רע"א 8426/14עמוס גבעון נ. מרדכי בן ציון לוי

בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בזק-רפפורט ) בת"א 23550-07-11 מיום 5.11.2014 ומיום 2.12.2014.

רקע

1.

המבקש, עורך-דין במקצועו, ייצג את המשיב 1 (להלן: המשיב ) בתביעת רשלנות רפואית שהגיש בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ת"א (מחוזי י-ם) 1410/99 לוי נ' קופת חולים לאומית (10.8.2009). המשיב זכה בתביעתו בבית המשפט המחוזי ונפסק לטובתו פיצוי בסך 4,377,043 ש"ח, אך בפסק דין מיום 18.11.2010, קיבל בית משפט זה ערעור שהוגש על פסק הדין במסגרת ע"א 7313/09 קופת חולים לאומית נ' לוי (18.11.2010), תוך שהוא קובע כי עילת תביעתו של המשיב התיישנה עוד בשנת 1995, ודחה את התביעה כמעט במלואה.

2.

בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בערעור, הגיש המשיב תביעה נגד המבקש בעילת רשלנות מקצועית לבית המשפט המחוזי בירושלים, בטענה שהמבקש הגיש את תביעת הרשלנות הרפואית באיחור ולכן היא נדחתה מחמת התיישנות. המשיב הוסיף וטען כי המבקש התרשל בכך שסירב להצעת פשרה של בית משפט זה במסגרת הערעור על תביעת הרשלנות הרפואית מבלי לשאול לדעתו או להסביר לו את הסיכונים הכרוכים בכך. יצוין כי הליך גישור שאליו הופנו הצדדים לא צלח ולכן נקבע התיק לקדם משפט ביום 5.11.2014.

החלטותיו של בית המשפט המחוזי

3.

בבקשה שלפני עותר המבקש למתן רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתביעת הרשלנות המקצועית. ההחלטה הראשונה , מיום 5.11.2014, עניינה בבקשת המבקש למחוק סעיפים שונים מכתב התביעה ומתצהיר עדותו הראשית של המשיב בהתאם לתקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). המבקש גרס כי טענות המשיב בתצהירו סותרות את טענותיו בכתב התביעה בכל הנוגע למועד שבו פנה לראשונה למבקש לצורך הטיפול בתביעת הרשלנות הרפואית. בעוד שבכתב התביעה טען המשיב כי פנה למבקש "במהלך שנת 1994 או בסמוך לכך, ובכל מקרה זמן ניכר לפני חודש יוני 1995", בתצהיר טען המשיב כי פנה למבקש "בראשית שנת 1995". עוד הפנה המבקש לעדותו של המשיב בתביעת הרשלנות הרפואית, שלפיה החשד כי טופל בצורה רשלנית על-ידי רופאיו התעורר בו רק בשנת 1996

(לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות). לטענת המבקש, יש לראות בכך "הודאת בעל דין" לפיה פנה המשיב אל המבקש רק לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. מכאן שכל טענה עובדתית סותרת מצד המשיב – דינה להימחק מכתבי הטענות והתצהירים שהגיש. כמו כן, ביקש המבקש למחוק סעיפים שונים בטענה שהם טומנים בחובם עדויות שמועה וסברה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי הפער בגרסתו של המשיב באשר למועד שבו פנה למבקש אינו מצדיק את מחיקת הסעיפים מכתב התביעה, בוודאי לא בשלב מוקדם זה, בחלוף שלוש שנים מהגשת כתב התביעה ובחלוף שנה ממועד הגשת תצהירו של המשיב. בית המשפט הוסיף וקבע כי נראה שאין לראות בדברים שאמר המשיב בהליך משפטי משום "הודאת בעל דין" ומדובר בראיה שאותה יש להעריך בסיומו של ההליך ועל רקע המכלול. צוין כי טענת המבקש בעניין זה תישמר לו ותוכרע סופית בעת מתן פסק הדין. לגבי הטענה בדבר עדויות שמועה וסברה, קבע בית המשפט כי אין מקום למחיקה דקדקנית של מילים וממילא לא ניתן לקבוע בשלב זה כי מדובר בעדויות שמועה וסברה כנטען. לפיכך אין הצדקה למחוק סעיפים אלו כעת וניתן להשאיר גם טענה זו לשלב הסיכומים.

