רע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ. אירנה ליטבק נורז'יק ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) מיום 3.1.2013, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת להוצאת חלק מראיות התובעים מתיק בית המשפט, והתקבלה בקשת המשיבים לאיחוד התביעה עם תיקים נוספים לצורך בירור שאלות משותפות.

העובדות הצריכות לעניין והחלטת בית משפט קמא

1.

המבקשת היא אחת הנתבעות בשלושה תיקים אזרחיים מאוחדים, שעניינם תביעה לפיצויים בעקבות רציחתם של שני חיילי מילואים ברמאללה ביום 12.10.2000,

באירוע אשר לימים נודע בשם "הלינץ' ברמאללה" (להלן: הלינץ' ). בעניינו של ואדים נורזיץ ז"ל הוגשו שתי תביעות. האחת על ידי אשתו, ילדו ובני משפחה נוספים, בה מיוצגים התובעים על ידי עו"ד לייטנר ועו"ד כוכבי (ת"א 2538/00), והשניה על ידי בת זוגו לשעבר ובתו של המנוח ובה מיוצגים התובעים על ידי עו"ד ילינק (ת"א 3326/01). בעניינו של יוסף אברהמי ז"ל הוגשה תביעה אחת על ידי בני משפחת המנוח המיוצגים אף הם על ידי עו"ד ילינק (ת"א 9483/07).

2.

בחודש אוקטובר 2011 הגישו התובעים בת.א. 2538/00 (הם המשיבים 6-1 בבקשה דכאן, להלן: המשיבים ) את ראיותיהם, הנפרסות על פני ארבעה-עשר קלסרים הכוללים כ-8,000 עמודים וכן מספר תקליטורי D.V.D שעליהם קטעי שמע ווידאו (להלן: הראיות ). בין השאר נכללו בחומר הראיות מסמכים ארוכים שהם בגדר חוות דעת ,

ואשר עניינם ניתוח מדיני, בטחוני והסברתי של אירועי אלימות שונים שבוצעו כלפי ישראלים בתקופה של כעשור, וכן מסמכים הלקוחים מעשרות תביעות בבתי משפט צבאיים, שחלקן התקיימו לאחר אירוע הלינץ'. המשיבים ביקשו להביא ראיות אלו כאישוש לטענתם לפיה לרשות הפלסטינית "אחריות כוללנית... לכלל מעשי האלימות השונים וללחימה באזור שבאו לידי ביטוי הן בהתקוממויות והן בפיגועים...".

3.

המבקשת עתרה בחודש ספטמבר 2012 להוצאת חלק ניכר מהראיות שהוגשו, מן הטעם שאין לחלק הארי של הראיות קשר ישיר לאירוע הלינץ' מושא התביעות; כי הראיות אינן קבילות ולא ניתן להכשירן; וכי הראיות עוסקות בנושאים לא שפיטים של מדיניות.

הבקשה נדחתה בהחלטתו של השופט דרורי מיום 3.1.2013, שניתנה על אתר בתום ישיבת קדם המשפט, ובה נקבע כלהלן:

"ניתנת בזה החלטה לפיה מבלי לגרוע מטענות עו"ד ארנון לעניין קבילות ופסלות, בשלב זה, כל הראיות נמצאות בתיק בית המשפט ובשלב זה, כל אחד מהעדים יעיד. אם עו"ד ארנון יחשוב בסיום התיק להעלות טענות משפטיות בדבר קבילות, לרבות סוגיית המסמכים הציבוריים, עדות שמיעה וטענות אחרות, יוכל לעשות את זה בסיכומים. אני מעריך שלאור התקדמות התיק, כנראה שהטענות האלה לא יועלו.

[ ]... יש לאחד את התיקים של הרשות הפלסטינאית שבהם התובעים מיוצגים כולם על ידי משרד עו"ד לייטנר וכוכבי [16 תיקים נוספים – י"ע], במובן זה שהראיות ו-14 הקלסרים יהוו את הראיות הבסיסיות ויתווספו להם ראיות נוספות שיוגשו לא יאוחר מ – 15.3.2013 [ ]

[ ] ... ברמה הפורמאלית, אינני מאחד את כל התיקים של עו"ד כוכבי אלא אני קובע שיש נושא משותף אחד בתחום האחריות והוא אחריות הרשות הפלסטינאית לאותם פיגועים, כאשר התיק המרכזי יהיה התיק שבפניי, וביחס לתיקים האחרים יהיו ראיות ספיציפיות על תוספת ראייתית ביחס לפיגועים שאינם נכללים במסגרת התזה המרכזית שנכללת בתיק זה וכן ביחס לחמאס ולג'יהאד האסלאמי".

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

4.

הבקשה משתרעת על 18 עמודים, ואביא להלן בתמצית שבתמצית את עיקריה.

המבקשת טענה כי בעצם החלטתו שלא להוציא את הראיות מהתיק, קבע בית המשפט הלכה למעשה כי בדעתו לשמוע ולהכריע בטענות שבמהותן אינן שפיטות, דוגמת מדיניות הרשות ביחס לאלימות ולטרור, הסיבות לפרוץ האינתיפאדה ועוד, ובכך להפוך את התביעות ל"משפט האינתיפאדה". לטענת המבקשת, אין מקום להידרש לראיות בנושא זה, שאם לא כן, יהא צורך לרדת לשורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והמבקשת תבקש להציג כנגד ראיות אלו מסכת הוכחות – מדינית, היסטורית וביטחונית – כך שהדיון יגלוש בהכרח לסוגיות שאינן שפיטות. לטענת המבקשת, המדובר בראיות כלליות שאינן רלוונטיות לאירוע מושא התביעה, ונכון יהיה למקד את ההליך באותן ראיות המקיימות זיקה ישירה לאירוע הלינץ'. המבקשת הצביעה על כך שדחיית ההכרעה ביחס לקבילות הראיות לסוף הדיון, בהתחשב בהיקף הראיות הנרחב, תביא לבזבוז זמן שיפוטי ניכר, באשר ראיות אלו מהוות את "רובן המכריע של ראיות התובעים", ומשכך יש להכרעה בסוגיה זו השפעה משמעותית על המשך ניהול ההליך.

עוד הלינה המבקשת על איחוד כל התביעות בהן מיוצגים התובעים על ידי עורכי הדין לייטנר וכוכבי. לטענת המבקשת, יש לבחון כל אחת מהתביעות בנפרד ובהתבסס על חומר הראיות הייחודי לגביה, וכי אין דמיון בין כלל התביעות. בהיבט הכרונולוגי, מרבית התביעות עוסקות באירועים שהתרחשו לאחר אירוע הלינץ', אך שתיים מהתביעות עוסקות באירועים שהתרחשו טרם פרוץ האינתיפאדה השנייה. גם בהיבט המהותי התביעות שונות זו מזו. כך, חלק מהתביעות עניינן בפיצויים בגין נזקי גוף כתוצאה מפעולות טרור ואלימות המיוחסות לרשות הפלסטינית, אחת מהתביעות עוסקת בנזק כלכלי טהור שנגרם למורי דרך עקב פרוץ האינתיפאדה, תביעה אחרת נסבה על נזק של פלוני הטוען שנחטף ועונה על ידי הרשות הפלסטינית, ותביעות אחרות מכוונות לגופים וארגונים שונים (דוגמת החמאס והג'יהאד האסלאמי).

עוד טענה המבקשת, כי לא היה מקום ליתן החלטה על איחוד התיקים מבלי שנשמעה תחילה עמדתם של כלל התובעים, הנתבעים ובחלק מהמקרים אף צדדים שלישיים לתביעות. מה עוד, שבעבר נדונה בקשה לפיצול הדיון בתביעות אירוע הלינץ', נוכח מחלוקת שנתגלעה בין באי הכוח של התובעים בשלוש התביעות ביחס לאופן ניהול הדיון.

לאור כל אלו, טוענת המבקשת כי מדובר בסוגיות מהותיות ועקרוניות להמשך הדיון, ועל כן ראוי כי בית המשפט שלערעור יתן דעתו עליהן כבר בשלב זה, מבלי להמתין לסיום ההליך.

5.

בהתאם להחלטתי מיום 24.2.2013 ניתנו תשובת המשיבים לבקשה. המדינה

בחרה שלא לנקוט עמדה בבקשה, ואילו המשיבים 17-7 הצטרפו לעמדת המשיבים.

בתשובתם פרטו המשיבים את תוכנם ומהותם של התיקים הנוספים, ונטען כי

המשותף לכולם הוא שהוגשו בגין "נזקים שהוסבו לתובעים עקב מעשי אלימות וטרור, שהם תוצאתם של מעשים ומחדלים מכוונים וזדוניים [ההדגשה במקור – י"ע] של הרשות הפלסטינית".

בסוגיית הראיות הטעימו המשיבים, כי שאלת אחריותה של הרשות הפלסטינית לארועים מושאי התביעות הינה ישירה , אבן בסיס "להוכחת זכאותם של התובעים לפיצויים עונשיים" מהרשות בגין מעשיה ומחדליה, כפי שנתבע גם בתביעות אחרות כנגד הרשות. בנוסף עמדו המשיבים על הזמן הרב שחלף מאז הוגשו הראיות בחודש נובמבר 2011 ועד למועד הגשת הבקשה בעניין הראיות מטעם המבקשת ביום 19.9.2012.

אשר לאיחוד הדיון, טענו המשיבים כי כל הצדדים המעורבים והפעילים בניהול הדיונים הביעו הסכמתם לאיחוד התיקים, אם במעשה ואם בשתיקה, וכי תביעות הצדדים השלישיים ממילא תידונה רק לאחר התביעות הראשיות. זאת ועוד, משכל התובעים האחרים מיוצגים על ידי עוה"ד לייטנר וכוכבי, הרי שבדעתם להגיש את הראיות הנ"ל בכל אחת מהתביעות, בין אם תאוחדנה ובין אם לאו, ועל כן יש באיחוד התיקים בסוגיית האחריות כדי לחסוך זמן יקר לכל הצדדים המעורבים ולבית המשפט.

עוד נטען, כי המדובר בבקשת רשות ערעור על החלטות הנוגעות לאופן ניהול ההליך שאינן עונות לקריטריונים הנדרשים למתן רשות ערעור, וכי המבקשת בהתנהלותה מבקשת לעכב את הדיונים בתביעות כנגד וכך נקטה גם בעבר.

דיון והכרעה

6.

הבקשה שבפנינו נחלקת לשני ראשים עיקריים. האחד - עניינו בראיות שהוגשו על ידי התובעים. השני - עניינו באיחוד הדיון עם תיקים נוספים. אדון להלן בכל אחד מהראשים בנפרד.

[במאמר מוסגר, אציין כי אין זו הפעם הראשונה שהתביעות מושא הבקשה מתגלגלות לפתחו של בית משפט זה. בפסק הדין ברע"א 4060/03 הרשות הפלסטינית נ' דיין (17.7.2007) נדונו מספר טענות מקדמיות שהעלתה הרשות הפלסטינית כמו חסינות, היעדר סמכות של בית המשפט לדון בשאלות מדיניות ופוליטיות, פורום לא נאות וכללי ברירת הדין].

הראיות שהוגשו על ידי המשיבים

7.

השאלה הצריכה לענייננו היא האם החלטת בית משפט קמא בנושא זה, הינה

מסוג ההחלטות שראוי ליתן בהם רשות ערעור.

סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 (להלן: חוק בתי המשפט

או החוק ), לאחר תיקון 52 (תשס"ח-2008), קובע כלהלן:

... [ רשות ערעור] לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה [הדגשה הוספה – י"ע].

הוראה זו – וההוראה המקבילה בסעיף 52(ב) לגבי החלטות ביניים של בתי משפט שלום – יש לקרוא ביחד עם צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו ), שהותקן מכוח סעיף 41(ג) לחוק בתי המשפט, אשר הסמיך את שר המשפטים לקבוע בצו סוגי החלטות בהן לא תינתן רשות ערעור.

8.

יש הגורסים כי בכך נוצרו שלושה סוגי החלטות: הראשון - החלטה הנופלת בגדר סעיף 41(ב) לחוק, ואשר המחוקק נקט לגביה לשון אקטיבית "תינתן" על מנת לעודד

מתן רשות ערעור על החלטות ביניים "מיוחסות". השנ – סוגי החלטות הנופלות בגדרו של הצו ולגביהן לא תינתן רשות ערעור. השלישי – סוגי החלטות ביניים שאינן נופלות לאחת משתי הקטגוריות דלעיל (מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153 (התשע"ב)).

דעתי שונה. לטעמי, סעיף 41(ב) לא נועד לעודד מתן רשות ערעור על החלטות מסוימות "מיוחסות", ואין להסיק זאת מהמילה "תינתן" המופיעה בסעיף. לכל היותר, ניתן לומר כי התיקון לחוק נועד לעגן באופן סטטוטורי את אמות המידה שנהגו מאז ומתמיד בשאלה אם יש הצדקה למתן רשות ערעור (השופט ח' מלצר ברע"א 4382/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "דרום השרון" נ' ד"ר מיכל רוטשילד בפסקה 11 (30.4.2009) (להלן: עניין רוטשילד )).

כשלעצמי, אני סבור כי סעיף 41(ב) לחוק, לאור תכליתו של התיקון לחוק, נועד דווקא לצמצם ככל שניתן את בקשות רשות הערעור על החלטות ביניים בהליך האזרחי. תכלית התיקון היא, בפשטות, הפחתת העומס וקיצור הליכים. זאת, על ידי צמצום האפשרות להגיש בקשות רשות ערעור, מאחר שהדבר גורם בדרך כלל לפיצול הדיון, להשהייתו ולסיבוכו (ראו דברי ההסבר לה"ח 341, התשס"ח-2007, בעמ' 214. עוד לתכלית התיקון לחוק ראו החלטת השופט זילברטל

ב רע"א 1795/12 פלוני נ' פלוני (8.3.2012)).

ככל שאני נדרש גם לעיגון לשוני לפרשנות זו, אצביע על כך שהמחוקק נקט לשון " אם שוכנע בית המשפט", ובכך הציב רף גבוה מזה שהיה בעבר לצורך מתן רשות ערעור. סעיף 41(ב) לחוק נועד אפוא להנחות את דרכו של בית המשפט בקביעת קריטריונים לצורך מתן רשות ערעור. זאת, על רקע התכלית האמורה לעיל, ואשר באה לידי ביטוי גם בצו שנועד "לחסום" מלכתחילה בקשות רשות ערעור על סוגי החלטות ביניים, על מנת לשמור ככל שניתן על רצף דיוני של ניהול ההליכים בערכאה הדיונית (החלטת השופט הנדל ברע"א 4104/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' גולדשטיין (19.6.2012)). כל זאת, במסגרת המגמה הכללית לצמצם את העומס המוטל על ערכאת הערעור, למנוע פיצול המשפט להליכי-משנה רבים ולמנוע עיכוב בהתקדמות המשפט (גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006)).

9.

שאלת הקבילות והרלוונטיות של הראיות שהמשיבים מבקשים להגיש, אינה מסוג העניינים הנכללים במפורש בצו, ועל כן, אין מניעה מקדמית להגשת בקשת רשות ערעור בנושאים אלה. עם זאת, הן הצו והן סעיף 41(ב) לחוק, משקפים את ההלכה הנוהגת ולפיה, ברגיל, החלטות הביניים "נבלעות" בפסק הדין הסופי, ועל כן, המקום הראוי והטבעי לערער עליהן הוא במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (ראו, לדוגמה,

החלטות לפני התיקון לחוק - רע"א 7291/07 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבד אל רחמן (11.11.2007); רע"א 8406/07 קרמנשהצ'י נ' כונסי הנכסים של חברת רוזלינדה אינטרנשיונל קורפוריי (7.1.2008); רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (25.6.2007)). עם מתן פסק הדין הסופי מתבהרת התוצאה האופרטיבית, ולעיתים, החלטה שנראית חשובה בעת נתינתה חדלה להיות אקטואלית במועד פסק הדין, ובכך מתייתר הדיון בהחלטות הביניים (לתכלית התיקון לחוק וליישומו של הכלל לאחר התיקון לחוק ראו, לדוגמה, החלטות השופט זילברטל ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012); רע"א 1077/12 פלוני נ' מדינת ישראל

(26.6.2012); רע"א 4153/12 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' הזרע ג'נטיקס בע"מ , בפסקה 8 והאסמכתאות שם (12.8.2012)).

החריג לכלל הוא באותן נסיבות יוצאות דופן, כאשר אי ההתערבות של ערכאת הערעור תיצור מצב בלתי הפיך, שלא ניתן או שקשה יהיה לתקנו במסגרת הערעור, או שהחלטת הביניים היא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים (ראו, לדוגמה, החלטת השופט זילברטל ברע"א 999/12 פלונית נ' פלונית (31.12.2012)). בנסיבות חריגות אלה, עולה החשש כי המשפט יתנהל באופן שגוי ופסק הדין יבוטל ויוחזר לערכאה הדיונית על העלויות הכרוכות בכך (ראו, לדוגמה, החלטת המשנה לנשיאה ריבלין ברע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' בויראת (11.6.2012)).

10.

במצב הדברים הרגיל, החלטה הנוגעת לאופן ניהול הדיון, שמיעת עדים וקבילות מסמכים אינה החלטה בלתי הפיכה או החלטה "בעלת השפעה מכריעה על ההליך מראשיתו" (עניין רוטשילד ). עם זאת, ייתכנו מקרים בהם החלטה שגויה של הערכאה הדיונית, עלולה להאריך את הדיון או להכביד על הצדדים באופן משמעותי ללא צורך, ודומה כי לכך נתכוון המחוקק בסעיף 41(ב) סיפא " או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

עניינה של הבקשה נכנס, לכאורה, לגדר חלופה זו, באשר נוכח החלטת בית משפט קמא, על המבקשת להתמודד עם כמות עצומה של ראיות, שיש סיכוי סביר כי בסופו של יום ייקבע כי אינן קבילות או כי אינן רלוונטיות לזירת המחלוקת באשר הן עוסקות בנושאים בלתי שפיטים במהותם. מכאן עולה השאלה, האם החלטת בית משפט קמא, שהותיר את סוגיית קבילות המסמכים לסוף הדרך, אינה בבחינת "דרך קצרה שהיא ארוכה" – קיצור דרך שבסופו של יום יביא להארכתה, לבזבוז משאבי הזמן של בית המשפט ומשאביהם של הצדדים.

11.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי כי אין מקום להתערב בהחלטה, וזאת מהשיקולים הבאים:

א.

המבקשת לא צירפה לבקשתה את חומר הראיות בו מדובר, ואשר לטענתה כולל 14 קלסרים. משכך, נבצר ממני לבחון אם ועד כמה אכן מדובר בחומר שרובו ככולו עוסק בעניינים שאינם שפיטים, כטענת המבקשת.

ב.

ממועד הגשת הראיות על ידי המשיבים ועד שהמבקשת פנתה לבית משפט קמא בבקשה להוציא מתיק בית המשפט חלק מהראיות שהוגשו, חלפה כשנה. שיהוי זה יש לזקוף לחובת המבקשת.

ג.

עד למתן החלטה זו, כבר התנהלו בבית משפט קמא מספר ישיבות שנקבעו זמן רב מראש, בהן נשמעו כבר העדים תא"ל (מיל.) יוסי קופרווסר ופרופ' אפרים קארש, שנתנו חוות דעת שהמבקשת ביקשה להוציאן מתיק בית המשפט. במצב דברים זה, אין טעם להחזיר חלק מהסוסים שכבר יצאו מהאורווה.

12.

ועיקרו של דבר.

החלטות בית משפט קמא, מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות כגון דא (השוו החלטת השופט זילברטל ברע"א 6115/12 קל-בנין נ' אינטל אלקטרוניקה בע"מ (26.8.2012)). לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, כמי שמכירה את הנפשות הפועלות ואת התיק על כל היקפו, לעומת ערכאת הערעור הנדרשת אך ל"פלח" מצומצם של התיק בדמות החלטה ספציפית המובאת בפניה במסגרת בקשת רשות ערעור. לא הרי השופט הדן בתיק ואשר יושב "בשורה הראשונה" של הדיון, כשופט ערכאת הערעור המרוחק יותר מהמגרש הדיוני (כביטויו של השופט הנדל ברע"א 6195/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שימר (25.10.2012)). לכן, וכעניין שבמדיניות, אני סבור כי יש ליתן לשופט הערכאה הדיונית "מרחב תימרון" במסגרת האוטונומיה הניהולית של התיק, בהיותו הפורום הנאות לקבלת ההחלטות הדיוניות והטכניות בכל הקשור לניהול התיק.

יש שופטים אשר מקדישים משאבי שיפוט בשלב הגשת תצהירי עדות ראשית וטרם שמיעת הראיות, ולבקשת מי מהצדדים מורים על מחיקת חלקים מתצהיר זה או אחר, פוסלים ראיה כזו או אחרת וכיו"ב. שופטים אחרים מעדיפים לדחות הכרעות של קבילות ורלוונטיות ככל שניתן לסוף הדיון. אעיד על עצמי, כי בשבתי כשופט בערכאות הדיוניות, העדפתי לנקוט בגישה בתרא, באשר פעמים רבות בעיות שנראו קרדינליות וסבוכות לפני תחילת מסע, נמוגו בהמשך הדרך. לעיתים, החלטה על מחיקה של חלקים מתצהיר או פסילת ראיה בשלב מקדמי, אף עלולה להתברר כהחלטה שגויה, מאחר שבקעת המחלוקת האמיתית נגלית אך בהמשך הדרך או בסופה. מנגד, יש לזכור כי בעל דין אמור לדעת מהן הטענות המשפטיות והעובדתיות עמן הוא צריך להתמודד, ובהתאם, כיצד עליו להיערך מבחינת עדים והבאת ראיות לסתור. לא ניתן אפוא לקבוע מסמרות, ושופט הערכאה הדיונית נדרש ל"תפירה ידנית" בכל תיק בהתאם למאפיינים הייחודיים של התיק ושל הנפשות הפועלות במסגרתו.

13.

ומהתם להכא.

מעמיד אני את הערכאה הדיונית בחזקתה, כמי שמכירה את התיק לפני ולפנים, כי סברה ומצאה שבחינה פרטנית של כל אחד מ-8,000 המסמכים ב-14 הקלסרים, תדרוש הרבה יותר משאבי שיפוט לעומת ההחלטה לקבל, בשלב זה, את הראיות ובסוף הדרך להחליט על קבילותם או הרלוונטיות שלהם. נראה, כי דווקא באספקלריה של יעילות דיונית, יש לאפשר לבית המשפט המחוזי לקבל את מלוא התמונה הנדרשת לשם הכרעה בתביעות, המתנהלות מזה למעלה מעשר שנים (השוו עניין רוטשילד ). ככל שיתברר בסופו של יום כי המשיבים הכבידו על ניהול ההליך שלא לצורך, תהא המבקשת זכאית לדרוש להתחשב בכך בפסיקת ההוצאות.

14.

שלא כטענת המבקשת, החלטת בית משפט קמא אינה מהווה הבעת עמדה של הערכאה הדיונית בשאלות היסטוריות בלתי שפיטות, ולא בכדי הדגיש השופט דרורי

בהחלטתו כי בא כוח המבקשת רשאי יהיה להעלות בסוף הדרך את כל טענותיו בדבר " קבילות, לרבות סוגיית המסמכים הציבוריים, עדות שמיעה וטענות אחרות". אף ייתכן כי חלק מהטענות תתייתרנה בהמשך הדרך, כפי שהעריך בית משפט קמא בציינו בהחלטה "אני מעריך שלאור התקדמות התיק, כנראה שהטענות האלה לא יועלו".

אף העובדה כי במהלך ארבע ישיבות כבר נסתיימה חקירתם של שניים מהעדים המומחים, שהמבקשת התנגדה בתוקף להגשת חוות דעתם מן הטעם שהן עוסקות

בנושאים שאינם שפיטים במהותם, מעידה על כך שאין הדברים "כצעקתה", וניתן לתחם את החקירה הנגדית לנושאים השפיטים-הרלוונטיים לזירת המחלוקת.

איחוד הדיון עם תיקים נוספים

15.

תקנה 520 קובעת כלהלן:

ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד

וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה,

רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיוזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו

[הדגשה הוספה – י"ע].

ודוק: בית משפט קמא לא הורה על איחוד פורמלי של התיקים בהתאם לתקנה 520, אלא הורה על "איחוד לשעה". יפים לענייננו דברים שנאמרו על ידי השופט ריבלין בעע"מ 4778/06 ויזר נ' עיריית חדרה (25.2.2008), שם חוייב צד בהוצאות משפט מאחר שלא גילה את אוזנו של בית המשפט אודות קיום הליך דומה בפני שופט אחר:

"... השאלה אינה אם היה ראוי או לא ראוי לאחד את הדיון בשני התיקים. השאלה היא אם היה על הצדדים להליך לעדכן את בית המשפט בקיומו של ההליך המקביל. התשובה לשאלה זו ברורה. ראשית, תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת לבית המשפט לאחד ביוזמתו עניינים התלויים ועומדים בפניו. הפעלת סמכות זו אפשרית אם ורק אם השופטים בהליכים השונים מיודעים בדבר ההליכים המקבילים. שנית, גם אם אין מקום לבצע איחוד עניינים, יכול בית המשפט באופנים שונים למנוע כפילות דיונית, בזבוז זמן שיפוטי והכרעות סותרות. זאת, על ידי קיום שני ההליכים בפני אותו שופט , השהיית פסיקה בתיק אחד עד לסיום הדיון בתיק השני וכדומה".

15.

כ פי שעולה מתשובת המשיבים, השופט דרורי

מטפל כיום בכ-80 תביעות כנגד המבקשת. השאלות המשפטיות והעובדתיות שהמשיבים מבקשים להביא כיום לפתחו של בית המשפט משותפות לעשרות תביעות. באי כוח המשיבים, המייצגים תובעים נוספים ב-16 תביעות אחרות, הצהירו כי בדעתם להשתמש באותן ראיות בכל התיקים בהם הם מייצגים תובעים כנגד הרשות הפלסטינית. במצב דברים זה, ההחלטה לאחד את התיקים אך ורק לצורך בירור השאלות המשותפות היא החלטה מתבקשת מאליה, באספקלריה של יעילות הדיון וחסכון במשאבי הצדדים והמערכת. אף לא למותר לציין, כי המדינה ומגישי הודעות צד ג' הגיעו להסכמה כי הדיון בתביעות צד ג' ייעשה לאחר הדיון בתביעות.

מכאן, שדין הבקשה להידחות גם בנושא זה.

17.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים 6-1 בסך 10,000 ₪.