רע"א 862/14 אלי בר לב בעמ נ. מיסטר עוף בע"מ

1.

לפני בקשת רשות ערעור הנסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 28.1.2014 (רע"א 49473-01-14, השופטת ע '

צ ' רניאק ). בהחלטה נדחתה על הסף בקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 6.1.2014 לקבל בקשה לביטול פסק דין (ה"פ 52021-12-11, השופטת ד ' קוברסקי ). בקשת רשות הערעור נדחתה על הסף בהתבסס על הוראות סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט )).

2.

ביום 5.2.2012 הגישה חברת אלי בר לב בע"מ (להלן: המבקשת או בר לב ) המרצת פתיחה לבית המשפט השלום, שבה תבעה סעד הצהרתי לפיו המשיבה 1, חברת מיסטר עוף בע"מ (להלן: מיסטר עוף ), והמשיב 2, אמיר בשותי (להלן: בשותי ) חייבים ביחד ולחוד בתשלום חוב בתיק הוצאה לפועל 01-76960-11-7, שנפתח מבחינה פורמאלית כנגד חברה אחרת – "חברת עוף שפרעם בע"מ" (להלן: עוף שפרעם ) שהבעלים היחיד שלה ומנהלה הוא אביו של בשותי. המבקשת טענה כי מיסטר עוף הינה חברה שנרשמה על מנת לחמוק מנושים ולהסתתר מאחורי אישיות משפטית אחרת, תוך ביצוע מעשי מרמה, הטעיה ועושק. ביום 28.6.2012, לאחר שלא נתקבלה תגובה להמרצת הפתיחה ועל יסוד הצהרה של בא-כוח המבקשת בבית משפט השלום לפיה בוצעה מסירה של כתב התביעה עוד ביום 5.2.2012, ניתן פסק דין לטובת המבקשת (השופטת קוברסקי ) (להלן: פסק הדין הראשון ).

3.

ביום 17.3.2013 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, וכן לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדם. המשיבים טענו כי בא כוחם באותה עת הפסיק לייצגם מבלי שעדכן אותם על מועד הדיון שהיה קבוע ליום 28.6.2012 ואף סירב להעביר את התיק לידיהם. הם הוסיפו וטענו כי נודע להם לראשונה על מתן פסק הדין רק ביום 14.3.2013 עת הגיעו אנשי ההוצאה לפועל לבית העסק שלהם. לשם תמיכה בטענות אלו צורף לבקשה תצהירו של בשותי.

4.

המבקשת התנגדה לבקשה לביטול פסק הדין, וטענה כי זו הוגשה בשיהוי ניכר. לטענתה, המשיבים היו מיוצגים באותו זמן, בוצעה מסירה כדין, ולמעשה הם אף היו מודעים לקיומו של פסק הדין לנוכח העובדה שהוטל עיקול על נכסי מיסטר עוף בשפרעם ובקרית אתא מכוח פסק הדין.

5.

לאחר חילופי דברים בין הצדדים בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסכמה כי פסק הדין הראשון יישאר על כנו, הסכמה שזכתה לאישור בהחלטה של בית משפט השלום מיום 17.9.2013.

6.

חרף העובדה שההחלטה ניתנה לכאורה על בסיס הסכמה של הצדדים, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, ובה טענו כי ההחלטה ניתנה למעשה בטרם התקבלה הסכמתם הסופית.

7.

בשלב זה, בהסכמת המבקשת, ביום 22.10.2013 הורה בית המחוזי (השופטת צ ' רניאק ) על החזרת הדיון לבית משפט השלום, על מנת שזה יקיים "בירור הולם ותקין" בנושא.

8.

ביום 3.12.2013 התקיים דיון בבית המשפט השלום בבקשה לביטול פסק הדין הראשון. לאחר שהחלה חקירתו הנגדית של בשותי, ביקש בא-כוח המבקשת להפסיק את הדיון ולדחות אותו בשבוע על מנת להתייעץ עם מרשו. בתגובה לכך, הבהיר בית משפט השלום כי אין מקום לדחייה נוספת של הדיון, והמליץ למבקשת להסכים לביטולו של פסק הדין הראשון. בשלב זה, הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו בא-כוח המבקשת יגיש את עמדתו תוך 14 יום, אך כי מכל מקום לא יהיה צורך לקיים דיון נוסף באותו נושא. עוד הוסכם בין הצדדים כי אם לא תתקבל הסכמה לביטול פסק הדין, יכריע בית המשפט בעניין על סמך החומר הנמצא בתיק.

9.

ביום 15.12.2013 נמסרה הודעה על ידי בא-כוח המבקשת לפיה, חרף ההסכמה מטעמה לכך שלא יתקיים דיון נוסף, עומדת המבקשת על קיום דיון מלא בבקשה לביטול פסק הדין, לרבות חקירת מצהירים ועדים. ביום 16.12.2013 הודיעו המשיבים כי הם מתנגדים לעריכתו של דיון כך וביקשו לתת החלטה בבקשה לביטול פסק הדין על סמך החומר הקיים. בהחלטה מיום 18.12.2013 דחה בית משפט השלום את הבקשה לקיים דיון נוסף בעניין.

10.

ביום 6.1.2014 ניתנה כאמור החלטתו של בית משפט השלום בבקשה לביטול פסק הדין. נקבע בהחלטה זו, כי המבקשת לא הוכיחה במסגרת החקירה הנגדית, שאותה הפסיקה מיוזמתה, כי המשיבים ידעו אודות המרצת הפתיחה המקורית נגדם ומתן פסק הדין בה, וכן כי לא הוכח שהמשיבים ידעו בזמן רישום העיקול אודות פסק הדין. נוכח כך, קבע בית משפט השלום כי יש לבטל את פסק הדין הראשון, שניתן במעמד צד אחד, ובהתאם לכך, לברר את המחלוקת לגופה.

11.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ביום 28.1.2014 נדחתה כאמור הבקשה, בנימוק כי ההחלטה שעליה היא נסבה נמנית עם ההחלטות שלגביהן אין לתת רשות ערעור לפי סעיף 1 לצו בתי המשפט, וליתר דיוק לפי סעיף 1(7) לו.

12.

בקשת רשות הערעור שלפני מופנית כנגד החלטתו זו של בית המשפט המחוזי.

13.

לטענת המבקשת, לא היה מקום לדחות את בקשת רשות הערעור שהגישה על הסף אך בשל הוראות צו בתי המשפט (קרי, ללא דיון בבקשה לגופה). לשיטתה, אמנם החלטה שעניינה דחיית בקשה לביטול פסק דין נמנית עם ההחלטות שעליהן חל סעיף 1 לצו בתי המשפט, אולם בית משפט זה הכיר באפשרות להידרש לבקשות רשות ערעור גם בנושאים המופיעים בצו בתי המשפט במקרים המצדיקים זאת – כאשר מתקיים "פגם חיצוני" או כאשר נגרם למבקש נזק ממשי ובלתי הפיך (בהפניה לרע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ '

אברג ' ל

(10.8.2011) (להלן: עניין אברג ' ל ); רע"א 3337/12

ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ ' עידון פרוביזור אחזקות בע"מ (22.4.2013) (להלן: עניין ליברפול )).

14.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי יש לראות את עניינה ככזה שבו התקיים "פגם קיצוני", בשים לב לכך שבית משפט השלום למעשה מנע ממנה להשמיע את טענותיה ולהביא ראיות המוכיחות כי התקיימו כל המבחנים להותרת פסק הדין על כנו. בכך, לפי הטענה, הוא "כפה עליה החלטה" מבלי לנהל דיון בטענותיה. המבקשת אף סבורה כי החלת החריג בעניינה מתיישב עם מטרתו של צו בתי המשפט – יעילות מערכת המשפט – מאחר שהיא שהחזרת התובענה לבירור מלא נוגדת את תכליתו זו של הצו.

15.

לגופו של עניין, סבורה המבקשת כי החלטת בית משפט השלום היא שגויה, בשים לב לכך שהיא הורתה על ביטול פסק דין בנסיבות שבהן הבקשה לעשות כן הוגשה לאחר שחלפו למעלה מ-9 חודשים מאז ניתן, תוך שיהוי מובהק ואף ללא בקשה להארכת מועד. כמו כן, חוזרת המבקשת על טענתה לפיה קיימות ראיות רבות כי המשיבים ידעו על מועד הדיון.

16.

בעיקרו של דבר, המבקשת סבורה כי יש להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי בעניינה, מאחר שהוא מעורר את השאלה העקרונית – האם יש מקום להכיר בחריגים להוראותיו של צו בתי המשפט, המאפשרים במקרים מיוחדים ליתן רשות ערעור גם בעניינים אשר מנויים בצו זה. המערערת מפנה למספר החלטות של בית המשפט זה, שמהן היא מבקשת ללמוד כי קיימות דעות שונות ביחס לשאלה האם הוראות צו בתי המשפט מהוות מחסום דיוני מוחלט למתן רשות ערעור. בעניין זה מפנה המבקשת לעניין אברג ' ל ועניין ליברפול

– שבהם הובעה העמדה הגורסת שהוראותיו של צו בתי המשפט אינן מהוות "מחסום קשיח" מפני הענקתה של רשות ערעור, ומנגד לרע"א 1443/11 בנק לאומי לישראל נ '

צ.ר נירש-שיווק

(1993) בע"מ (22.5.2011), לרע"א 7471/09 אי די בי חברה לפיתוח בע"מ נ '

שמיע (20.10.2009) (להלן: עניין אי די בי הראשון ) ולרע"א 3783/13 אי די בי חברה לפיתוח בע"מ נ ' שמיע (5.6.2013) (להלן: עניין אי די בי השני ) – שבהם הובעה הדעה כי אין לאפשר "חריגים" להוראות צו בתי המשפט. לטענת המבקשת, החלטות אלו מלמדות כי קיימת אי-אחידות בפסיקה בשאלה האמורה, אשר מצדיקה הענקתה של רשות ערעור בסוגיה, ומפנה בעניין זה לדבריו של הנשיא א '

גרוניס בעניין אי די בי השני , אשר חיווה דעתו כי נוכח קיומן עמדות שונות בסוגיה זו, יש מקום לכך שהיא תוכרע על ידי הרכב.

