רע"א 3177/20הדר יצחקי נ. רון יצחקי

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא, כב' השופט חאלד כבוב ) בת"א 39827-01-16 מיום 23.4.2020, במסגרתה נתקבלה באופן חלקי בקשת המבקשת לגילוי ועיון במסמכים.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

העובדות הצריכות לעניין תוארו בהרחבה במסגרת ע"א 7379/18 יצחקי נ' יצחקי (18.12.2019) (להלן: " פסק הדין בערעור "), ולא ראיתי לחזור על הדברים, אלא בתמצית בלבד.

2.

עניין לנו בשני אחים – המבקשת, גב' הדר יצחקי (להלן: " המבקשת "), והמשיב 1, מר רון יצחקי (להלן: " המשיב "), איש עסקים הפועל בתחום הנדל"ן – אשר נקלעו לסכסוך ביחס לזכויות הבעלות בנכסים שצברה המשפחה. לאחר שניהלו הליכי גישור, בתחילת שנת 2013 חתמו הצדדים על הסכם פשרה המסדיר את זכויותיהם בנכסים המשפחתיים (להלן: " הסכם הפשרה "). הסכם הפשרה כלל שלושה הסכמים שונים, כאשר החשוב לענייננו הוא "כתב ויתור וסילוק הדדי" אשר נחתם ביום 2.1.2013 (להלן: " כתב הוויתור "). במסגרת כתב הוויתור, שנוסח באופן רחב, התחייבה המשיבה שלא ליזום כלפי המשיבים כל הליך משפטי אשר עילתו נולדה או התגבשה טרם מועד כתב הוויתור, בין אם עילת התביעה הייתה ידועה ובין אם לאו.

3.

אף על פי כן, ביום 20.1.2016 הגישה המבקשת תביעה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המשיב, ונגד המשיבות 2 ו-3 – חברת רננות יזום והשקעות בע"מ וחברת רויה הספקת מים באר יעקב בע"מ (להלן: " חברת רננות " ו-" חברת רויה ", בהתאמה) (להלן, יכונו יחד: " המשיבים "). יצוין כי האחרונות הן חברות פרטיות העוסקות בתחום הנדל"ן, כאשר המשיב מחזיק במלוא מניותיה של חברת רויה, וזו בתורה מחזיקה במניותיה של חברת רננות. עוד יצוין כי חברת רננות היא בעלת הזכויות בפרויקט נדל"ן לדיור בקיבוץ גליל-ים (להלן: " הפרויקט " ו-" הקיבוץ ", בהתאמה). במסגרת התביעה, טענה המבקשת כי היא זכאית ל-21.5% ממניותיה של חברת רויה, ולכן, לשיטתה, היא זכאית גם ל-21.5% מהזכויות הנובעות מהחזקתה של חברת רננות בפרויקט. באשר לתוקפו של הסכם הפשרה, ובכלל זאת כתב הוויתור, טענה המבקשת כי במהלך המשא ומתן שקדם לו, הטעה אותה המשיב לחשוב כי ההסכם שנחתם בין חברת רננות לקיבוץ ביחס להקמת הפרויקט, בוטל נוכח אי-התקיימותם של התנאים המתלים שנקבעו בו. לטענתה, מסיבה זו בלבד היא לא עמדה על זכויותיה האמורות במסגרת הסכם הפשרה.

4.

מספר חודשים לאחר מכן, ביום 1.12.2016, הגישה המבקשת בקשה למתן צו לגילוי ועיון במסמכים (להלן: " בקשת הגילוי "), במסגרתה נתבקש בית המשפט קמא להורות למשיבים להעביר לעיון המבקשת מסמכים ספציפיים, הרלוונטיים, לשיטתה, לבירור תביעתה. בין המסמכים המבוקשים, נכללו ההסכמים בהם נקשרה חברת רננות בקשר עם הפרויקט; מסמכים הנוגעים למצב התכנוני של המקרקעין עליו הוקם הפרויקט; מסמכים של חברת רויה וחברת רננות הנוגעים לפרויקט, וכיוצא בזאת.

5.

