רע"א 1572/14 דוד עזר נ. אמריקה-ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת א' כהן ) בת"א 2093-05 מיום 3.2.2014, במסגרתה החליט לחייב את המבקש להפקיד ערובה בסך של 50,000 ש"ח להבטחת תשלום הוצאותיהם של המשיבים 4 ו-5 (להלן: המשיבים ).

רקע

1.

המבקש הוא מתווך מקרקעין במקצועו. המבקש הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לתשלום פיצוי בסך של 14 מליון ש"ח (התביעה הועמדה לאחר מכן על 10 מליון ש"ח) עקב נזק שגרמו לו, לטענתו, המשיבים 5-1. במסגרת התביעה טען המבקש כי המשיבים 3-1, שהתקשרו עימו ב"הסכם עבודה משותפת" אחראים לגזילת עסקו ומשרדו, לנזקים ולהפסדים שנגרמו לו, לאובדן שלושה פרויקטים וכן לאובדן רווחים, עוגמת נפש וסבל מחמת התנהגותם. המבקש טען עוד כי המשיבים, עורכי-הדין במקצועם, ניסחו ברשלנות ובחוסר תום לב ואף בהטעיה ובמרמה את "הסכם העבודה המשותפת", שהוא הסכם למראית עין בלבד, ובפועל, ייצגו את האינטרסים של המשיבה 1 ושל מנהלה, המשיב 2, תוך קיפוח האינטרסים של המשיב ופגיעה בו. המשיבים טענו מצידם, בין היתר, כי ייצגו רק את המשיב 2 בעריכת "הסכם העבודה המשותפת".

2.

המשיבים הגישו ביום 19.12.2012 בקשה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה. מדובר בבקשה חוזרת שהגישו המשיבים בעניין זה. בקשתם הקודמת (שנדונה יחד עם בקשה דומה שהגישו המשיבים 3-1) התקבלה ביום 16.12.2009 (הרשמת א' נחליאלי-חיאט , בש"א 18588/09), והמבקש חויב בהפקדת ערובה בסך של 50,000 ש"ח. ואולם, בעקבות ערעור שהגיש המבקש, בוטלה החלטת הרשמת בהסכמת הצדדים, תוך קבלת המלצת בית המשפט (השופטת ע' צ'רניאק ) לפיה "נוכח סכום הערבון הנמוך שנקבע בהתייחס לגובה סכום התובענה ולמספר הנתבעים, אין תועלת בערבון זה" (ע"ר 23996-01-10, מיום 21.6.2011). במסגרת הבקשה החוזרת להפקדת ערובה טענו המשיבים כי בהתחשב בנסיבות בהן, בין היתר: התביעה הוגשה בשיהוי; המבקש מתקשה לשלם לידיהם הוצאות משפט בסכום של 3,500 ש"ח שנפסקו בהחלטה מיום 22.7.2012, והוא שב ומדגיש את מצבו הכלכלי הקשה; המבקש חויב בעבר בהפקדת ערובה להוצאות, וכן, משך זמן התביעה וסכומה, עולה חשש כבד כי ימצאו עצמם בסוף ההליך בפני שוקת שבורה. המבקש התנגד לבקשה.

החלטת בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי החליט לדון בבקשה רק לאחר שיוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המבקש (החלטה מיום 20.1.2013). עם הגשתם, דן בית המשפט בבקשה, וקיבל ביום 3.2.2014 את בקשת המשיבים לחייב את המבקש בהפקדת ערובה. ראשית צוין כי לבית המשפט יש סמכות לשנות החלטה קודמת שנתן בנוגע לחיוב תובע בהפקדת ערובה, שכן סיכויי התביעה עשויים להתברר כקלושים ככל שיתקדם הליך ההוכחות. בית המשפט קבע כי הבקשה אכן הוגשה בגין נסיבות חדשות: התביעה מצויה בשלב מתקדם, כתשע שנים לאחר הגשתה; התקיימו הליכים מקדמיים ואף הוגשו תצהירים. בית המשפט הוסיף כי מטרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) היא מניעת הגשת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע, בפרט כשבית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. בית המשפט הוסיף כי תקנה 519 לתקנות מאפשרת לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, על פי שיקולים מנחים שהותוו בפסיקה, ובהם: זכות הגישה לערכאות, סיכויי ההליך ומורכבותו, מידת תום הלב בנקיטתו, שיהוי בהגשת התובענה, מקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע. בית המשפט קבע כי בענייננו טענות המשיבים בנוגע למצבו הכלכלי הקשה של המבקש לא נסתרו על ידי המבקש, ולוּ לכאורה, ולמעשה, המבקש מאשר כי מצבו הכלכלי לא השתנה, כלומר, אינו שפיר. בנוסף, המבקש לא שילם את ההוצאות בסך של 3,500 ש"ח שנפסקו לחובתו, ואף ציין כי המשיבים לא הראו שפנו להוצאה לפועל לגבות את הסכום, ובמלים אחרות, אינו מתכוון לשלמו מיזמתו. בית המשפט הוסיף כי הראיות שהגיש המבקש מצביעות על כך שסיכויי התביעה נגד המשיבים בטענה כי ראה את עצמו מיוצג בידיהם, קלושים ביותר. משכך, חייב בית המשפט את המבקש בהפקדת ערובה כתנאי להמשך ניהול ההליך. עם זאת, על מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני דלי אמצעים, חויב המבקש בהפקדת ערובה "במשורה" בסך של 50,000 ש"ח בתוך 60 יום.

