רע"א 6982/21 רון יצחקי נ. הדר יצחקי בר

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא, השופט חאלד כבוב ) בת"א 39827-01-16 מיום 12.9.2021, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לסילוק התביעה שהוגשה נגדם על הסף.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

ברקע התובענה מושא ההליך מצוי סכסוך ממושך בין אח ואחות (המבקש 1 והמשיבה. להלן: המבקש ו- המשיבה , בהתאמה) באשר לזכויות הבעלות בעסקים המשפחתיים. בעקבות הליך גישור שנוהל בין הצדדים, בשנת 2013 הגיעו המבקש והמשיבה להסדר פשרה מקיף המסדיר את זכויותיהם בנכסי המשפחה (להלן: הסדר הפשרה ). הסדר הפשרה כלל שלושה הסכמים, אשר הרלוונטי לענייננו הוא "כתב ויתור וסילוק הדדי", בגדרו התחייבו הצדדים שלא ליזום הליכים משפטיים כלשהם בגין עילה שנולדה או נתגבשה עובר למועד החתימה על כתב הוויתור, בין שידעו עליה בשעתו ובין אם לאו (להלן: כתב הוויתור ).

2.

חרף כתב הוויתור, המשיבה פתחה בשני הליכים משפטיים נגד המבקש, אשר אחד מהם הוא התובענה מושא ההליך. תביעה זו הוגשה ביום 20.1.2016, נגד המבקש והמבקשות 2 ו-3 (רננות יזום השקעות בע"מ ו-רויה הספקת מים באר יעקב בע"מ), חברות פרטיות הקשורות למבקש (אם בבעלותו באופן ישיר ואם בשרשור) אשר עוסקות בתחום הנדל"ן (להלן, יכונו יחד: המבקשים ). עניינה של התובענה בטענה כי במהלך המשא ומתן לגיבושו של הסדר הפשרה הטעה המבקש את המשיבה בנוגע למצבו האמיתי של אחד מנכסי המשפחה, מה שגרם לה, לטענתה, לוותר על זכויות בו (להלן: הנכס ). לפיכך, גורסת המשיבה כי היא זכאית ל-21.5% מהזכויות בנכס, המצוי בבעלות המבקשת 2 אשר מוחזקת על ידי המבקשת 3, וכי יש להעבירן לידיה.

3.

ביום 21.2.2018 הגישו המבקשים בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל קיומו של כתב הוויתור המקים מחסום דיוני מפני הגשת התביעה ובירורה. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה ביום 27.8.2018 ודחה את התביעה על הסף. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה אשר התקבל ביום 18.12.2019 במסגרת ע"א 7379/18 (השופטים יצחק עמית , מני מזוז ו- דוד מינץ ). בתמצית, נפסק כי על אף שמדובר בכתב ויתור בעל תחולה רחבה, אין הוא חוסם את האפשרות להעלות טענה לפיה כתב הוויתור נחתם בשל הטעיה אקטיבית ומכוונת בשלב המשא ומתן עובר לכריתתו. לפיכך, התיק הוחזר לבית המשפט קמא לצורך בירור עובדתי של טענות המשיבה בדבר ההטעיה הנטענת (להלן: טענת ההטעיה ).

4.

בהמשך לכך, ערך בית המשפט קמא מעין 'משפט-זוטא' בטענת ההטעיה, במסגרתו הוגשו כתבי טענות, תצהירים וסיכומים, וכן נערכה ישיבת הוכחות. בנוסף, הגישו המבקשים בקשה נוספת לסילוק התובענה על הסף מחמת השתק ומניעות לנוכח כתב הוויתור. ויובהר, בשלב זה אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לשני הנתונים הבאים: הנכס לא נכלל בהסדר הפשרה; והמשיבה שאלה את המבקש באופן מפורש לגביו זמן קצר לפני החתימה על הסדר הפשרה, ובכלל זה כתב הוויתור. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא איזו גרסה ביחס לתשובת המבקש נכונה – גרסת המשיבה, לפיה המבקש טען כי הנכס אינו קיים עוד, או גרסת המבקש לפיה אמר בשעתו כי הפרויקט בנוגע לנכס תקוע ומימושו מוטל בספק.

5.