בטרם הוכרעה בקשת הגילוי, ביום 21.2.2018, הגישו המשיבים בקשה לדחיית התביעה על הסף, בטענה כי במסגרת כתב הוויתור, התחייבה המבקשת שלא לפתוח בהליך משפטי נגד המשיבים בכל עילה שנולדה עובר לכריתתו, אף אם מדובר בעילת תביעה שלא הייתה ידועה לה באותה עת. משכך, גרסו המשיבים כי המבקשת מנועה מלנהל את התביעה. לאחר שהוגשו תגובות הצדדים והתנהל דיון בבקשה, קיבל בית המשפט קמא ביום 27.8.2018 את עמדת המשיבים, ודחה את התביעה על הסף (להלן: " פסק הדין קמא ").

6.

ביום 18.10.2018 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין קמא לבית משפט זה. ביום 18.12.2019 התקבל ערעורה של המבקשת בפסק דינו של השופט יצחק עמית (ובהסכמתם של השופטים מנחם (מני) מזוז ו דוד מינץ ), ונקבע כי פסק הדין קמא יבוטל, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך המשך בירור התביעה לגופה. במסגרת פסק הדין בערעור, עמד השופט עמית על כך שכתב הוויתור איננו חסין מפני טענות משפטיות-חוזיות נגד תוקפו המשפטי, ובדומה לחוזים אחרים, הוא חשוף לאפשרות של ביטול בגין פגם בכריתה. משכך, נקבע כי על אף שכתב הוויתור מחיל עצמו גם על עילות תביעה שלא היו ידועות למבקשת, הוא אינו חל על עילות שלא היו ידועות לה בשל הטעייה אקטיבית מצד המשיב. נוכח דברים אלו, נקבע כי יש לאפשר למבקשת להוכיח את טענתה כי כתב הוויתור נחתם בעקבות הטעייה אקטיבית (להלן: " טענת ההטעיה "). בהקשר זה, צוין כי על אף שהדיון בבקשה לדחיית התביעה על הסף צריך היה להיערך על יסוד גרסתה העובדתית של המבקשת, בית המשפט קמא דחה את טענותיה העובדתיות כבר בשלב מקדמי, ומבלי שקדם לכך הליך של בירור העובדות. נוכח דברים אלו, נקבע כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שהמבקשת תוכל לקבל את יומה בבית המשפט, ולנסות להוכיח את טענותיה העובדתיות והמשפטיות.

7.

לאור קביעותיו של פסק הדין בערעור הגישה המבקשת לבית המשפט קמא בקשה לחידוש הליכי התביעה, ולהכרעה בבקשת הגילוי אשר נותרה תלויה ועומדת. ביום 22.12.2019 נתן בית המשפט קמא החלטה המבהירה כי " הדיון בתיק יתמקד בסוגית טענת ההטעיה, כנקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון ".

8.

ביום 18.2.2020 התקיים דיון בבקשת הגילוי. במסגרת הדיון, צמצמה המבקשת את רשימת המסמכים אשר גילויים מבוקש על ידה למסמכים הבאים: ההסכמים בין חברת רננות לבין הקיבוץ מיום 4.7.2013 ומיום 19.12.2013 (להלן: " הסכמי 2013 "); הסכמי הארכת תוקף ההסכמים בין חברת רננות לבין הקיבוץ בין השנים 2012-2002 (להלן: " הסכמי הארכת תוקף "); הדו"חות הכספיים של חברת רננות מהשנים 2013-2007, ללא קטעים מושחרים (להלן: " הדו"חות הכספיים ") (במאמר מוסגר, יצוין כי בשלבים המוקדמים של ההליך, העבירו המשיבים לידי המבקשת דו"חות אלו כשקטעים מהם מושחרים); הסכם הפיתוח בין חברת רננות לבין רשות מקרקעי ישראל בקשר לפרויקט (להלן: " הסכם הפיתוח "); הסכם השותפות שנחתם בין חברת רננות לבין חברת אפריקה ישראל בשנת 1996, והסכם ההיפרדות משנת 2015 (להלן: " הסכמי אפריקה ישראל "); דו"ח האפס של הפרויקט (להלן: " דו"ח האפס ") (להלן, יכונו יחד: " המסמכים המבוקשים ").

