רע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ. מדינת ישראל - הועדה המקומית חבל מוד

נגד המבקשות, ושניים נוספים, הוגש כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה (עמ"ק 20644/06) בגין עבירה של ביצוע עבודות במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(2), 204(א) ו-(ב), 208 ו-253 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) ותקנה 1(2) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: תקנות התכנון והבניה ); ועבירה של ביצוע שימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(3), 204(א) ו-(ג), 208 ו-253 לחוק התכנון והבניה, ותקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה.

כתב האישום נוגע למקרקעין הידועים כחלק מגוש 5633, חלקה 5, אשר בישוב שילת במועצה האזורית מודיעים (להלן: המקרקעין ). המבקשת 1 הינה החברה ששכרה והפעילה את המקום באמצעות שני נאשמים נוספים בכתב האישום (אשר אינם צד להליך זה). המבקשת 2 היתה מנהלת החברה. בימים 22.11.2004, 11.1.2005 ו-14.11.2005 או בסמוך לכך, נמצא כי בוצעו במקרקעין עבודות ללא היתר שטיבן, הקמת גדר רשת, בניית תוספת למבנה (טרומי), שינוי פני הקרקע הטבעית על ידי ריצוף באבנים משתלבות וריצוף מבנה באריחי עץ. בנוסף נמצא כי נעשה שימוש במבנים במקרקעין כדי למכור שתילים ובעלי חיים באופן החורג מהשימוש החקלאי המותר במקרקעין.

ביום 10.3.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ז' ימיני ). בית המשפט דחה את טענות המבקשות והנאשמים הנוספים כי השימוש שנעשה במקרקעין הינו שימוש חקלאי הכלול בהיתר משנקבע כי בחינת הראיות

מעלה כי מ דובר

היה בשימוש מסחרי בעיקרו אשר על פי ההלכות שנקבעו חורג משימוש חקלאי. כמו כן נדחו רוב טענותיהם לענין הבנייה ללא היתר למעט באשר לבניית התוספת למבנה אשר נקבע כי קיים ספק האם היא מצויה בהיתר הבנייה הקיים. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המבקשות וכן נאשמת נוספת בעבירות שיוחסו להן, למעט בניית התוספת למבנה. בענין הנאשם הרביעי נקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין מחמת מצבו הבריאותי.

ביום 30.3.2008 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. נקבע כי בקביעת העונש יש להביא בחשבון את התקופה הארוכה בה נעשה השימוש החורג, משנת 2004, אך יחד עם זאת ציין בית המשפט

כי אינו ממצה את הדין עם המבקשות והנאשמת הנוספת והשית עליהן את העונשים הבאים: על המבקשת 1 השית בית המשפט

קנס בסך 250,000 ש"ח אשר ישולם ב-20 תשלומים רצופים כאשר במידה ולא ישולם תשלום במועדו יעמוד כל הקנס לפרעון מיידי. כן חויבה היא לחתום על התחייבות בסך 300,000 ש"ח למשך שלוש שנים להימנע מלעבור על כל עבירה לפי חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו. על המבקשת 2 השית בית המשפט קנס זהה אשר ישולם אף הוא ב-20 תשלומים או 125 ימי מאסר בגין כל תשלום. כמו כן חויבה היא לחתום על התחייבות דומה. נוסף לאלו, הורה בית המשפט למבקשות ולנאשמת הנוספת להרוס את הבניה החורגת ואסר עליהן לבצע את השימוש החורג הנזכר או כל שימוש חורג אחר, אך הורה כי צווים אלו ייכנסו לתוקף בתום 4 חודשים מיום מתן גזר הדין.

המבקשות ערערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"א 40-05-08). יצוין כי הנאשמת הנוספת ערערה אף היא, עניינה נידון בנפרד והקנס שהושת עליה הופחת לכדי 150,000 ש"ח אך הודגש כי ההפחתה היא בשל מצבה האישי החריג ומצבו הבריאותי של בעלה (שהיה הנאשם הרביעי בכתב האישום).

ביום 18.1.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת נ' אהד ), בגדרו נדחה ערעור המבקשות על כל היבטיו. באשר להכרעת הדין נקבע כי קביעת בית משפט השלום כי השימוש שנעשה במקרקעין אינו חקלאי מבוססת היטב הן בראיות שעמדו בפניו והן בהלכה המשפטית. עוד נקבע כי אין לקבל את טענת המבקשות כי יש להבחין בין עיקר השטח ששימש לגידול השתילים ובעלי החיים ובין השטח בו בוצעה המכירה עצמה. כמו כן נדחו טענות המבקשות באשר לאכיפה בררנית משנקבע כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום כי שיקוליה של רשות האכיפה היו תמי לב, וכי טענות אלו לא בוססו בראיות ושמן של המשתלות האחרות שנטען כי פועלות בצורה דומה אף לא הובא בפני הערכאה הקודמת. לענין גזר הדין נקבע כי די בזימונים לגביית עדות שנשלחו להן מהוועדה המקומית לתכנון ובניה כדי להוות מסירת הודעה על פי סעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה, ולפיכך ניתן היה בנסיבות הענין להשית עליהן קנס יומי ממועד ההודעות. בהתחשב בזאת, ובהתחשב במדיניות הענישה הראויה בעבירות אלו, לא ראה בית המשפט המחוזי מקום להתערב בגזר הדין. לא נמצאה אף הצדקה להיעתר לבקשת המבקשות להארכת מועד ביצוע צווי ההריסה והפסקת השימוש.

מכאן הבקשה שבפניי, המופנית אף היא הן כנגד ההרשעה בדין והן כנגד חומרת העונש.

בענין הכרעת הדין, חוזרות המבקשות על הטענה כי השימוש שנעשה במקרקעין, היינו מכירת בעלי חיים ושתילים, אינו חורג משימוש חקלאי מותר ואין הגיון בקביעה כי עצם מכירת התוצרת במקום לעומת שיווקה בדרך אחרת היא השוללת את אופיו החקלאי של השימוש. לחילופין נטען כי יש לקבוע באשר לעיקר השטח ששימש לגידול השתילים ובעלי החיים בלבד כי לא היה שימוש חורג ולצמצם את האישום לאותו שטח מינימאלי ששימש בפועל לפעולת המכירה. באשר לחומרת העונש נטען כי שגו הערכאות הקודמות בקביעה כי די היה בזימונים לגביית עדות שנשלחו למבקשות כהודעה לפי משמעותה בסעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה היות והודעות אלו דיברו על חשד בלבד, ולא היו בהן המסוימות וגמירות הדעת הנדרשות. בענין חומרת העונש נטען, כי הקנס שהושת הינו חריג ואינו מוצדק בנסיבות הענין בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות ובכך שהעבירות בוצעו בתום לב ומתוך שגיאה בהבנת החוק מה גם שהקנס נקבע ללא ש בית המשפט קבע לאיזו תקופה בדיוק הוא מתייחס וכיצד ערך את התחשיב. נוסף לאלו נטען כי תקופת המאסר במקום הקנס שנקבעה באשר למבקשת 2, היינו 125 ימי מאסר בגין כל תשלום שלא ישולם, אינה סבירה ותגרום לכך שבפועל תרצה היא כשבע שנות מאסר מאחר ואין ביכולתה לעמוד בתשלומים.

מנגד טוענת המשיבה כי חרף טענות המבקשות אין בבקשה למעשה כל שאלה החורגת מעניינן המצומצם והמצדיקה דיון בפני ערכאה זו. כך גם באשר לטענותיהן באשר לחומרת העונש אשר דרך כלל אינן מצדיקות מתן רשות לערער. לגופו של ענין נטען באשר להכרעת הדין, כי קביעות הערכאות הקודמות מבוססות היטב בראיות ובהלכה המשפטית ואין מקום להתערב בהן. עוד נטען כי בחינת הראיות והתמונות של ה"משתלה" מעלה כי אכן השימוש המסחרי נעשה בכל השטח ולא בקופת המכירה בלבד. לענין חומרת העונש נטען כי אין מקום להתערב בקביעת בתי המשפט הקודמים כי די בהודעות שנשלחו למבקשות כדי לבוא בגדר סעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה ולאפשר הטלת קנס יומי עליהן. עוד נטען כי מכל מקום ניתן היה להטיל על המבקשות עונש זה גם ללא ההידרשות לסעיף 204(ג) לאור העבירות שביצעו ומספרן. כמו כן נטען כי טענתן של המבקשות

כי מ דובר

בעונש יוצא דופן בחומרתו אינה נכונה.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענין שבפני, עניינן של המבקשות נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. חרף טענותיהן של המבקשות הרי שעיון בבקשתן מעלה כי הטענות שמעלות הן מופנות למעשה כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות באשר לאופי השימוש שנעשה במקרקעין ובאשר לפרשנות ההודעות שקיבלו מהוועדה המקומית.

טענות אלו אינן מהוות עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. די בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש יוער כי לא ראיתי אף בטענות המבקשות גופן כדי נימוק להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כאמור, עיקר טענות המבקשות הינן לגבי הקביעה כי השימוש שעשו במקרקעין חורג משימוש חקלאי. ואולם, פסק דינן של הערכאות הקודמות מעוגן היטב בדין ובהלכה וכן בראיות שהוצגו בפניהן (ראו למשל, רע"פ 4594/04 ברא"ז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2004); בג"צ 315/88 דולב נ' ראש המועצה האזורית אפעל , פ"ד מג(1) 98 (1989)). לא מצאתי ממש גם בטענה כי אך מקצת מהשטח שימש לפעילות מסחרית, באשר עיון בתמונות המקרקעין שצרפה המשיבה כמו גם בקביעות הערכאות הקודמות מעלה כי לא כך הוא. כך גם השאלה האם ניתן היה להטיל קנס יומי על המבקשות בנסיבות הענין הינה בעיקרה שאלה של פרשנות אותן הודעות שקיבלו המשיבות, שאלה שאינה מצדיקה דיון נוסף בפני ערכאה שלישית.

באשר לחומרת העונש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש.

בתי המשפט מחויבים להיאבק בתופעה פסולה זו של בנייה בלתי חוקית ושימוש פסול במקרקעין שיעודה חקלאי לשימושים מסחריים. המוטיבציה לביצוע עבירות אלו הינה כלכלית, ומשכך הדרך הראויה להילחם בתופעה ולהרתיע באופן

אפקטיבי את העוברים עבירות אלו בפועל ובכוח, הינה על ידי השתה של קנסות כבדים אשר יש בהם כדי לאיין את הרווח הטמון להם מהתנהגותם האסורה ולהבטיח תשלום קנסות אלו על ידי קביעת עונש מאסר מרתיע חלף הקנס. בנסיבות אלו, לא מצאתי פגם בעונש שהושת של המבקשות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.