רע"א 327/13 יוסף כהן נ. מנהל מקרקעי ישראל

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

מינהל מקרקעי ישראל מבקש לאכוף על חברי מושב היושבים על מקרקעין שהוחכרו לאגודה שיתופית שימוש המוגבל לתכליות ולשימושים שהוגדרו בהסכמי החכירה שנעשו עם האגודה. לשם כך, הוא פנה לבית משפט השלום בעניין זה, וביקש, בין השאר, לצוות עליהם להימנע משימושים החורגים מן המותר לפי ההסכמים. האם הליך זה מעורר שאלה משפטית המצדיקה הענקתה של רשות ערעור?

התשתית העובדתית וההליכים עד כה

2.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 32760-02-12 מיום 16.12.2012 (השופטים מ' מזרחי , י' נועם ו- כ' מוסק ). פסק הדין ניתן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 21090/08 מיום 25.12.2011 (השופטת ת' בר-אשר צבן ).

3.

המבקשים הינם חברים באגודה השיתופית הידועה כמושב אורה (אגודה שיתופית אורה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ) (להלן: האגודה ).

האגודה קשורה ב"הסכם משבצת" עם מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל , או: המשיב ) והסוכנות היהודית לארץ ישראל, שמכוחו האגודה חוכרת מן המשיב מקרקעין, ואילו חבריה, ובהם המבקשים, הינם בני רשות מטעם האגודה לעשות שימוש במקרקעין. על-פי ההסכם מקרקעין אלה אמורים לשמש בעיקר לצרכי חקלאות כמו גם למגורים.

4.

ביום 25.12.2011 הגיש המשיב

תביעה לבית משפט השלום כנגד 45 מתושבי המושב בבקשה למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור עליהם להשתמש בלולים שאותם הסבו למטרות אחסנה, ייצור או מסחר, שלא כדין ותוך הפרה של הסכם המשבצת, על-פי הנטען. כמו כן עתר המשיב לפיצול סעדים כדי שיוכל להגיש בהמשך תביעה נוספת בגין השימוש בקרקע בדרך זו.

5.

בית משפט השלום נענה לבקשה בעניין פיצול הסעדים. לגופו של עניין, קיבל בית המשפט את התביעה ונתן צו מניעה כמבוקש. בית משפט השלום קבע, בהתבססו על הסכם המשבצת, כי על המערערים כבני רשות מטעם האגודה חלות המגבלות החלות על האגודה כחוכרת. בהקשר זה, בית משפט השלום קבע כי יש לדחות את טענת תושבי המושב לפיה אין יריבות בינם לבין המשיב, בהתחשב בכך שהמשיב הוא בעל הזכויות הקנייניות בקרקע. כמו כן, נדחתה טענתם של תושבי המושב לפיה ניתנה להם הבטחה מינהלית שלא יידרשו לשלם דמי שימוש בגין השימוש במבני הלולים לצרכים לא חקלאיים. על בסיס זה, הוסיף וקבע בית המשפט השלום כי הנתבעים חייבים, במישור העקרוני, בתשלום דמי שימוש בהתאם להחלטה 1101 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 27.3.2007.

6.

בערעור שהוגש על-ידי המבקשים לבית המשפט קמא נטען כי טעה בית משפט השלום כאשר הושיט למשיב סעד הצהרתי שלא נתבקש לתתו, ושהתבטא בקביעה כי על המערערים לשלם דמי שימוש על פי החלטה 1101, מה גם שבראשיתו של ההליך ניתן היתר לפיצול סעדים וכן בהתחשב בכך שההתייחסות להחלטות 1101 ו-979 של המשיב לא הייתה חלק מעילת התביעה. עוד נטען בערעור כי טעה בית המשפט השלום בדחותו את טענת חוסר היריבות שהעלו תושבי המושב, אשר לא חתמו על ההסכם עם המשיב, ולטענתם ממילא לא ידעו את פרטיו. טענה נוספת שהועלתה התייחסה לשינויו של ההסכם – בהתנהגות או בהבטחה מינהלית. טענה אחרונה זו נסמכה על מספר אדנים: תצהיר שהתייחס להסכמתו של המשיב לאישורה של תב"ע 777, שהניחה אפשרות לפעול לשינוי ייעודיהם של שטחי הלולים לשימושים יצרניים; תמיכתו של המשיב באימוץ המלצותיה של ועדת קדמון בנושא פיתוח עסקים לא חקלאיים על אדמות המושבים; הרפורמה שנעשתה בענף הלול בתחילת שנות ה-90 וחתרה לכך שענף זה ירוכז בעיקר בצפון הארץ ואילו ישובי מרכז הארץ, כדוגמת מושב אורה, יוותרו על פעילותם בו (לפי הטענה, הרשויות עודדו את המשיבים לחסל את ענף הלול וניתן היה להבין מכך שהתושבים יוכלו לעשות שימוש במבני הלולים הריקים לצרכים לא חקלאיים).