בתום הדיון, הציע בית המשפט קמא לצדדים מתווה דיוני, לפיו המשיבים יעבירו לעיונה של המבקשת את כל המסמכים המבוקשים אשר נוצרו עד לסוף שנת 2012, היינו עובר למועד החתימה על כתב הוויתור, וכן את הסכמי 2013, ובכך יתמצה שלב הגילוי והעיון במסמכים. ואולם, משלא הגיעו הצדדים להסכמות ביחס למתווה האמור, נתן בית המשפט קמא ביום 23.4.2020 את ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור שלפניי.

החלטת בית המשפט קמא

9.

במסגרת החלטתו, נעתר בית המשפט קמא לבקשת הגילוי באופן חלקי. בפתח החלטתו, ציין בית המשפט קמא כי בהתאם לקביעותיו של פסק הדין בערעור, " הנקודה הארכימדית לקיום הדיון [...] בשלב זה, היא ההכרעה בסוגיית ההטעיה לה טוענת המבקשת בקשר עם כתב הויתור ", כך שלמעשה נדרש הוא לקיים מעין "משפט זוטא" בטענת ההטעיה, תוך עריכת בירור עובדתי מלא בסוגיה זו ובה בלבד (פסקאות 11-10 לפסק הדין קמא). בהתאם, הבהיר בית המשפט כי ככל שתצליח המבקשת בהוכחת טענת ההטעיה, יהא בכך כדי להביא לבטלותו של כתב הוויתור, ולהמשך בירור התביעה לגופה; לעומת זאת, אם לא יעלה בידה להוכיח את טענת ההטעיה, הרי שנוכח עמידתו של כתב הוויתור בתוקפו, תידחה תביעתה על הסף. נוכח דברים אלו, קבע בית המשפט קמא כי סוגיית גילוי המסמכים העומדת לפניו בעת הזו מהווה הליך מקדמי לצורך הוכחת טענת ההטעיה בלבד, ולכן החלת המבחנים הקבועים לעניין זה בפסיקה, ובכלל זה שאלת הרלוונטיות של המסמכים, תיעשה אך ביחס להוכחת טענת ההטעיה והסוגיות הנגזרות ממנה.

זאת ועוד, בית המשפט קמא התייחס גם לשאלת הרלוונטיות של בירור טענת המבקשת בדבר זכויותיה בחברת רויה, לצורך הכרעה בבקשת הגילוי. לעניין זה, ציין בית המשפט קמא כי להכרעה בטענה זו עשויה להיות נפקות לעניין ההכרעה בבקשת הגילוי, רק ככל שעצם ההכרה במבקשת כבעלת מניות בחברה רויה תקנה לה זכויות עיון רחבות יותר. עם זאת, מאחר שבמסגרת הכרעתו לא ניתנה חשיבות למעמדה של המבקשת כבעלת מניות ברויה ולא היה בכך כדי לשנות ממנה, קבע בית המשפט קמא כי ניתן להותיר את בירורה של טענה זו לשלב מאוחר יותר בהליך, ובתנאי שתוכח טענת ההטעיה.

10.

לאור הבהרות אלו, קבע בית המשפט קמא כי יש לקבל את בקשת הגילוי באופן חלקי, והורה על גילויים של המסמכים המפורטים להלן, תוך שהוא עומד על השיקולים שהנחו אותו:

א.

הסכמי 2013 – בית המשפט קמא ציין כי הסכמים אלו אומנם מאוחרים למועד גיבוש הסכם הפשרה, אך ביכולתם לשפוך אור על השאלה האם נחתמו על רקע פרויקט שבוטל או על רקע פרויקט שהיה באותה עת שריר וקיים, לרבות במועד ההטעיה הנטענת.

ב.

הדו"חות הכספיים, תוך הותרת ה"השחרות" שביצעו המשיבים בחלקים מהם – בית המשפט קמא סבר כי יש בדו"חות הכספיים כדי ללמד אודות מצבו של הפרויקט בכל נקודת זמן עובר למשא ומתן לגיבוש הסכם הפשרה ובמהלכו, ועד למועד החתימה עליו. בהקשר זה, ציין בית המשפט קמא כי החלקים בדו"חות אשר הושחרו על ידי המשיבים כוללים מידע אשר אינו נוגע לפרויקט או למקרקעין עליו הוקם, ולכן הוא איננו רלוונטי. עוד ציין בית המשפט קמא כי הנתונים שהושחרו עשויים לעלות כדי סוד מסחרי ולכן חשיפתם עלולה לגרום נזק למשיבים, בפרט בהתחשב בכך שהמבקשת היא מתחרה עסקית שלהם בתחום הנדל"ן. משכך, הורה בית המשפט קמא על העברת הדו"חות הכספיים, תוך שמירה על ה"השחרות" שביצעו בהם המשיבים.

ג.

דו"ח האפס – ביחס למסמך זה, ציין בית המשפט קמא כי הואיל והוא מכיל סקירה תמציתית של כל ההסכמים שרננות חתמה עליהם לאורך השנים, כמו גם סקירה של כלל ההתקשרויות שנערכו בנוגע לפרויקט, וכן סקירה תמציתית של המצב התכנוני של הפרויקט בכל נקודת זמן, הרי שיש בו כדי לספק תמונה עובדתית מלאה ביחס למצב הפרויקט והתקדמותו לאורך השנים, ובכלל זאת במועד החתימה על הסכם הפשרה.

11.

באשר ליתר המסמכים המבוקשים, סבר בית המשפט קמא כי גילויים איננו נדרש, שכן לא עלה בידי המבקשת להוכיח את הרלוונטיות שלהם לבירור טענת ההטעיה. כן ציין בית המשפט כי נוכח גילויים של המסמכים שפורטו לעיל, ובפרט דו"ח האפס, התייתר הצורך בגילויים של יתר המסמכים המבוקשים, אשר אין בהם כדי להוסיף מידע הנחוץ למבקשת לצורך הוכחת טענת ההטעיה. לצד קביעות אלו, הוסיף בית המשפט קמא מספר הערות פרטניות ביחס למסמכים אשר לא התיר את גילויים:

א.

באשר ל הסכמי הארכת התוקף , ציין בית המשפט קמא כי בהתחשב בכך שהורה על גילויים של הסכמי 2013, אשר מאוחרים להסכמי הארכת התוקף (ככל שקיימים), וממילא יש בהם כדי ללמד גם על התקופה שקדמה לחתימתם, הרי שמתייתר הצורך בגילוי הסכמי הארכת התוקף. בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי לטענת המשיב, כלל לא קיימים מסמכים כאמור.

ב.

ביחס ל הסכם הפיתוח , ציין בית המשפט קמא כי מדובר במסמך שנחתם ביום 30.4.2014, היינו כשנה וחצי לאחר המועד בו בוצעה לכאורה ההטעיה, ומטרתו הייתה להסדיר את יחסי היזם והרשות ממועד חתימתו ואילך. משכך, הרי שמדובר בהסכם צופה פני עתיד שאין בו כדי לשפוך אור על נקודת הזמן בה בוצעה לכאורה ההטעיה, אשר קודמת באופן משמעותי לחתימתו. כן ציין בית המשפט קמא, כי אומנם מסמך זה נזכר במסגרת כתב ההגנה מטעם המשיבים, אך זאת רק לצורך ביסוס הטענה כי הוא אינו רלוונטי. לכן, משאזכור ההסכם לא נעשה לצורך ביסוס טענה מהותית, סבר בית המשפט קמא כי לא מוטלת על המשיבים חובה לצרפו, על אף האמור בתקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקסד"א ").

ג.

באשר ל הסכמי אפריקה ישראל , ציין בית המשפט קמא כי אלו מכילים סודות מסחריים הן של חברת רננות, והן של חברת אפריקה ישראל, אשר מהווה צד שלישי שאינו קשור להליך. משכך, סבר בית המשפט כי אף אם הייתה מוכחת הרלוונטיות של הסכמים אלו, זו הייתה נסוגה אל מול טענת הסודיות המסחרית שהעלו המשיבים.

12.

נוכח דברים אלו, הורה בית המשפט קמא על גילויים של המסמכים שפורטו בפסקה 10 בלבד, וקבע כי בכך מתמצה שלב הגילוי והעיון ביחס לבירור טענת ההטעיה. כן קבע בית המשפט כי גילוי המסמכים מותנה בהתחייבותה של המבקשת לשמור על המידע הנכלל בהם בסודיות מלאה, ולעשות בו שימוש לצורך בירור תביעתה בלבד.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

13.

במסגרת בקשת רשות הערעור, טוענת המבקשת כי החלטתו של בית המשפט קמא לוקה במספר פגמים מהותיים, שיש בהם כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. ראשית , נטען כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי יש לפצל את הדיון, כך שבשלב הראשון תידון טענת ההטעיה על דרך של משפט זוטא, ורק לאחר מכן יידונו יתר הסוגיות העולות במסגרת התביעה. לשיטת המבקשת, קביעה זו עומדת בסתירה לפסק הדין בערעור, שכן במסגרתו נקבע כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא לצורך בירור התביעה לגופה, וכי המבקשת זכאית לקבל את יומה בבית המשפט ולנסות להוכיח את טענותיה העובדתיות והמשפטיות. עוד טוענת המבקשת כי קביעה זו עומדת בסתירה להלכה הפסוקה, הקובעת כי משפט זוטא נועד אך לצורך בירורה של סוגיה קונקרטית הנוגעת לאופן ניהול הליך, וכי ככלל על הערכאות הדיוניות להימנע מפיצול הדיון. כן נטען כי פיצול הדיון יוביל לעינוי דין חמור כלפי המבקשת, שכן הוא צפוי לעכב באופן משמעותי את הליכי התביעה, אשר גם כך התארכו מאוד נוכח פסק הדין קמא והליך הערעור עליו. עוד מוסיפה המבקשת לעניין זה, כי במסגרת התביעה מתעוררות שתי פלוגתות בלבד – האחת עניינה בטענת ההטעיה, והשנייה עניינה בבירור מעמדה של המבקשת כבעלת מניות בחברת רויה. משכך, סבורה המבקשת כי אין כל הצדקה לפצל את הדיון בין שתי סוגיות אלה ויש לדון בהן במקשה אחת. זאת על אחת כמה וכמה בשל הזיקה בין הסוגיות, עליה עמד גם פסק הדין בערעור.

14.

שנית , נטען כי שגה בית המשפט קמא בכך שקשר בין הרלוונטיות של המסמכים לבין מועד החתימה על כתב הוויתור, וקבע, הלכה למעשה, כי יש לגלות רק מסמכים שנוצרו עובר לחתימתו. לטענת המבקשת, קביעה זו מתעלמת מעקרון היסוד בגילוי מסמכים, הוא מבחן הרלוונטיות, שכן לשיטתה מסמך עשוי להיות רלוונטי לבירור התביעה אף אם נוצר לאחר מועד החתימה על כתב הוויתור. עוד נטען בהקשר זה, כי ישנה סתירה פנימית בהחלטתו של בית המשפט קמא, שכן חרף הקביעה האמורה, הוא הורה למשיבים לגלות את הסכמי 2013 ואת דו"ח האפס, המאוחרים למועד החתימה על כתב הוויתור.

15.

לבסוף , מעלה המבקשת טענות הנוגעות למסמכים ספציפיים:

באשר ל דו"חות הכספיים , נטען כי על אף שלכאורה הורה בית המשפט קמא על גילויים, למעשה אין בכך כדי להועיל למבקשת במאומה. זאת שכן בית המשפט הורה כי הדו"חות יגולו מבלי שתוסרנה מהם ה"השחרות" שביצעו המשיבים. ואולם, הדו"חות המושחרים כבר הועברו לידי המבקשת בתחילת ההליך, והכללתם במסמכים המבוקשים נבעה מהצורך לקבלם ללא ה"השחרות". המבקשת מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי הנתונים שהושחרו אינם רלוונטיים לפרויקט. לשיטתה, מאחר שחברת רננות מחזיקה במלוא הזכויות בפרויקט, ואין לה כל פעילות אחרת מלבד הקמתו, הרי שכלל פעולותיה קשורות קשר הדוק לפרויקט. כן נטען בהקשר זה, כי הואיל ובית המשפט קמא כלל לא ביקש לעיין בדו"חות הכספיים, לא ברי כיצד הוא יכול לקבוע כי המידע שהושחר אינו רלוונטי לפרויקט, וכי הוא עשוי להכיל סודות מסחריים. עוד מוסיפה המבקשת כי נוכח העובדה שחלף זמן רב מאז שנוצרו הדו"חות, ספק רב אם המידע הגלום בהם עודנו נחשב סוד מסחרי בר הגנה. בהקשר זה, מציינת המבקשת כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, היא כלל לא מהווה מתחרה עסקית של המשיבים, שכן פרויקט הנדל"ן אותו היא מקדמת מצוי בתחום שיפוט אחר, ונבדל באופן משמעותי ברמת היוקרה שלו מהפרויקט בו עוסקים המשיבים. לבסוף, מציינת המבקשת כי היא מוכנה להתחייב שלא לעשות שימוש בדו"חות הכספיים לצרכים אחרים מלבד התביעה. משכך, סבורה היא כי אף אם אלו מכילים סודות מסחריים, הרי שאינטרס גילוי האמת גובר.

באשר ל הסכם הפיתוח , טוענת המבקשת כי לא ניתן להטיל ספק ברלוונטיות שלו לעניין. ראשית, מדובר במסמך אשר הוזכר בכתב ההגנה מטעם המשיבים, ולכן, על פי תקנה 75 לתקסד"א, מוטלת עליהם חובה לגלותו. מעבר לכך, נטען כי המשיבים ביססו את טענותיהם לעניין ביטולו של ההסכם בין חברת רננות לבין הקיבוץ ביחס להקמת הפרויקט, על חתימתו של הסכם הפיתוח. משכך, ברי כי מדובר במסמך רלוונטי ביותר לבירור טענת ההטעיה, אשר בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, משמש לביסוס טענה מהותית של המשיבים. עוד טוענת המבקשת לעניין זה, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי גילויו של דו"ח האפס מייתר את גילויו של הסכם הפיתוח, שכן במסגרת דו"ח האפס אומנם ישנה התייחסות להסכם הפיתוח, אך אין זה אומר כי הוא מגלם בתוכו בהכרח את כל המידע שניתן להפיק מההסכם עצמו ואשר רלוונטי לתביעה.

באשר ל הסכמי אפריקה ישראל , טוענת המבקשת כי גם מסמכים אלו מוזכרים בכתב ההגנה שהגישו המשיבים, ולכן מוטלת עליהם חובה לגלותם. לא זו אף זו, המשיבים אף טענו כי הסכמים אלו מהווים ראיה לביטול ההסכם בין חברת רננות לבין הקיבוץ ביחס לפרויקט, ולכן לא יכול להיות ספק כי הם רלוונטיים לבירור טענת ההטעיה. עוד מוסיפה המבקשת כי היות שחלפו כ-25 שנה מאז נחתם הסכם השותפות וכ-5 שנים מאז נחתם הסכם ההיפרדות, יש להניח כי מסמכים אלו אינם מכילים כל סוד מסחרי בעל חשיבות. יתרה מכך, נטען כי אף אם בהסכמים אלו גלום סוד מסחרי, הרי שאינטרס גילוי האמת גובר על הנזק שעשוי להיגרם למשיבים מגילויו, אשר מצטמצם אף יותר נוכח התחייבות המבקשת שלא לעשות שימוש במידע אלא לצרכי ההליך.

16.

נוכח דברים אלו, סבורה המבקשת כי החלטתו של בית המשפט קמא גוזרת עליה לנהל את תביעתה "בעיניים קשורות", באופן הפוגע בזכותה למשפט הוגן, ועומד בניגוד לפסיקתו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

17.

דין הבקשה להידחות ללא צורך בהתייחסות. השגות המבקשת ביחס להחלטת בית המשפט קמא נחלקות לשלושה מישורים:

18.

ראשית , המבקשת סבורה כי לא היה מקום להגביל את הדיון בשלב זה לבחינת טענת ההטעיה בלבד. ואולם, קביעת המתווה הדיוני לבירור המחלוקות שבין הצדדים הוא מהעניינים המסורים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, והתערבות ערכאת הערעור בהן היא נדירה (ראו: רע"א 4213/12 רשות שדות התעופה נ' עמילות מכס ותחבורה עמית , פסקה 6 (14.6.2012); רע"א 2661/11 לב ארי נ' בי.אין אונליין בע"מ (27.4.2011);

חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 205 (מהדורה שלישית, 2012) ).