ביום 12.9.2021 ניתנה החלטתו של בית המשפט קמא אשר קיבל את טענת ההטעיה ודחה את הבקשה לסילוק על הסף. נקבע כי עלה בידי המשיבה להוכיח כי נפל פגם בכריתתו של כתב הוויתור העולה לכדי הטעיה אקטיבית מצדו של המבקש בכל הנוגע למצבו של הנכס. בית המשפט קמא עמד על כך כי בעת ההתקשרות בהסדר הפשרה, לא הובא בפני המשיבה מלוא המידע שהיה מצוי בידי המבקש אודות מצב הנכס בשעתו, ובפרט להתפתחות שחלה בהתקדמות הפרויקט בנוגע לנכס ולסיכויי התממשותו. כן קבע בית המשפט קמא כי לאור מעורבותו של המבקש וידיעתו האישית אודות מצב הנכס וההתפתחויות שחלו לגביו, אמירתו למשיבה, אפילו על פי גרסתו שלו, עולה לכדי הטעיה אקטיבית ומכוונת. עוד ציין בית המשפט קמא כי בשלב זה, בטרם נדונה שאלת זכויותיה של המשיבה בנכס, לא ניתן לקבוע באופן ודאי כי המשיבה לא הייתה מתקשרת בהסדר הפשרה אילו הובא בפניה המידע המלא, אך גם לא ניתן לקבוע כי הסדר הפשרה היה נכרת בתנאיו הקיימים. אשר על כן, נפסק כי יש לקבל את גרסתה העובדתית של המשיבה על פיה הוטעתה בנוגע למצב הנכס, ואין לדחות את תביעתה על הסף. בשלב הבא נקבע כי יש לבחון את טענות המשיבה בדבר זכויותיה בנכס, וכן לדון בסעד ההולם לטענותיה, ככל שהללו יתקבלו, ובכלל זה לנפקות הסדר הפשרה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

במסגרת בקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי יש לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא ולהורות כי משלא בוטל הסדר הפשרה, כתב הוויתור שריר ותקף, ועל כן יש לקבל מכוחו את בקשתם לסילוק התביעה על הסף מחמת השתק ומניעות. לחילופין, נטען כי יש לקבוע כי ככל שהמשיבה עומדת על המשך בירור התביעה, עליה להודיע על ביטול הסדר הפשרה, ולהשיב את הנכסים והזכויות שקיבלה מכוחו, שכן זהו הסעד היחיד שעומד לרשותה בנסיבות דנן. לטענת המבקשים, המשיבה איננה יכולה לטעון להטעיה בכריתת הסדר הפשרה באופן שמביא לביטול חלק מהתחייבויותיה על פיו (ובפרט על פי כתב הוויתור) מחד גיסא, ולהיוותר עם הנכסים והזכויות שקיבלה בעקבות הסדר הפשרה מאידך גיסא. אחרת, הדבר יביא לשיטת המבקשים לתוצאה בלתי צודקת ולפגיעה במוסד הסדרי הפשרה. עוד טוען המבקש כי לוּ הייתה המשיבה דורשת ממנו בזמן אמת לקבל זכויות בנכס, הוא היה מסרב והסדר הפשרה לא היה נכרת. כן נטען כי בענייננו לא ניתן להפעיל את דוקטרינת הביטול החלקי (מכוח סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) הואיל והסדר הפשרה, על שלושת הסכמיו, הוא מקשה אחת שלא ניתן להפרידה.

7.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, וכן בהחלטתו המפורטת של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

8.

אמות המידה למתן רשות לערער על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי מעוגנות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הקובע כי " רשות [...] תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה ". מדובר, אם כן, במבחן כפול: ראשית , קיים צורך בהכרעה לאלתר, ולא בתום ההליך. שנית , באם לא תינתן הכרעה לאלתר עלול להתקיים אחד מהמצבים החלופיים הבאים: השפעה ממשית על זכויות הצדדים; נזק של ממש לצד להליך; ניהול הליך מיותר או שגוי. לאור האמור, התגבש בפסיקה הכלל כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית, והללו ייבחנו, ככל שהדבר יהיה רלוונטי, במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. זאת, במטרה להבטיח את יעילות ניהול ההליך, ובכלל זה למנוע פיצול של ההליך וכפועל יוצא את עיכובו וסרבולו על כל העלויות הכרוכות בכך, וכן לנטרל את התמריץ לניהול הליכים משפטיים שלא בתום לב (רע"א 2856/12 כהן ו-21 אח' נ' מע"צ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 10 (20.5.2012) (להלן: עניין כהן ); רע"א 2552/16 זינגר נ' חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ , פסקה 34 (10.5.2016)). זאת ועוד, לבחינת החלטות הערכאה המבררת במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי יתרון מובהק בכך שבשלב זה מונחת לפני ערכאת הערעור התמונה השלמה ומכלול החומר, וכן התפתחותו המלאה של ההליך ותוצאתו האופרטיבית – המאפשרים בחינה טובה יותר של החלטת הביניים, ולעיתים קרובות, מייתרים את הדיון בה (עניין כהן , פסקה 11; רע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ' נורז'יק ואח' , פסקה 9 (23.4.2013); רע"א 6739/20

לוי נ' לוי , פסקה 12 (23.12.2020) ) . לפיכך, רק כאשר החלטת הביניים היא בעלת אופי בלתי-הדיר או שיש לה השפעה מכרעת על עצם ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים – או אז תתגבר הנטייה להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור ( רע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' בויראת , פסקה 7 (11.6.2012); רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש , פסקה 4 (25.6.2007)).

9.

בענייננו, וכפי שהובהר מספר פעמים, החלטת בית המשפט קמא התמקדה בטענה לקיומה של הטעיה בלבד, והיא מהווה אך שלב ראשון בדרך לבירור התביעה והכרעתה באופן סופי (ראו, למשל, פסקאות 62, 64 ו-105 להחלטת בית המשפט קמא). יצוין כי אף המשיבה לא הייתה שבעת רצון מהחלטת בית המשפט קמא לקיים מעין משפט-זוטא בטענת ההטעיה בלבד, והיא אף הגישה בקשת רשות ערעור בה עתרה, בין השאר, להימנע מפיצול הדיון – בקשה שנדחתה על ידי (ראו פסקאות 13 ו-18 להחלטתי ברע"א 3177/20 מיום 28.6.2020). פשיטא כי את שינוי המסגרת הדיונית שנמנע מהמשיבה קודם להחלטה בטענת ההטעיה, אין מקום לאפשר למבקש לאחר שניתנה ההחלטה.

10.

ויובהר, בית המשפט קמא עמד על כך כי גם לאחר החלטתו בדבר קיומה של הטעיה נותרו סוגיות נוספות שבירורן ייעשה בשלב הבא, ובכלל זה בחינת זכויותיה של המשיבה בנכס והסעד שניתן לפסוק במקרה דנן (ראו פסקאות 108-106 להחלטת בית המשפט קמא). משכך, אף אם צודקים המבקשים בטענותיהם ביחס לברירה העומדת בפני המשיבה (ואינני מביע בעניין זה כל עמדה), לא התרשמתי כי קמה הצדקה לבירור טענותיהם של המבקשים בעניין באופן נפרד במסגרת בקשה נוספת לסילוק על הסף.

ודוק, בית המשפט קמא היה ער למורכבות שמעלים המבקשים בטענותיהם באשר ליחס בין טענות המשיבה לבין הסעד המבוקש על ידה. ואולם, הוא סבר כי יש לדחות את הדיון בטענות אלה לשלב השני, תוך שהוא מציין כי בפני המשיבה עומדות משוכות משמעותיות (והשוו גם לדברים שנאמרו בע"א 7379/18, בפסקה 30 לפסק הדין, ואשר התייחסו לאותה טענה עצמה העומדת בלב הבקשה שלפניי). על כן, לא מן הנמנע כי לכשיינתן פסק הדין הסופי יתייתר הצורך בדיון בטענות המבקשים המועלות במסגרת בקשת רשות הערעור דנן. קיצורו של דבר, מוטב להמשיך במישרין את הדיון בתובענה, ולהביאו לידי סיום, מאשר להוסיף ולעסוק בפיצול הדיון, בקשות לסילוק על הסף ובקשות רשות ערעור ביחס להחלטות דיוניות של הערכאה המבררת.

11.

למותר לציין כי ככל שיתברר בסופו של הדיון כי המשך בירור ההליך הוביל לניהול הליך מיותר או לנזק של ממש, ניתן יהיה לפצות על כך באמצעות פסיקת הוצאות (רע"א 2732/20 פרוש נ' פרוש , פסקה 19 (30.11.2020) ; רע"א 5161/13 ש.ב.א מפעלי מתכת בע"מ נ' שפרן , פסקה 8 (9.8.2013); רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי , פסקה 6 (3.4.2013) ).

12.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, תוך שטענות הצדדים בנדון שמורות להם. משלא נתבקשה תגובה, ובשים לב לכך שלא פסקתי הוצאות לחובת המשיבה בבקשת רשות ערעור קודמת שהוגשה על ידה (רע"א 3177/20), אין צו להוצאות גם ביחס לבקשה זו. ידעו עם זאת הצדדים כי לא לעולם חוסן.