4.

ההחלטה השניה , מיום 2.12.2014, עניינה בבקשת המבקש להורות למשיב להפקיד ערובה לכיסוי הוצאותיו בניהול התביעה נגדו בהתאם לתקנה 519 לתקנות. יצוין כי לבקשה זו קדמה בקשה דומה להפקדת ערובה שנדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 29.1.2013. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה ביום 3.4.2013 [רע"א 1481/13]. במסגרת הבקשה החדשה, טען המבקש כי חל שינוי נסיבות המצדיק היעתרות לה. על-פי טענתו, התקדמות ההליך מלמדת על כך שסיכויי התביעה הם אפסיים. זאת על שום שינוי גרסתו של המשיב באשר למועד שבו פנה למבקש, כאמור מעלה, המקעקע את מהימנותו; וכן משום שסד הזמנים הקצר שנוצר על-פי גרסת המשיב, לא איפשר להיערך להגשת תביעה מורכבת כתביעת הרשלנות הרפואית שבה מדובר. לנוכח סיכוייה הקלושים של התביעה ובהתחשב בכך שהמשיב נעדר יכולת כלכלית, ביקש המבקש להורות על הפקדת ערובה כאמור.

בית המשפט דחה גם בקשה זאת. בית המשפט מצא כי ההתפתחות המתוארת בתיק אינה מלמדת כשלעצמה כי סיכויי התביעה קלושים במידה המצדיקה חיוב בערובה. עוד קבע בית המשפט, כי פרק הזמן שהיה נחוץ להגשת תביעת הרשלנות הרפואית הוא עניין שיתברר בהמשך ההליך ולא ניתן לקבוע כעת כי לא היה בו די על מנת להיערך לכך. עוד ציין בית המשפט כי למשיב טענות נגד המבקש גם בקשר לטיפול בהסדר הפשרה שהוצע לו בערעור. מאחר שלמחלוקת זו אין קשר לחידוד גרסת המשיב בנוגע למועד פנייתו, אין לומר כי טענה זו נחלשה.

טענות המבקש

5.

בבקשה דנן חוזר המבקש על עיקר טענותיו בקשר לשתי ההחלטות הנזכרות. בהתייחס להחלטה מיום 5.11.2014; טוען המבקש כי השינוי שחל בגרסת המשיב באשר למועד שבו פנה למבקש, צמצם את עילת התביעה נגדו. לטענתו, השארת כתב התביעה כמו שהוא תביא להפרעה לדיון הוגן ותיאלץ את המבקש להתגונן מפני האמור בכתב התביעה, למרות שהמשיב שינה את גרסתו מאז. עוד הוא חוזר על טענתו כי אין לאפשר למשיב להעלות בהליך דנן טענות עובדתיות הסותרות את גרסתו בתביעת הרשלנות הרפואית. אשר להחלטה מיום 2.12.2014; חוזר המבקש על טענתו כי סיכויי התביעה קלושים היות שהמשיב שינה את גרסתו בקשר למועד בו פנה למבקש, ולמעשה העלה טענות עובדתיות סותרות. וכן משום שבפרק הזמן הקצר שחלף בין פניית המשיב למבקש ועד למועד התיישנות התביעה, על-פי גרסתו החדשה של המשיב, לא ניתן היה להיערך להגשת תביעה ברשלנות רפואית ולכן גרסתו אינה הגיונית ואין לקבלה. עוד הוא מפנה למה שהוא מכנה "הודאת בעל דין" כתימוכין נוסף לכך שסיכויי התביעה אפסיים.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. אמות-המידה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי נקבעו בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. על-פי סעיף זה, לא תינתן רשות ערעור על החלטה אחרת אלא אם שוכנע בית המשפט כי אם תידון ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי "יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". נקודת המוצא היא כי המועד הטבעי להשיג על החלטות ביניים הוא בתום הדיון בתובענה כולה. הצדקה לסטות ממועד זה תימצא רק כאשר להחלטת הביניים השפעה מכרעת על זכויות הצדדים, או כשהיא עלולה לגרום נזק בלתי הפיך למי מהם. אמנם "כל החלטת ביניים היא בעלת חשיבות מסוימת והשפעה כלשהי על ההליך ועל מי מבעלי-הדין" [רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש , פסקה 4 (25.6.2007)]. אולם, בדרך כלל, אף אם ייגרם למי מהצדדים נזק מסוים כתוצאה מהחלטת הביניים ניתן יהיה לפצותו בתום ההליך באמצעות פסיקת הוצאות או מתן סעד מתאים אחר [ראו: רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ , פסקה 6 (21.3.2013); רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי הנ"ל, בפסקה 6 (3.4.2013)].

7.

לא מצאתי בבקשה טעם המצדיק התערבות בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי. אפתח ב החלטה מיום 5.11.2014 ; המבקש מעלה טענות שונות הקשורות בשינוי שחל לטענתו בגרסתו של המשיב במהלך המשפט, וכן בסתירה בין גרסתו של המשיב בתצהיר שהגיש בהליך הנוכחי לבין גרסתו בתביעת הרשלנות הרפואית. טעמים אלו מצדיקים לשיטתו מחיקה של סעיפים מכתבי טענותיו ותצהירו של המשיב. בעניין זה רואה אני עין בעין עם בית המשפט המחוזי, כי מוטב לדון ולהכריע בטענות האמורות רק לאחר שיוצגו מלוא הראיות, דהיינו לאחר שהתמונה העובדתית והמשפטית תתברר עד תומה. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שנראה לכאורה כי הפער הנטען בין גרסת המשיב בתצהיר לבין גרסתו בכתב התביעה אינו בבחינת סתירה של ממש וניתן לראות בו משום "חידוד" של גרסתו; וכן בשים לב למורכבות הטענה כי התבטאותו של המשיב בהליך משפטי אחר היא בגדר "הודאת בעל דין" בהליך הנוכחי. כפי שבית המשפט ציין, טענות אלה שמורות למבקש והוא רשאי להעלותן בתום ההליך, ככל שיחפוץ בכך. לא התרשמתי כי הותרת הסעיפים הנדונים על כנם בכתב התביעה ובתצהירו של המשיב תביא לפגיעה ממשית במבקש, תגרום לו נזק בלתי הפיך או תסרבל את ההליך במידה המצדיקה היעתרות לבקשה.

ההחלטה מיום 2.12.2014 ; אמנם, כאשר עסקינן בהחלטה שעניינה דחיית בקשתו של נתבע לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, עשוי להיגרם לצד להליך נזק של ממש ואף עלול להתקיים הליך מיותר, אם לא תינתן רשות ערעור באופן מיידי.

מטעם זה נעתרתי לבקשתו הקודמת של המבקש בנושא הפקדת הערובה, אך כזכור דחיתי את הערעור לגופו [רע"א 1481/13 הנ"ל]. גם בבקשה הנוכחית מצאתי כי אין עילה להתערב באיזון שערך בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת המבקש. במילים אחרות, איני סבור כי חל שינוי נסיבות המצדיק את חיובו של המשיב בהפקדת ערובה. ראשית, הלכה היא כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בבואה לערוך את האיזון האמור ולקבוע אם יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה [ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים , פ"ד נח(5) 865, 869 (2004)]. שנית, ולגופו של עניין, המשיב מעלה בתביעתו טענות החורגות משאלת ההתיישנות, אשר עניינן בהתרשלותו של המבקש בטיפול בפשרה שהוצעה בבית משפט זה בשלב הערעור. לטענות אלה אין כל קשר להתפתחות הנטענת בתיק, שבעטיה גורס המבקש כי אפסו סיכויי התביעה. שלישית, איני סבור כי השינוי שעליו מצביע המבקש בגרסת המשיב הוא בעל עוצמה המותירה סיכוי קלוש בלבד להצלחת התביעה [ראו הערתי בנושא זה בפסקה הקודמת]. כך גם באשר לטענת המבקש כי גרסת המשיב אינה מתקבלת על הדעת בהתחשב בזמן הדרוש להגשת תביעה ברשלנות רפואית, ובשים לב להערת בית המשפט המחוזי כי קביעת מסגרת הזמנים הדרושה לשם כך טעונה ליבון בהמשך ההליך.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.