רע"א 5717/16 רע"א 5717/16

1.

המבקש לפניי הגיש תביעה נגד המשיבים שנסובה על טענתו כי התנהלות המשיבים גרמה לו להפסדים כספיים בסכום של 210,000 ש"ח, וגם ליתרת חובה בחשבון הבנק בסניף בר אילן של המשיב 1 – בנק מזרחי טפחות בע"מ. במקביל הגיש המשיב 1 תביעה כנגד המבקש על יתרת חובה בסכום של 63,875 ש"ח. ביום 26.2.2016 קיבל בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת מ' וולפסון ) את תביעת המשיב 1 ודחה את תביעת המבקש. האחרון לא השלים עם תוצאת פסק הדין והגיש ערעור. בסמוך לאחר הגשת עיקרי הטיעון בערעור מטעם המשיבים הגיש המבקש בקשה דחופה למחיקת עיקרי הטיעון של המשיבים. טענתו המרכזית של המבקש הייתה כי המשיבים העלו בעיקרי הטיעון מטעמם טענות חדשות, שלא נטענו לפני הערכאה הדיונית, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה של בית משפט זה. ביום 3.7.2016 קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דברת ) כי הבקשה תידון במסגרת הדיון הקבוע בערעור. בהמשך לכך התקיים ביום 10.7.2016 דיון בערעור שבמסגרתו העלה המבקש את טענותיו לעניין הרחבת חזית מצד המשיבים (ראו למשל פרוטוקול הדיון מיום 10.7.2016, בעמ' 1 שורות 13-11). בסיום הדיון ניתנה החלטה שנוסחה "נדחה למתן פסק דין שישלח לצדדים בדואר". ביום 12.7.2016 הגיש המבקש "בקשה דחופה למתן זכות תשובה על טענות המשיב". לטענתו, במסגרת הדיון בערעור לא ניתנה לו הזכות להשיב על טענות המשיב 1, שחלקן כלל לא הועלו לפני הערכאה הדיונית. בכך, נטען, יש משום פגיעה בזכות הטיעון. עוד באותו היום – 12.7.2016 – נקבע בהחלטת בית המשפט כי "רק לאחר שביהמ"ש סיים הדיון 'נזכר' המערער [המבקש לפניי – ע' פ'] לבקשה להגיב, משסבר מלכתחילה כי ביהמ"ש בנוסף לטיעוני הצדדים יורה על סיכומים בכתב ולכן לא ראיתי לאפשר מתן תגובה נוספת. [...] [המבקש] אינו טורח להמתין להחלטת ביהמ"ש ומצרף את תגובתו, מבלי שניתנה לו רשות לכך. על כך אתן דעתי בעת מתן פסה"ד". המבקש הגיש בקשה נוספת לעיון מחדש בהחלטה האמורה ולחילופין לעיכוב מתן פסק הדין בערעור עד למתן החלטה בבקשת הרשות לערער דנן. ביום 13.7.2016 דחה בית המשפט את הבקשה תוך שציין "טוב יעשה המבקש אם יקרא נכון את החלטת ביהמ"ש". יוער כי מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי עד למתן ההחלטה דנן טרם ניתן פסק דין בערעור.

2.

מכאן הבקשה שלפניי שבצידה הגיש המבקש בקשה שהוכתרה כבקשה "לעיכוב מתן פסק דין" שלערעור. המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטותיו שלא למחוק את עיקרי הטיעון של המשיבים, ולאחר מכן שלא לאפשר לו להשיב על הטענות החדשות שנטענו על ידי המשיבים 4-1. נטען כי בכך נפגעה זכותו של המבקש "להוכיח לבית משפט קמא שמדובר בטענות חדשות שלא נדונו כלל בפני הערכאה הדיונית". לכך הוסף, שלמבקש לא עומדת זכות להגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, לכשזה יינתן, ולכל היותר הוא יוכל להגיש בקשת רשות לערער – שכידוע מתקבלת במשורה. לפיכך, נטען, החלטת בית המשפט המחוזי עלולה לגרום למבקש לתוצאה קשה ביותר ויש בה אף לגרום לעיוות דין לטענתו.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. לא מצאתי כי יש יסוד למתן רשות לערער מקום שבו בקשת המבקש נסובה על החלטות ביניים של בית משפט שלערעור הנוגעת לסדרי דין (השוו רע"א 8426/14 גבעון נ' לוי , פסקה 6 (17.2.2015) ; חמי בן-נון, טל חבקין הערעור האזרחי 206-203 (2012)). בבקשה דנן מעלה המבקש טענות הנוגעות באופן מובהק לאופן ניהול ההליך על ידי בית המשפט שלערעור, שהמועד הטבעי להשיג עליהן הוא במסגרת בקשת רשות לערער – וזאת ככל שהמבקש יימצא טעם לכך לאחר מתן פסק הדין בערעור. לא מצאתי כי דחיית הבקשה דנן תסב למבקש נזק של ממש, שלא יהיה בר תיקון – וזאת מבלי לקבוע כל עמדה בעניין – לאחר סיומו של ההליך בבית המשפט המחוזי; וכי דחייתה עלולה לגרום לבזבוז זמן שיפוטי או לחוסר יעילות. בעניין זה רואה אני עין בעין עם בית המשפט המחוזי, שקבע כי טענותיו של המבקש ידונו במסגרת פסק הדין בערעור.

הבקשה נדחית אפוא ומאליה מתייתרת הבקשה שהוגשה בצדה שהוכתרה כבקשה "לעיכוב מתן פסק הדין" בערעור. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.