17.

לאחר ששקלתי את הדברים, אני סבורה שדין הבקשה להידחות, אך מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין או לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ '

מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

18.

אכן, השאלה האם יש מקום להכיר בחריגים לצו בתי המשפט היא שאלה נכבדה, שלכאורה הובעו בה עמדות שונות, אולם אין המבקשת יכולה להיבנות מכך בנסיבות העניין. ראשית, יש לבהיר כי ההחלטות אליהן הפנתה המבקשת, המגלות לכאורה חילוקי דעות בפסיקה, אינן עוסקות בעניינו של סעיף 1(7) לצו בתי המשפט, המתייחס לבקשת רשות ערעור הנסבה על החלטה שעניינה קבלת בקשה לביטול פסק דין. ההחלטות שאליהן הפנתה המבקשת מתייחסות לסעיפים אחרים בצו שנסבים על החלטות בעלות אופי דיוני-ניהולי מובהק, כגון החלטות בעניינים של מועדי הגשה, הזמנת עדים וסדרי הדיון. בהתאם לכך, גם הבדלי הגישות שלהם ניתן ביטוי בהחלטות קודמות נגעו למאפיינים אלה שלהן, להבדיל מסעיף 1(7) המתייחס לתוצאת ההחלטה (לאופיו זה של סעיף 1(7), ראו גם: בש"א 5692/10 פלונית נ ' פלוני (9.11.2010) (להלן: בש"א 5692/10); רע"א 8256/13 מגדלי שינקין יזום ובניה והשקעות בע"מ נ ' קוצר

(16.1.2014)). אם כן, לא עלה בידי המבקש להצביע על פסיקות סותרות בעניין הרלוונטי לטענותיו, בכל הנוגע לקיומם של חריגים לסעיף 7(1), וכבר בשל כך נשמט עיקר הבסיס להענקתה של רשות ערעור בגלגול שלישי.

19.

יתרה מכך, אף לפי הגישה המצדדת בהכרה בחריגים – ואינני מביעה עמדה לכאן או לכאן – המקרה שבפנינו ודאי אינו נמנה עמם. לא עלה בידי המבקשת להצביע על פגם מהותי בהחלטה המורה על ביטול פסק הדין שניתן, ולא כל שכן שלא הצליחה להוכיח כי ההחלטה האמורה גרמה לה לנזק בלתי הפיך. זאת ועוד, המבקשת מנסה למעשה לקעקע את התשתית העובדתית שנקבעה בידי בית משפט השלום, אף שכידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ולא כל שכן במסגרת "גלגול שלישי" (ראו למשל: בע"מ 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ '

עידה , בפסקה 8 (11.3.2012)), ללא קשר לצו בתי המשפט.

בנסיבות אלה, ולנוכח ההלכה הגורסת כי אין מקום ליתן רשות ערעור כאשר הכרעה בשאלה שהיא מעוררת לא תועיל למבקש (ראו למשל: רע"א 6953/11 הוד מעלת הפטריארך אירינאוס הראשון נ ' הפטריארך בפועל תיאופילוס ג ' אנופולוס

(20.12.2011), פסקה 11; רע"א 327/13 כהן נ ' מנהל מקרקעי ישראל (7.5.2013), פסקה 14)) , דין הבקשה להידחות גם מטעם זה.

20.

בשולי הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, יש לכאורה טעם בדעה הגורסת כי סעיף 1(7) לצו בתי המשפט מתאים פחות להכרה בחריגים – בשל אופיין של ההחלטות שעליהן הוא חל, המאפשר המשך דיון בהליך, ובכך אינו מגביל את הזכויות הדיוניות של הצדדים. זאת, בשונה מן החלופות שנדונו בהחלטות שניתנו בעניין אברג ' ל ובעניין ליברפול וצידדו בהכרה בחריגים לצו בתי המשפט בהתייחס לחלופות שעניינן צמצום האפשרויות הדיוניות העומדות בפני הצדדים, למשל מקום שבו החלטה בעניין סדר הבאת הראיות תסכל את בירור האמת ותכשיל את ההליך המשפטי. בניגוד לטענת המבקשת, אין בדחיית בקשות מהסוג בו עסקינן כדי להוביל בהכרח לחוסר יעילות, נוכח האיזון בין המשאבים הכרוכים בהידרשות לבחינת בקשות רשות ערעור מסוג זו לבין המשאבים הדרושים להמשך קיום ההליך המשפטי לגופו (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208-207 (מהדורה שלישית, 2012)).

21.

סוף דבר: דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובת המשיבים, אין צו להוצאות.