7.

בית המשפט קמא קיבל את הערעור בחלקו – בכל הנוגע להתייחסותו של פסק הדין המקורי לזכות לתבוע דמי השימוש. בית משפט קמא קבע כי התביעות שהוגשו על ידי המשיב לא היו כספיות, ומשניתן היתר לפיצול סעדים לא היה מקום להושיט לתת סעד הצהרתי בעניין החיובים הכספיים, מה גם שסעד זה לא התבקש בכתב התביעה המקורי ולנוכח העובדה שהחלטה 1101 לא הייתה חלק מהדיון. אשר על כן, בוטל הסעד ההצהרתי שניתן בבית משפט השלום.

8.

לעומת זאת, בכל הנוגע לצו המניעה האוסר על שימושים לא חקלאיים בקרקע, דחה בית משפט קמא את הערעור. בעיקרו של דבר, דחה בית המשפט קמא את טענת חוסר היריבות, הן בהתחשב בזכות הבעלות הקניינית של המשיב והן על יסודו של הסכם המשבצת. הוא הבהיר, בעניין זה, כי זכותם של תושבי המושב כבני רשות במקרקעין נובעת מהסכם המשבצת, ועל כן הם מחויבים לתנאיו, ומנועים מלטעון כי אינם מכירים את תוכנו. עוד נדחתה הטענה בדבר שינויו של הסכם המשבצת בהתנהגות. בית המשפט קמא קבע כי גם אם נמנע המשיב מלאכוף את זכויותיו כנגד שימושים המנוגדים להסכם אין בכך כדי ללמד על הסכמתו להם, מה גם שממילא מדובר בתקופה קצרה – כבר בשנת 1989 פנה המשיב לתושבים בדרישה להפסקת השימושים החורגים בלולים. בנוגע לטענת ההבטחה המינהלית נקבע כי לא ניתנו הבטחות ברורות ומפורשות, כנדרש לצורך ביסוסה של של הבטחה מינהלית מחייבת. יתרה מכך, נקבע כי צו המניעה מבוסס גם על כך כי פעולת המבקשים בלולים מנוגדת לדיני התכנון והבניה, לפי התב"ע החלה על האזור.

בקשת רשות הערעור

9.

בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה כללה שלל טענות – משפטיות ועובדתיות. ראשית, טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט קמא בבססו את צווי המניעה על זכויותיו הקנייניות של המשיב, בהתחשב בכך שהתביעה התבססה על עילה חוזית בלבד. שנית, מוסיפים המבקשים וטוענים כי ככל שהתביעה הייתה מבוססת על עילה קניינית במקרקעין הרי שבית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בה. שלישית, המשיבים טוענים כי המשיב לא הוכיח כלל את תביעתו הכספית, בהתחשב בפרשנותה של תוכנית המתאר החלה על הקרקע והשימוש שנעשה בפועל. רביעית, המשיבים סבורים שטעה בית המשפט קמא בקובעו שהמשיב לא הביע הסכמה בהתנהגות לשימושים הלא-חקלאיים שנעשו בקרקע. חמישית, המבקשים סבורים כי ההכרה ביריבות בינם לבין המשיב מנוגדת לדיני החוזים, ובכלל זה לדיני החוזים האחידים, ואף אינה מתיישבת עם פסיקה קודמת (תוך הפנייה לע"א 3298/92 כץ נ' מנהל מקרקעי ישראל

(1996) (להלן: עניין כץ ) ולת"א (שלום רח') 5051/98 מנהל מקרקעי ישראל – מחוז מרכז נ' כפר הנגיד מושב להתיישבות שיתופית בע"מ

(15.1.2004)). לסיום, מעלים המבקשים טענות נוספות שעניינן חוסר תום לבו של המשיב בניהול ההליכים נגדם, על-פי הנטען, ושיעור ההוצאות שהוטלו על כל אחד מהמערערים בהליך שהתקיים בבית המשפט קמא.

10.

המשיב, בתגובתו, דוחה את כל טענות המבקשים לגופו של עניין, וטוען כי בכל מקרה אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בכל הנוגע לטענות להרחבת חזית מצד המשיב נטען כי כבר בכתב התביעה המקורי העמיד המשיב את המחלוקת גם על עניין זה. לגבי הטענות בדבר מצג, הבטחה ושינוי חוזה בהתנהגות נטען כי טענות אלו הועלו ונדחו בידי שתי הערכאות שדנו בעניינם של המבקשים, וכי ממילא מדובר בטענות בעלות בסיס עובדתי, אשר אינן מהוות עילה להענקת רשות ערעור בגלגול שלישי. באופן דומה דוחה המשיב את טענות המבקשים כי השימוש שנעשה בלולים הותר על פי הסכם המשבצת ועל פי התב"ע החלה. בכל הנוגע לשאלת היריבות טוען המשיב כי קמה יריבות ישירה בינו לבין המבקשים, בהתבסס על מספר אדנים. ראשית, נטען כי מעצם היותה של המדינה הבעלים של המקרקעין, הרי שקמה לה יריבות כלפי כולי עלמא אשר עושים במקרקעין שימוש שלא על פי הסכמתה. שנית, טוענת המשיב כי קמה אף יריבות חוזית בינה לבין המבקשים, בשל כך שזכויות המבקשים, כברי רשות במקרקעין, נובעות מהסכם המשבצת וכך מחויבים המבקשים לנהוג על פי הוראות אותו הסכם. בהקשר לכך, מוסיף ומפנה המשיב לסעיף 15(2) לפקודת האגודות השיתופיות, שעל פיו "משנתקבל חבר לאגודה, יהיה חייב בהתחייבויות שהאגודה קיבלה על עצמה קודם להתקבלותו כחבר".

הכרעתנו

11.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, כמו גם בחומרים שצורפו להן, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

12.

ככל שהבקשה מעוררת היבטים עקרוניים מן הסוג שמצדיק הענקתה של רשות ערעור לפי אמות המידה שהותוו ב רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) – היבטים הנוגעים לשימושים לא מורשים במקרקעי ישראל בכלל, ובקרקעות חקלאיות בפרט – הרי שבית משפט זה כבר אמר את דברו לא אחת ששימושים אלה הם בעייתיים, הן מהיבט השמירה על שלטון החוק והן מהיבט האינטרס הציבורי בשמירה על הקרקעות החקלאיות ועל שטחים פתוחים (ראו והשוו: בג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' שר הבינוי והשיכון , פסקה 109 (9.6.2011)). שימושים לא מורשים שכאלה הם, לצערנו, תופעה שכיחה, ואכיפת החוק לצורך מניעתם היא חיונית. אכיפה כזו נעשית אמנם גם באמצעות הרשויות המקומיות, מכוח הסמכויות המוקנות להן במסגרת דיני התכנון והבנייה (ראו למשל: רע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – חבל מודיעין (9.6.2009)), אך אין בה כדי להוציא את זכותה – וחובתה – של המדינה כבעלת הקרקע למנוע אף היא שימוש אסור באמצעות הכלים המוקנים לה בדין, מעבר לאמצעי האכיפה העומדים לרשותה במישור המשפט הפלילי.

13.

מעבר לכך, מרבית טענותיהם של המבקשים הן, למעשה, טענות לגופו של עניין , טענות עובדתיות-נקודתיות שאינן מצדיקות הענקתה של רשות ערעור. כך למשל, הטענות בדבר הבטחה מנהלית או שינוי חוזה בהתנהגות הינן טענות אשר בסיסן בקביעות עובדתיות לגבי מצגי הצדדים ונסיבות עשייתן, בית משפט זה לא יידרש אליהן ב"גלגול שלישי".

14.

ככל שנסיבות העניין מעוררות שאלה עקרונית הרי שזו נוגעת לטענת העדר היריבות שהעלו המבקשים. אולם, לשאלה זו אין חשיבות מעשית בהליך שבפנינו מאחר שהסעד המבוקש – צו מניעה – הוא סעד שעל-פי דיני הקניין ניתן לנקוט, מעצם הגדרתה של זכות הבעלות, כלפי כולי עלמא. למעשה, טענה זו נכשלת בעיקר משום שניתן לומר למבקשים – ממה נפשכם? אם יש יריבות חוזית ביניכם לבין המשיב – הרי שטענותיו מעוגנות בהסכם המשבצת; ואם אין יריבות חוזית ביניכם – ממילא חלים בעניין דיני הקניין המסדירים את מערכות היחסים גם בין צדדים שהם "זרים" זה לזה. כידוע, לא תינתן רשות ערעור אפילו הבקשה לתיתה מעוררת שאלה משפטית חשובה, אם פתרונה לא ישפיע על תוצאות הערעור (ראו למשל: רע"א רעא 6953/11 הפטריארך אירינאוס הראשון נ' הפטריארך בפועל תיאופילוס ג'אנופולוס , בפסקה 11 (20.12.2011)). אלה הם פני הדברים בענייננו.

15.

נותרה אפוא הטענה הנוגעת לעשיית צדק בנסיבות העניין. המבקשים טענו כי פסק דינו של בית המשפט קמא יוביל לכך ש"תוך זמן קצר מושב אורה יפסיק להתקיים הלכה למעשה וזאת מכיוון שכל חבריו יפסיקו להתקיים מבחינה כלכלית...". אולם, טענה זו נטענה בכלליות בלבד, וללא ביסוס של ממש. ככל שיש למבקשים טענות שעניינן הבטחות מינהליות שניתנו להם הרי שעליהם להעלותן בדרך המתאימה לכך.

16.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 5,000 שקל.