה של רשלנות רפואית לראשונה בשנת 1996 אינה שוללת לחלוטין את טענתו החדשה לפיה ביקש את ייצוגו של המבקש כבר בשנת 1994, שכן ייתכן ובעת עדותו בתביעת הרשלנות הרפואית "ריחפה" שאלת ההתיישנות מעל ההליך ועדותו הושפעה מכך. לכן, יש לברר את גרסת המשיב בשלב שמיעת ההוכחות; השני , כי גם ביחס לטענה בדבר הסירוב להצעת הפשרה במסגרת ערעור הרשלנות הרפואית נדרש בירור עובדתי וכי לא ניתן בשלב זה לקבוע שסיכויי הטענה קלושים.

תמצית נימוקי הבקשה

4.

המבקש חוזר בבקשתו על טענותיו בבית המשפט המחוזי לפיהן: בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב חשד בקיומה של רשלנות רק בשנת 1996 ולכן דחיית תביעתו בשל התיישנות שחלה בשנת 1995 לא יכולה להעיד על רשלנות המבקש; בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות, דבר המעיד על כך שהמבקש לא התרשל; וכן כי המשיב חתם על ייפוי כוחו של המבקש רק בשנת 1999. המבקש הוסיף גם כי בערעור לפני בית משפט זה נקבע כי חל על המשיב מעשה בית דין ביחס לנזק שנגרם לו מהרשלנות שבאבחון שלפני הניתוח הראשון שעבר עוד בשנת 1988 המהווה את עיקר תביעת הרשלנות הרפואית, ולכן לא יכול היה המשיב להצליח בתביעתו בכל מקרה. עוד הוסיף המבקש כי לעניין הצעת הפשרה בהליך הערעור, המשיב לא סתר את טענת המבקש כי היה נוכח בדיונים בעת ההצעה וכי לא ייתכן שלא הבין את הסיכון שטענת ההתיישנות תתקבל. כן טען המבקש כי טענותיו של המשיב לעניין מועד פנייתו למבקש ולעניין החתימה על ייפוי הכוח לא נתמכו בתצהיר כנדרש בתקנה 241 לתקנות.

תמצית נימוקי התגובה

5.

המשיב סמך בתגובתו את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענת המשיב, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי יכולתו הכלכלית הירודה אינה מהווה נימוק מספק לחיובו בהפקדת ערובה, וכי בפסיקת בית משפט זה נקבע שלא תחסם גישתו של אדם דל אמצעים לערכאות אך בשל העובדה שהוא עני. המשיב הוסיף כי הפסיקה נוטה לחייב תובע פרטי בהפקדת ערובה רק שעה שמדובר באדם שאינו תושב ישראל. עוד טען המשיב כי בעניינו גם לא התקיים התנאי לפיו שעה שסיכויי התביעה קלושים יש מקום להפקדת ערובה, שכן על קביעה כאמור להישקל בזהירות, ובנסיבות דנא טענות המבקש באשר לעדותו של המשיב בתביעת הרשלנות הרפואית צריכות להתברר מבחינה עובדתית שכן לטענת המשיב הוא טען את שטען בהוראת המבקש עצמו. עוד ציין המשיב כי בערעור לפני בית משפט זה נקבע ממצא לפיו הוא ידע על ההתרשלות עוד בשנת 1988. לבסוף, טוען המשיב כי חתם על ייפוי כוח לצורך הגשת תביעת הרשלנות הרפואית כבר בשנת 1995.

דיון והכרעה

6.

סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית משפט מחוזי:

"תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

עקרון היסוד בעניין זה הוא כי הזמן להשיג על החלטות שונות של הערכאה הדיונית הוא בתום הדיון בתובענה כולה, וכי ככל שיתברר בסופו של הדיון שאכן התקיימו הליכים מיותרים ניתן יהיה לפצות על כך את הצד הנפגע באמצעות פסיקת הוצאות [ראו: רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (21.3.2013), פסקה 6]. ואולם, משקלו של עקרון יסוד זה נחלש כאשר ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור נוגעת לדחיית בקשתו של נתבע לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, בקשה אשר מטבעה מוגשת כאשר קיים ספק ביכולתו של התובע לשאת בהוצאות הנתבע. במקרים מסוג זה ייתכן כי ייגרם לצד להליך נזק של ממש ואף עלול להתקיים הליך מיותר אם לא תינתן רשות ערעור באופן מיידי, וסביר שפסיקת הוצאות לטובת התובע לא תוכל לפצות על כך. לערכאת הערעור נתון שיקול דעת רחב להחליט אם מוצדק להפעיל מנגנון ביקורת ערעורי באופן מיידי [ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 200 (מהדורה שלישית, 2012)]. לכן, במקרה זה החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות. עם זאת, לאחר העיון, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

7.

כידוע, תקנה 519 לתקנות מקנה לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע במקרה שהתביעה תידחה. בית משפט זה קבע לא אחת כי ככלל, אין להתנות את זכותו של אדם לברר תביעתו בהפקדת ערובה כספית, וכי בכל מקרה אין לחייב אדם להפקיד ערובה בשל עוניו בלבד [ראו: עניין אברהם , פסקה 5 והאסמכתאות המופיעות שם; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 751 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן )]. מנגד, ולשם האיזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לזכות הקניין של הנתבע, נקבע כי כאשר סיכויי התביעה קלושים או כשמדובר בתביעת סרק ניתן לחייב את התובע בהפקדת ערובה [ראו למשל: רע"א 4037/12 סופר-סייג נ' ארז איתן עו"ד מנהל מיוחד

(18.10.2012), פסקה 6; עניין אברהם , פסקה 5; גורן , בעמ' 750]. לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בבואה לערוך את האיזון האמור ולקבוע האם יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה [ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים , פ"ד נח(5) 865, 869 (2004)].

8.

בנסיבות המקרה דנא נראה כי האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין זכויות המבקש לבין זכויות המשיב נעשה בהתאם להלכות שנקבעו על ידי בית משפט זה והינו ראוי, ולכן אין מקום להתערב בו. בית המשפט המחוזי החליט כי בשלב הדיון הנוכחי אין בידיו לקבל את הטענה לפיה סיכויי התביעה של המשיב הינם כה קלושים עד כדי שיהיה זה מוצדק לחייב אותו בהפקדת ערובה, חיוב שייתכן והמשיב לא יוכל לעמוד בו וכך תידחה תביעתו. לאחר בחינה של העניין לגופו, דעתי היא כי אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בשלב מוקדם זה של ההליך. טענת המשיב לפיה הצהרותיו בתביעת הרשלנות הרפואית באשר למועד גילוי הרשלנות ניתנו בהנחיית המבקש דורשת בירור עובדתי כלשהו בטרם ייקבע כי היא חסרת בסיס לחלוטין כטענת המבקש, זאת שעה שמדובר בתביעת רשלנות מקצועית.

9.

יודגש, החלטתי אינה באה לגרוע מסמכותו של בית המשפט המחוזי לשנות מהחלטתו אם ימצא לנכון לעשות כן בשלב מאוחר יותר של הדיון וככל שתתברר בפניו המסכת העובדתית הנדרשת לכך. הלכה היא כי בית המשפט רשאי לבחון מחדש החלטות ביניים שנתן אם חל שינוי נסיבות המצדיק זאת (השוו: רע"א 8298/07 דנציגר – משק פרחים "דן" נ' "תעשיות ביולוגיות " – בית העמק (21.2.2008), פסקה 7). דברים אלו יפים לטעמי גם שעה שמדובר בהחלטה בבקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקנות, שהרי סיכויי התביעה יכולים להתברר כקלושים ככל שיתקדם הליך ההוכחות.

10.

לאור האמור לעיל, הערעור נדחה. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.