מכאן בקשת רשות הערעור. הואיל שהבקשה המקורית השתרעה על פני 20 עמודים, בעוד שאורכה של החלטת בית המשפט המחוזי הינו 10 עמודים בלבד; בהתאם להחלטתי מיום 1.6.2014 הגיש המבקש מחדש את בקשתו כך שאורכה אינו עולה על 10 עמודים.

תמצית נימוקי הבקשה

4.

המבקש מבקש לקבוע כי אין מקום לחייבו להפקיד ערובה, נוכח החלטת השופטת ע' צ'רניאק

מיום 21.6.2011 שאישרה הסכמה דיונית שהושגה בין הצדדים ולפיה בוטלה הפקדת הערובה שהוטלה עליו. לדברי המבקש, מדובר בפסק דין המהווה מעשה בית דין והשתק פלוגתא שכן מדובר בפסק דין חלוט המונע מתן החלטה סותרת. המבקש טוען כי אם אין ביכולתו לשלם את סכום ההוצאות שנפסק לחובתו בסך של 3,500 ש"ח, על אחת כמה וכמה אינו יכול למצוא מימון להפקדת ערובה בסך של 50,000 ש"ח. לדברי המבקש, אין מדובר בנסיבה חדשה שכן הוא הוכר כמי שאין ביכולתו לשלם את האגרה בתביעתו בגלל מצבו הבריאותי והכלכלי הקשה. לחלופין טוען המבקש כי משהסכימו המשיבים לוותר על הפקדת הערובה בעבר, הם מנועים ומושתקים לשנות את הסכמתם. המבקש טוען כי התארכות המשפט אינה נימוק ענייני לשינוי ההחלטה הפוטרת אותו מלהפקיד ערובה.

5.

המבקש טוען גם כי הראיות שהציג במסגרת תצהירי העדות הראשית שהגיש הן איכותיות וכבדות משקל, ולדעתו די בהן כדי להראות סיכויי הצלחה גבוהים בתביעתו, או לפחות להעביר את הנטל למשיבים להוכיח שלא התרשלו, באופן שאין לחייבו בהפקדת ערובה. המבקש מפרט בהרחבה את הראיות שהגיש, ובמיוחד לגבי אחריותם של המשיבים לכישלון עסקת מקרקעין גדולה בשווי של 2 מליון דולר. מאחר שהמבקש טוען שיש לו סיכוי לזכות בתביעתו לפחות בעילה זו, הוא מבקש כי הערובה לתשלום הוצאות המשיבים תהיה זכותם לקזז את ההוצאות שיפסקו לזכותם, אם יפסקו, מהסכום שיחויבו בו בגין עילה זו. לחלופין, הוא מציע שתהיה למשיבים אפשרות לקזז מסכום הפיצוי שהם יחויבו בו בגין עילה זו, את סכום ההוצאות שייפסקו לזכותם אם תידחה התביעה העיקרית. לטענת המבקש, ההחלטה לחייבו בהפקדת ערובה משמעותה דחיית תביעתו בשל חוסר יכולת כלכלית תוך פגיעה בזכות חוקתית, דווקא בשלב בו הוגשו ראיותיו. המבקש טוען עוד כי מאחר שהמשיבים מבוטחים בביטוח אחריות מקצועית, הם מקבלים ייצוג חינם מאת חברת הביטוח, כך שאין להם צורך אמיתי בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. המבקש מזכיר כי גם אם תידחה תביעתו נגד המשיבים עקב אי הפקדת הערובה, ממילא יימשכו הדיונים נגד המשיבים 3-1, כך שלא ייחסך זמן שיפוטי.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בקבלת תגובה. כידוע, תקנה 519 לתקנות מקנה לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע במקרה שהתביעה תידחה. לא אחת, קבע בית משפט זה כי ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע לברר תביעתו לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע להפקיד ערובה להוצאות הנתבע בשל עוניו בלבד [ראו: רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן , פסקה 5 והאסמכתאות המופיעות שם (16.1.2013) (להלן: עניין אברהם ); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 751 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן )]. עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה [ראו: רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי (3.4.2013) (להלן:

עניין גבעון )]. עם זאת, לצורך איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו, נקבע כי כשסיכויי התביעה נמוכים או כשמדובר בתביעת סרק ניתן לחייב את התובע בהפקדת ערובה [ראו: רע"א 4037/12 סופר-סייג נ' ארז איתן עו"ד מנהל מיוחד פסקה 6 (18.10.2012); עניין אברהם , פסקה 5; גורן , בעמ' 750]. ויודגש, גם כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית רשאי בית המשפט להטיל חיוב במתן ערובה. העדר יכולת כלכלית אינו יכול להצדיק התעלמות מאינטרס הנתבע העלול להיות מושפע מהליכי סרק [ראו: רע"א 5104/10 בן דוד נ' מדינת ישראל (17.11.2010)]. מועד הגשת הבקשה ומועד הדיון בה ביחס לשלב בו מצוי ההליך עשויים להוות שיקול רלוונטי לעניין ההכרעה בבקשה להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו עניין אברהם , פסקה 5). עוד אציין כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בבואה לערוך את האיזון האמור בין השיקולים השונים ולקבוע האם יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה [ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים , פ"ד נח(5) 865, 869 (2004)].

7.

בנסיבות המקרה דנן נראה כי האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין זכויות המבקש לבין אינטרס המשיבים להבטחת הוצאותיהם נעשה בהתאם להלכות שנקבעו על ידי בית משפט זה, תוך איזון השיקולים השונים, והוא איזון ראוי, שאין מקום להתערב בו. סבורני כי בנסיבות העניין, מצבו הכלכלי של המבקש, כפי שהוא מעיד עליו בעצמו, סיכויי תביעתו להתקבל נגד המשיבים, כפי הערכת בית המשפט המחוזי על יסוד הראיות שהוגשו, והמועד בו נדונה הבקשה להפקדת ערובה - תשע שנים מיום הגשת התביעה, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, מכריעים את הכף לטובת המשיבים. אכן, הלכה היא מעימנו, כאמור, כי העדר יכולת כלכלית, כשלעצמו, אינו עילה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ולא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק מחמת חיסרון כיס. ואולם, כפי שכבר כתבתי בעבר, לבית המשפט יש סמכות לשנות מהחלטתו שלא לחייב תובע בהפקדת ערובה אם ימצא לנכון לעשות כן בשלב מאוחר יותר של הדיון וככל שתתברר בפניו המסכת העובדתית הנדרשת לכך. זאת, לאורה של ההלכה הפסוקה שלפיה בית המשפט רשאי לבחון מחדש החלטות ביניים שנתן אם חל שינוי נסיבות המצדיק זאת גם בנוגע להחלטה בבקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקנות, שהרי סיכויי התביעה יכולים להתברר כנמוכים ככל שיתקדם הליך ההוכחות (עניין גבעון , פסקה 9). כך אכן עשה בית המשפט במקרה דנן כשהכריע בבקשה רק לאחר בחינת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, תוך התחשבות ביתר השיקולים. ולכן, למרות שהחלטת הרשמת לחייב את המבקש בהפקדת ערובה בוטלה בהסכמת הצדדים, הרי ששינוי הנסיבות שפורט לעיל, לרבות התקדמות ההליך, הצדיק מתן החלטה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה.

8.

אשר לסכום ההוצאות שהושת - 50,000 ש"ח - נטייתה הטבעית של ערכאת הערעור צריכה להיות שלא להתערב בסכום, אלא אם חורג הוא באופן משמעותי מן הראוי. כפי שצוין לעיל, המבקש אינו מסתיר את מצבו הכלכלי הקשה שהוכר בכמה החלטות. מצד שני, המבקש מיוצג על ידי עורך-דין מטעמו ולא הסביר כיצד הוא מממן את ייצוגו. בנסיבות אלה, נדמה שחיוב המבקש להפקיד ערובה בסך של 50,000 ש"ח, ראוי ומכל מקום אין עילה להתערב בו.

9.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות.