רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ. יעל שמיע ואח'

1.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיאה ד' פלפל ) מיום 22.5.2013. ההחלטה נתקבלה במסגרת הליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה על ידי המשיבים נגד המבקשת. הרקע להגשת בקשת האישור תואר בפסק דיני ברע"א 6762/12 אי די בי חברה לפתוח בע"מ

נ' שמיע (3.12.2012) (ראו גם, פסק דיני ברע"א 7471/09 והחלטתי ברע"א 2262/10). בפסק הדין ברע"א 6762/12 נדונה השגת המבקשת על החלטת בית המשפט המחוזי להיעתר באופן חלקי לבקשת המשיבים למתן צו לגילוי ועיון במסמכים. בפסק הדין הנ"ל קבעתי, כי ההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן החלטה חדשה בבקשת הגילוי והעיון, המתחשבת בשיקולים השונים שהוצגו בפסק הדין.

2.

ביום 22.5.2013 ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי החלטה חדשה בבקשת הגילוי והעיון. בית המשפט הורה למבקשת לגלות למשיבים תוך ארבעה ימים את החלטות הדירקטוריון ופרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון מחודש ינואר 2008 עד חודש מארס 2009, המתייחסים להצעת הרכש שבגינה הוגשה בקשת רשות הערעור. כמו כן, נעתר בית המשפט המחוזי באופן חלקי לבקשת המשיבים לזמן עדים מסוימים לעדות בישיבות ההוכחות שנקבעו לימים 12.6.2013-10.6.2013. יצוין, כי הבקשה לזימונם של העדים הוגשה ביום 8.5.2013, היינו כחודש לפני ישיבות ההוכחות. עם זאת, עיון בבקשת האישור, שהוגשה כבר בחודש ספטמבר 2010, מלמד כי כבר אז עתרו המשיבים לזמן לעדות עדים מסוימים. מכל מקום, בהחלטתו איפשר בית המשפט את זימונם של חלק מהעדים שננקבו בבקשת המשיבים. העדים שזומנו לישיבות הינם: נוחי דנקנר, חיים גבריאלי ושלי ברגמן (להלן – העדים ).

3.

המבקשת אינה משלימה עם החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין הגילוי והעיון ובאשר לזימון העדים. יוער, כי בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור נקבע, בנוסף, כי המשיבים יוכלו לצרף מסמכים שונים להליך. בקשת רשות הערעור, שהוגשה ביום 27.5.2013, אינה תוקפת פן זה של ההחלטה. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, עתרה המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה המורה לה למסור למשיבים את הפרוטוקולים וההחלטות של דירקטוריון החברה. ביום 28.5.2013 ניתן על ידי צו ארעי המעכב את ביצועה של ההחלטה בכל הנוגע לגילוי המסמכים. כמו כן, הוריתי למשיבים להשיב לבקשה לעיכוב ביצוע. תשובה זו הוגשה ביום 2.6.2013. לאחר שעיינתי בחומר, החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור, בלא לבקש את תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור לגופה. אלו הם נימוקיי.

4.

המבקשת מלינה, כאמור, על ההחלטה המורה לה למסור למשיבים את החלטות הדירקטוריון ואת הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון (מהחודשים ינואר 2008 עד מארס 2009), ככל שהמסמכים מתייחסים להצעת הרכש. עיינתי בטענות המבקשת. איני סבור כי המקרה דנא נמנה עם המקרים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת בנושא גילוי ועיון במסמכים (ראו והשוו, רע"א 8891/12 בר מימון נ' פלאפון תקשורת בע"מ , פיסקה 2 (8.2.2013)). לא שוכנעתי כי בית המשפט המחוזי סטה מההנחיות שנכללו בפסק דיני ברע"א 6762/12, באופן המצדיק התערבות בהחלטתו החדשה. מוכן אני להניח לטובת המבקשת, ומדובר בהנחה בלבד, כי היקף העיון שהותר על ידי בית המשפט המחוזי הוא רחב מדי, בהתחשב בכך שבהליכים של בקשה לאישור תובענה ייצוגית חלים כללים מצומצמים יחסית של גילוי ועיון (ראו, ע"א 10052/02 יפעת נ' דלק מוטורס , פ"ד נז(4) 513, 520-519 (2003); רע"א 4067/12 קל אוטו תחבורה 1994 בע"מ נ' כהן , פיסקה 4 (20.8.2012)). עם זאת, אין מדובר, בענייננו, בסטייה מהיקף הגילוי והעיון המקובלים בהליך של בקשת אישור, במידה המצדיקה מתן רשות ערעור. ברי, כי מידת נפקותם של המסמכים להליך, כמו גם טענות המבקשת בנוגע לדלוּת התשתית העובדתית שבבסיס בקשת האישור, תישקלנה על ידי בית המשפט המחוזי בשלב בו תוכרע בקשת האישור. זאת, בלא קשר לשאלה אם למשיבים יתאפשר לעיין במסמכים, אם לאו. איני מביע כמובן כל עמדה לגבי סוגיות אלה.

5.

המבקשת טוענת, כמו כן, כי יש לבטל את החלטתו של בית המשפט המורה על זימון העדים לישיבות ההוכחות. דעתי היא כי יש לסלק על הסף את בקשת רשות הערעור ככל שזו מופנית נגד הרכיב בהחלטה המורה על זימון העדים. כידוע, צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן – צו בתי המשפט , או - הצו ), מונה רשימה של סוגי החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור. הצו הוצא מכוח ההסמכה בסעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט ). סעיפים אלה קובעים, כי על אף האמור בהוראות הכלליות המאפשרות הגשת בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק האמור), הרי " לא תינתן רשות ערעור " על סוגי ההחלטות שייקבעו על ידי שר המשפטים בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. במקרה הנוכחי, החלטתו של בית המשפט המחוזי לזמן עדים מסוימים לדיוני ההוכחות בבקשת האישור, נכנסת בבירור לגדר החלופה שנקבעה בסעיף 1(5) לצו, לפיה לא תינתן רשות ערעור על:

" החלטה בעניין הזמנת עדים , סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה, למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת" [ההדגשות הוספו – א' ג'].

ואכן, בעבר קבע בית משפט זה כי נוכח הוראה זו שבצו, אין ליתן רשות ערעור על החלטה המורה על זימונו של עד לדיון (ראו למשל, רע"א 1416/12 נתיבי איילון בע"מ נ' אחים מרגולין הנדסה וייעוץ בע"מ , פיסקה 6 (26.2.2012)).

6.

המבקשת מודעת לקיומו של הצו, אך לגישתה, נפל בהחלטה פגם היורד לשורש ההחלטה, המצדיק את התערבות ערכאת הערעור חרף הוראות הצו. ה"פגם" אליו מכוונת המבקשת הוא כי בית המשפט המחוזי לא נימק את החלטתו בדבר זימון העדים לדיוני ההוכחות. מטעם זה, כך סבורה המבקשת, מוצדק לבחון את ההחלטה בעניין זימון העדים בהתעלם מהוראות צו בתי המשפט. לביסוס טענתה נסמכת המבקשת על החלטה שניתנה לאחרונה על ידי בית משפט זה ברע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ (23.4.2013) (השופטת ע' ארבל ) (להלן – עניין ליברפול ). באותו מקרה נדונה בקשת רשות ערעור (ב"גלגול שלישי") על פסק דין של בית המשפט המחוזי, בו בוטלה החלטתו של בית משפט השלום בעניין גילוי מסמכים ומענה על שאלונים. בית המשפט המחוזי ביטל את החלטת בית משפט השלום לאחר שמצא שהיא נעדרת נימוק כנדרש. בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון בעניין ליברפול נטען, כי בית המשפט המחוזי לא יכול היה להתערב בהחלטת בית משפט השלום, שכן החלטת בית משפט השלום עסקה, בין היתר, באחד הנושאים המנויים בצו בתי המשפט: גילוי מסמכים כללי ומענה על שאלונים (סעיף 1(10) לצו). בקשת רשות הערעור בעניין ליברפול נדחתה. בהחלטה נקבע, כי מאחר שהחלטתו של בית משפט השלום לא הייתה מנומקת, רשאי היה בית המשפט המחוזי לדון בבקשת רשות הערעור לגופה, חרף הוראות הצו. בהקשר זה הודגש שם , בפיסקה 11, כי:

"...כשמדובר בפגם החיצוני לתוכן ההחלטה, פגם היורד לשורש העניין הפוגע בכללי הצדק הטבעי – כגון היעדר הנמקה היכן שהיה על הערכאה הדיונית ליתן נימוק – אזי למעשה אין הצו חל וממילא אין כל מניעה לתת רשות ערעור בעניין זה... [צו בתי המשפט] אינו מונע מערכאת הערעור לבחון פגם החורג מתוכן ההחלטה כגון היעדר נימוק, מקום בו סוג ההחלטה חייב הנמקה, ולהשיב את הנושא הנדון לערכאה הדיונית לצורך מתן הנמקה " [ההדגשה הוספה – א' ג'].

כאמור, נוכח דבריו של בית משפט זה בעניין ליברפול , סבורה המבקשת כי יש לדון בבקשת רשות הערעור לגופה, מאחר שהחלטתו של בית המשפט המחוזי לזמן עדים לדיוני ההוכחות לא הייתה, לטענתה, מנומקת דיה.

7.

חרף טענות המבקשת, איני סבור כי ניתן לתאר את ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור דנא כהחלטה "לא מנומקת". כך או אחרת, איני רואה צורך להידרש לסוגיה זו, שכן בניגוד לדעתה של חברתי, השופטת ע' ארבל , בעניין ליברפול , איני סבור כי ניתן ליתן רשות ערעור על אחד מן הסוגים של ההחלטות שננקבו בצו בתי המשפט. זאת, בין אם מדובר בהחלטה מנומקת, בין אם לאו, ובין אם מדובר ב"סוג החלטה" המחייב הנמקה, ובין אם לאו. להשקפתי, הוראות הצו, בשילוב עם ההוראות שהסמיכו את שר המשפטים להוציאו (סעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט), מלמדות על מחסום דיוני מוחלט המונע כל אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט השלום או של בית המשפט המחוזי. זאת, ככל שמדובר בהחלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות שבצו. מסקנתי זו מבוססת הן על לשון ההוראות בסעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט ולשון הצו והן על תכליתם. יצוין, כי את הוראות אלה יש לקרוא ביחד עם סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט, המפרטים חלק מהשיקולים שעל ערכאת הערעור לשקול שעה שמוגשת בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" (ראו, רע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ' נורז'יק , פיסקה 7 (23.4.2013) (להלן – עניין הרשות הפלסטינית )). בדומה לגישה שהובעה על ידי חברי, השופט י' עמית בעניין הרשות הפלסטינית (פיסקה 8), אף עמדתי שלי הינה, כי ההוראות שבסעיפים 41(ב) ו-52(ב) לא נועדו "לעודד" מתן רשות ערעור על החלטות מסוימות, אלא דווקא לצמצם את היקף בקשות הרשות לערער המוגשות לערכאת הערעור.

8.

ודוקו, סעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1), שמכוחם הוצא צו בתי המשפט, נחקקו במסגרת אותו תיקון לחוק, בו תוקנו סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט (חוק בתי המשפט (תיקון מס' 52), התשס"ח-2008, ס"ח 2169, 668). לדעתי, כוונת המחוקק, לגבי שני התיקונים, הייתה לצמצם את האפשרות להשיג על החלטה אחרת. בעוד שהתיקון לסעיפים 41(ב) ו-52(ב) בא, כאמור, לצמצם את קשת המצבים בהם מוצדק יהיה ליתן רשות ערעור, הוסמך שר המשפטים, בסעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט, לקבוע בצו רשימה של מקרים פרטניים בהם כלל לא תישקל, וממילא לא תינתן, רשות ערעור . על כך יכולים אנו ללמוד, בראש ובראשונה, מלשון החוק המסמיך והצו עצמו. סעיפים 41(ג) ו-52(ג) לחוק בתי המשפט מסמיכים את שר המשפטים לקבוע בצו סוגי החלטות שלגביהן " לא תינתן רשות ערעור". בהתאם לכך, קבע השר, בסעיף 1 לצו, כי " לא תינתן רשות ערעור" על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן [ההדגשות שלי – א' ג']. החוק והצו נוקטים, אם כן, לשון ציווי, וקובעים על אילו סוגים של החלטות אין ליתן רשות ערעור. אולם אפילו נניח, ומדובר בהנחה בלבד, כי הלשון ניתנת לפרשנויות נוספות, תכלית הצו מלמדת לגישתי באופן חד משמעי כי הצו מיועד לקבוע רשימה של סוגי החלטות בהן לא תישקל רשות ערעור (וממילא לא תינתן).

בהקשר זה, מקובלת עליי עמדתו של המלו מד מ' קרייני , לפיה מטרתו המרכזית של צו בתי המשפט הינה "לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה ולחסוך מערכאת הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה... ההסדר שבצו יכול אם כן לסייע לוויסות הזרם של בקשות הרשות לערער על החלטות הביניים, שכן הוא מונע מערכאת הערעור את עצם הצורך לשקול את מתן הרשות לערער " [ההדגשות הוספו – א' ג'] (מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153, 163 (2012); לאמירות נוספות בנוגע לתכליתו של הצו ראו גם, רע"א 7471/09 אי די בי חברה לפיתוח בע"מ נ' שמיע , פיסקה 3 (20.10.2009); רע"א 10343/09 ארץ נ' וויטמן , פיסקה 3 (14.10.2010); רע"א 8557/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק מושב שיתופי להתיישבות של הפועל המזרחי בע"מ , פיסקה 13 (31.7.2011); רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פיסקאות 11-10 (20.5.2012); רע"א 4104/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' גולדשטיין , פיסקה 5 (19.6.2012)).

9.

צו בתי המשפט מיועד, איפוא, לייעל את ההליך המתברר לפני הערכאה הדיונית, לאפשר את רצף הדיון ולמנוע עיכובים מיותרים בבירורו. על פי המצב המשפטי שקדם להוצאת הצו, ניתן היה, למעשה, להגיש בקשת רשות ערעור על כל "החלטה אחרת" שניתנה על ידי הערכאה הדיונית (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 803 (מהדורה שביעית, 1995)). כתוצאה מכך, חלק מן העיכובים בהליכים אזרחיים נגרם כתוצאה ממתן האפשרות הרחבה לבעלי הדין להשיג על החלטות שונות שנתקבלו בהליך. זאת, אפילו כאשר מדובר היה בהחלטות דיוניות שערכאת הערעור מתערבת בהן במקרים נדירים שבנדירים (ראו, רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש , פיסקה 3 (25.6.2007) (להלן – עניין אליהו ); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71, 89-84 (2006) (להלן – שני )) . העיכובים שנוצרו עקב מיצוי הליך ההשגה התבררו במקרים רבים כעיכובים מיותרים, שסירבלו את ההליך וגרמו לפגיעה לא רק בבעלי הדין בהליך המסוים, אלא בציבור המתדיינים הנזקק לשירותיה של מערכת המשפט. יש לזכור, כי עצם הגשתה של בקשת רשות ערעור גרמה במקרים לא מעטים לדחייתם של דיונים בערכאה הדיונית. ברור הוא, כי "דחיות של דיונים מונעות ניצול מיטבי של הזמן השיפוטי, שהינו המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת" (רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי , פיסקה 4 (14.9.2005)). על רקע זאת, יש להבין את הוראות הצו כמיועדות למנוע כליל את האפשרות, שלעתים נוצלה לרעה, להגיש בקשת רשות ערעור על סוגי ההחלטות שבצו, אותן ניתן לסווג כהחלטות דיוניות-ניהוליות מובהקות. מטרה נוספת של הצו הינה לייעל את עבודתה של ערכאת הערעור. יש לזכור, כי כל משאב שיפוטי שמוקדש על ידי ערכאת הערעור לצורך טיפול בהליך מסוים, בא על חשבון הליך אחר. הצורך בשימוש יעיל ותכליתי במשאביה המוגבלים של הרשות השופטת, הצדיקו לגישת המחוקק את הגבלת האפשרות להגיש, במקרים מוגדרים, בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת". זאת, על מנת לאפשר לערכאת הערעור לפנות זמן ומשאבים לדון ביעילות בסוגי הליכים שאינם מהווים, במהותם, הליך השגה על החלטה דיונית-ניהולית מובהקת (ראו שני , בעמ' 87-86). לצד הדברים האמורים, חובה לציין כי סעיף 2 לצו קובע, כי אין באמור בו כדי לגרוע מזכותו על פי דין של בעל דין להשיג בערעור על פסק הדין על החלטות מן הסוגים המפורטים בצו.

10.

בהתחשב בתכליתו של הצו, עליה עמדתי לעיל, דעתי שונה מדעתה של חברתי, השופטת ע' ארבל , שהובעה בעניין ליברפול , לפיה הוראות הצו אינן מונעות מערכאת הערעור "לבחון פגם החורג מתוכן ההחלטה כגון היעדר נימוק, מקום בו סוג ההחלטה חייב הנמקה" ( שם , פיסקה 11). ודוקו, מקובלים עליי דבריה של השופטת ארבל בעניין ליברפול , לפיה היעדר הנמקה מַסְפקת עשוי, במקרים מתאימים, להוות פגם היורד לשורש פסק דין או החלטה שניתנו על ידי ערכאה שיפוטית ( שם , פיסקאות 9-7). עם זאת, השאלה אינה נוגעת לעצם האפשרות של ערכאת הערעור לבחון אם נפל בהחלטה הפגם של היעדר הנמקה, אלא לעיתוי בו תתברר הטענה . כאשר מדובר בהחלטות דיוניות מובהקות, וכוונתי היא לרשימת סוגי ההחלטות שנמנו בצו בתי המשפט, תוכל ערכאת הערעור לבחון אם נפל פגם מהותי בהחלטה בתום ההליך, עם הגשת הערעור על פסק הדין הסופי. כל עוד לא הוגש ערעור על פסק הדין, הרי כוונתו הנחרצת והחד משמעית של המחוקק הייתה למנוע את האפשרות לברר טענה כגון דא. סבורני, כי כל מסקנה אחרת עלולה לסכל את תכליתו של צו בתי המשפט. אכן, לעתים רחוקות עלול להתברר כי קבלת הטענה בגדרו של ערעור על פסק הדין הינה חסרת נפקות, מאחר שאין להשיב את שנעשה. כך למשל, במקרה שהעד זומן ומסר את עדותו. קביעה בפסק דין של ערכאת הערעור כי לא היה מקום לזמן את העד לא תמחק את שארע. ברם, לענייננו אין כל הבדל בין המקרה בו ניתנה הנמקה לזימון העד לבין מקרה בו לא ניתנה הנמקה. ברור, שאף לפי גישתה של חברתי, השופטת ע' ארבל , לא תינתן רשות ערעור אם ניתנה הנמקה. נוסיף ונניח כי ההנמקה הייתה שגויה, וכך הסתבר בערעור על פסק הדין, הרי גם אז לא ניתן יהיה לבטל את שכבר נעשה.

11.

מעבר לכך, מסקנה שונה תיצור קשיים מעשיים לא מבוטלים, שעלולים לגזול זמן שיפוטי יקר ערך של ערכאת הערעור. כך, תיאלץ ערכאת הערעור לפנות משאבים לטובת דיונים מקדמיים לא פשוטים לבירור השאלה האם החלטה מסויימת עומדת בחובת ההנמקה. נכון הוא, שלעתים קל יהיה לומר שההחלטה עליה מבקשים לערער הינה בלתי מנומקת בעליל (למשל, כאשר ההחלטה ניתנה על גבי "פתקית", בנוסח כגון: "כמבוקש", "הבקשה מתקבלת", "הבקשה נדחית", ועוד). עם זאת, ההבחנה בין החלטה מנומקת לבין החלטה שאינה מנומקת די צורכה היא לעתים קשה ולא חד משמעית. זהו, לדעתי, המקרה שלפנינו. החלטת בית המשפט המחוזי לא ניתנה על גבי "פתקית". היא מתפרשת על פני שלושה עמודים וחצי. עם זאת, ההתייחסות לעניין זימון העדים נעשתה בשולי הדברים. האומנם מדובר בהחלטה לא מנומקת? התשובה אינה ברורה מאליה. יתרה מזו, ולא ארחיב בעניין, הפרקטיקה הנוהגת היא שהחלטות בדבר זימון עדים ככלל אינן מנומקות ואף אין זה מעשי לדרוש שתחול חובת הנמקה לגביהן (אלא אולי במקרים נדירים). הוא הדין לעניין החלטות הדוחות או מקבלות התנגדות בעניין שאלות לעדים (שאף לגבי החלטות כאמור אין ליתן רשות ערעור: סעיף 1(5) לצו). גם במקרים אלו אין להציב מבחינה מעשית דרישה של חובת הנמקה, פרט למקרים יוצאי דופן.

12.

זאת ועוד, בעניין ליברפול נאמר, כי צו בתי המשפט לא יכול למנוע מערכאת הערעור לבחון פגם של היעדר הנמקה, כאשר "סוג ההחלטה חייב הנמקה". הבחינה אם מדובר ב"סוג החלטה" המחייב הנמקה אם לאו, מצריכה פיתוח ויישום הבחנות עמומות, העשויות לגזול משאבים שיפוטיים לא מבוטלים מערכאת הערעור. ברי, כי בכך גם יוחדר חוסר ודאות מובנה להתנהלותם של בעלי הדין ועורכי הדין, אשר יתקשו להשיב על השאלה מתי ניתן לבקש רשות ערעור ומתי לא. סבורני, כי עלינו לעשות כל מאמץ לפרש את כללי הפרוצדורה האזרחית באופן המקדם יציבות, ודאות וביטחון, ולהימנע ככל האפשר מליצוק לתוכם כללים עמומים המצריכים התדיינות מקדמית, למשל בשאלת עצם האפשרות להגיש הליך השגה מסוים (השוו, בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים , פ"ד מח(4) 237, 256-255 (השופט מ' חשין ) (1994); ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' וויסמן , פ"ד נז(3) 207, 217 (השופטת ט' שטרסברג-כהן ) (2003); ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך , פ"ד נט(3) 529, 535-534 (2004)).

13.

סיכומו של דבר הוא, כי גישתי שונה מזו של חברתי השופטת ע' ארבל בעניין ליברפול . די אם אציין, כי אילו הייתי מיישם בנסיבות המקרה את שנקבע באותו עניין, ואילו הייתי מוצא כי החלטתו של בית משפט קמא לא הייתה מנומקת די צורכה (בהנחה שמדובר ב"סוג החלטה" המחייב הנמקה, כאמור בעניין ליברפול ), הרי היה הדבר עלול להוביל להחזרת הדיון לערכאה הדיונית על מנת שתנמק את החלטתה בדבר זימון העדים. בנסיבות המקרה, היה בכך כדי לגרום, בסבירות גבוהה מאוד, לדחיית דיוני ההוכחות שנקבעו בהליך לימים 12.6.2013-10.6.2013, והכל כאשר צו בתי המשפט מורה אותנו שלא ליתן רשות ערעור על החלטה המורה על זימון עדים. ברור הוא, שתוצאה כזו אינה רצויה.

14.

ער אני לכך, שברע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל (10.8.2011) (להלן – עניין אברג'ל ) הובעה העמדה (על ידי חברי, השופט א' רובינשטיין ) לפיה יש לאפשר במקרים חריגים בחינה של בקשת רשות ערעור, חרף היותה מופנית נגד החלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות שקבע שר המשפטים בצו בתי המשפט. זאת, מקום בו מתעורר "חשש לפגיעה ממשית" באחד מבעלי הדין ( שם , בפיסקאות י"א ו-י"ב. אך עוד הודגש שם, כי "הדלת תיפתח באופן מושכל ומדוד, כדי שלא לסכל את כוונת הצו"; וראו גם, רע"א 2868/12 פולק נ'

Allianz Versicherungs AG , פיסקאות 8-7 (9.5.2012) המאזכר את ההחלטה בעניין אברג'ל בלא להביע עמדה ברורה לגביה). בשל הנימוקים שהוצגו לעיל, אף עמדתו של חברי השופט א' רובינשטיין בעניין אברג'ל נראית לי מוקשית. ברי, כי השאלה אם החלטה מסויימת מעוררת "חשש לפגיעה ממשית" באחד מבעלי הדין הינה שאלה מורכבת בעלת פנים לכאן ולכאן. בחינה מקדמית שלה על ידי ערכאת הערעור, בעת שמדובר בבקשת רשות ערעור על אחד מסוגי ההחלטות שננקבו בצו בתי המשפט, תסכל, לדעתי, את מטרתו הבסיסית של הצו. יפים לענייננו דבריו של המשנה לנשיאה א' ריבלין , אשר ציין ברע"א 725/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (8.5.2011), בפיסקה 3, כי:

"נראה שיש ממש בטענה כי החלטת בית המשפט קמא להתיר את הזמנת העד הנוסף נופלת בגדר סעיף 1(5) לצו בתי המשפט, לפיו לא תינתן רשות לערער על החלטה בעניין 'הזמנת עדים', שהרי ביחס לכל החלטה להזמין עד כזה או אחר ניתן לטעון כי היא החלטה מהותית, המשפיעה באופן ממשי על זכויות הצדדים להליך. ודוק: מחוקק המשנה מצא לראוי להבחין בסעיף 1(5) לצו בין החלטה בעניין הזמנת עדים לבין החלטה על דחיית בקשה לזמן עד, תוך שנקבע שעל החלטה שלא לזמן עד ניתן לבקש רשות ערעור" [ההדגשה הוספה – א' ג'] (וראו גם עניין אליהו , בפיסקה 4).

15.