במקרה שלפנ י י קבע בית המשפא קמא, לאור פסק הדין בערעור, כי על מנת להכריע בבקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף יקיים תחילה " מעין "משפט זוטא" בטענת ההטעיה לה טוענת המבקשת, תוך עריכת בירור עובדתי מלא ושלם בסוגיה זו " (פסקה 11 להחלטה). מתווה דיוני זה איננו משולל הגיון, וגם אם קיימים טיעונים בעלי משקל נגדו (כגון התמשכות ההליכים בתיק), לא ניתן לומר כי זהו מסוג המקרים שמצדיקים

את התערבות ערכאת הערעור. חזקה על בית המשפט קמא כי שקל גם את טיעוני הנגד, וכי יעשה כמיטב יכולתו על מנת למזער את החסרונות הכרוכים במתווה הדיוני בו בחר.

19.

שנית , המבקשת טוענת כי לא היה מקום להתלות את גילוי המסמך בעיתוי שבו נוצר, שכן גם מסמכים המאוחרים למועד החתימה על כתב הוויתור יכולים להשליך על שאלת ההטעיה. בכך בוודאי צודקת המבקשת, ואולם לכך היה ער גם בית המשפט בהחלטתו הנשענת על " עיקרון העל בגילוי מסמכים בדבר "רלבנטיות" " (פסקה 65 להחלטה). אמר ועשה, ולראיה, בית המשפט קמא הורה על גילוי הסכמי 2013 על אף שאלו נחתמו לאחר מועד החתימה על כתב הוויתור (ודוק, בית המשפט קמא אכן הציע לצדדים בדיון שהתקיים לפניו הסדר המבוסס על העיתוי בו נוצר המסמך, ואולם משנדחתה הצעה זו, בחן בהחלטתו את שאלת הרלוונטיות לגופה).

20.

שלישית , המבקשת השיגה על החלטות בית המשפט שלא לגלות בשלב זה שלוש קבוצות של מסמכים: חלקים מושחרים בדו"חות הכספיים; הסכם הפיתוח; והסכמי אפריקה ישראל. ההחלטות ביחס למסמכים אלו התבססו בעיקרן על התרשמות בית המשפט קמא כי אין המידע המבוקש רלוונטי לצורך ההכרעה בשאלה שבמחלוקת – האם המבקשת הוטעתה בעת שחתמה על כתב הוויתור. כידוע, הלכה היא כי התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית ביחס לגילוי ועיון במסמכים, ובפרט בכל הנוגע לרלוונטיות של מסמכים, היא מצומצמת מאוד, וזאת נוכח בקיאותה של הערכאה המבררת בנבכי התיק, והיכרותה עם יריעת המחלוקת (ראו: רע"א 298/20 ד"ר שלמה כהן ושות', עורכי דין נ' עו"ד וטשטיין , פסקה 5 (4.2.2020); רע"א 7484/19 קליינמן נ' הרי עדן בע"מ , פסקה 5 (12.12.2019)).

בענייננו לא השתכנעתי מהאמור בבקשת הערעור כי הובאו טעמים המצדיקים התערבות בממצאי הרלוונטיות שקבע בית המשפט קמא. ודוק, כפי שעולה מהשתלשלות העניינים שתוארה לעיל, ההתדיינות בין הצדדים נמשכת מזה זמן לא מבוטל. במהלך זמן זה למד בית המשפט קמא היטב את טענות הצדדים ואת טיב המחלוקות ביניהם. על רקע זה, בחן בית המשפט קמא את דרישותיה של המבקשת, מסמך אחר מסמך, וקבע, תוך שהוא מפרט ומנמק את קביעותיו, אלו מן המסמכים רלוונטיים לבירור המחלוקת העומדת על הפרק ואלו אינם. קביעות אלו סבירות בעיניי, ומאזנות כראוי בין השיקול של חקר האמת לבין שיקולים מנוגדים, כדוגמת יעילות ההליך והפגיעה שעלולה להיגרם למשיבים ולצדדים שלישיים בעקבות הגילוי. משכך, לא מצאתי הצדקה למתן רשות ערעור.

21.

סוף דבר : דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא נתבקשה תשובת המשיבים – אין צו להוצאות.