שיקולים של הרמוניה בפרשנות הדין בשיטתנו המשפטית מתיישבים אף הם עם עמדתי. כידוע, בהליך הפלילי נקודת המוצא היא שלא ניתן להגיש הליך השגה לערכאת הערעור על החלטת ביניים. זאת, כל עוד לא ניתן פסק הדין הסופי בהליך, ופרט לחריגים מסוימים שנקבעו במפורש על ידי המחוקק (למשל, לעניין אפשרות הערעור, לפי סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט, על החלטה על בקשה לפסילת שופט, או לצורך השגה, לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, על החלטה בעניין חומר חקירה). מכאן, שבעל דין בהליך הפלילי לא יכול, בשום מקרה, להגיש הליך של השגה לערכאת הערעור, על החלטה דיונית שלא ניתנה לגביה במפורש זכות ערעור בחוק (ראו למשל, ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש , פ"ד מה(2) 663, 677 (1991); ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון , פיסקה 5 (6.2.2007); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים – הליכים שלאחר כתב אישום חלק ב' 1837 (מהדורה מעודכנת, 2009)). אכן, בהיעדר אפשרות להגיש הליך השגה על רובן המוחלט של החלטות הביניים בהליך הפלילי, נעשים לעתים ניסיונות להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק לצורך תקיפת החלטה כגון דא. אולם, בית משפט זה קבע פעם אחר פעם, בשורה של פסקי דין, כי דינה של עתירה כאמור להידחות על הסף, להוציא חריגים מצומצמים, נדירים ויוצאי דופן (ראו, לדוגמה, בג"ץ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(4) 683, 700 (1987); בג"ץ 5312/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (8.6.2005); בג"ץ 1382/13 פלוני נ' בית המשפט המחוזי בחיפה , פיסקה 9 (27.2.2013); ולמקרה בו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, בניסיון לתקוף "החלטה אחרת" הנמנית עם ההחלטות מן הסוגים המפורטים בצו בתי המשפט, ראו בג"ץ 4130/11 עוואד נ' הקסטודיה די טרה סנטה (11.7.2011); העתירה נדחתה על הסף).

16.

סיכומם של דברים: לגישתי, כאשר "החלטה אחרת" מסוימת נופלת לגדר סוגי ההחלטות שקבע שר המשפטים בצו בתי המשפט, לא ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור ואין זה משנה מהו סוג הפגם הנטען עליו מבקשים להלין . על פני הדברים, איני סבור כי פרשנות זו מעוררת קשיים בכל הנוגע לזכות הגישה לערכאות. יוער, בשולי הדברים, כי בעבר הובעה הדעה, לפיה האפשרות הרחבה להגשת בקשות רשות ערעור על החלטה אחרת, "פותחת פתח לטקטיקות של השהיה והטרדה של הצד האחר... העמסת הליכי-משנה על גבו של ההליך העיקרי עלולה להקשות על הצד שכנגד ולהתישו, במיוחד כאשר זה האחרון הוא צד חלש יותר ונטול-משאבים. היא עשויה גם להקנות לבעל-דין בעל אורך נשימה אמצעי-לחץ על בעל-הדין שכנגד להסכים להסדר פשרה. כלומר, הליך בקשת רשות הערעור עלול להעמיק פערי כוחות בין בעלי-דין" ( שני , בעמ' 88). רואים אנו, אם כן, כי צמצום האפשרות להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת הוא בעל נפקות במספר מישורים שונים, גם לעניין זכות הגישה לערכאות.

17.

אציין, לסיום, כי בהתחשב בכך שעמדתי שונה מזו של חלק מחבריי בבית משפט זה (בהחלטות שניתנו על ידי דן יחיד), סברתי כי מן הראוי שדן יחיד לא יכריע בבקשה דנא. אלא שמבחינה מעשית לא ניתן היה, למרבה הצער, להביא את הבקשה בפני הרכב. זאת, משום שדיוני ההוכחות בבית המשפט המחוזי קבועים למועד קרוב מאוד. יש לקוות שהרכב של בית משפט זה יידרש לסוגיה בעתיד הקרוב ויעמיד הלכה ברורה על מכונה.

18.

סוף דבר, משלא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין גילוי המסמכים; ובהיעדר אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בדבר זימון העדים, בשל הוראת סעיף 1(5) לצו בתי המשפט, הרי המסקנה הבלתי נמנעת לגישתי היא שדינה של בקשת רשות הערעור להידחות, וכך מוחלט. לא נתבקשה תשובה לבקשת רשות הערעור לגופה, אך מאחר שהוגשה תשובה לבקשה לעיכוב ביצוע, תישא המבקשת בשכר טרחת עורך דין בשיעור מופחת של 15,000 ש"ח. הצו הארעי מיום 28.5.2013 בטל. המבקשת תבצע את גילוי המסמכים עליו הורה בית המשפט המחוזי עד ליום 7.6.2013, שעה 10:00.