רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ. אשר אברג'ל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא י' אלון ) ברע"א 23250-05-11 מיום 9.6.2011, בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באשדוד (השופט ג' דניאל ) בת.א. 1623/07 מיום 12.4.2011. בהחלטה זו נקבע, כי אין לדחות את מועד העיון בקלטות ובתמלילים שברשות המבקשת עד לאחר מתן עדויותיהם של עדי המשיבים במסגרת תביעה שהגישה כנגדם.

רקע עובדתי

א.

כפי שעולה מן הבקשה, המבקשת היא חברה חקלאית העוסקת, בין היתר, בקומפוסטציה של בוצות ממכוני טיהור לצורך טיוב קרקע חקלאית. כנטען, החל מחודש מרץ 2007 מבצעת המבקשת את תהליך הקומפוסטציה בשני משטחים המצויים סמוך לצומת פלוגות, בשטח השיפוט של המועצה האזורית "שפיר". עוד עולה מהבקשה כי ביום 26.9.2007 חתם המשיב 1, ראש המועצה האזורית "שפיר" (להלן ראש המועצה ), על צו מינהלי לסגירת הפעילות במשטחי הקומפוסטציה (להלן צו הסגירה המינהלי ). המבקשת טוענת כי מה שהניע את ראש המועצה לחתום על צו הסגירה המינהלי היו הבחירות לראשות המועצה, שעתידות היו להתקיים בחודש נובמבר 2007; לקראתן ביקש ראש המועצה - על פי הטענה - לרצות את בוחריו, במיוחד מספר אנשים שהיו להם אינטרסים כלכליים להשתלט על עסקיה של המבקשת, וכן להקים גן אירועים במקרקעין סמוכים למשטחי הקומפוסטציה. עוד נטען מפי המבקשת, כי במסגרת ההליך לביטול צו הסגירה, נתן המשיב 2, סגן ראש המועצה, תצהיר שקרי "תוך 'בישול' וזיוף מסמכים ומתן עדות שקר".

ההליכים לפני בית משפט השלום

ב.

המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה נזיקית כנגד המשיבים. בתביעה זו טענה המבקשת, בין היתר ובהתאם לאמור, כי המשיבים פועלים לסגירת פעילותה משיקולים זרים לטובת בוחריו של ראש המועצה, וכן כדי לאפשר לבעלי עניין לרכוש את האתר במחירי כפיה.

ג.

במסגרת תצהיר גילוי מסמכים שמסרה המבקשת למשיבים צוין על ידיה, כי בחזקתה קלטות ותמלילים של שיחות בין שליחו של ראש המועצה לבין נציג המבקשת. לטענת המבקשת, יש בקלטות ובתמלילים אלה כדי לסייע לה להוכיח את טענותיה. בתצהיר גילוי המסמכים ציינה המבקשת, כי מרבית הקלטות והתמלילים חסויים עד לאחר מתן עדות על ידי העדים מטעם המשיבים, וכן על ידי שליחו של ראש המועצה שניהל מגעים עם נציג המבקשת. לאחר מספר החלטות של בית משפט השלום בנוגע לאופן הבאת הראיות וסדרן, ניתנה ההחלטה דנא, שעניינה במחלוקת הנוגעת למועד העיון בקלטות ובתמלילים; המבקשת טענה כי יש לדחות את מועד העיון בהם עד לאחר שיימסרו עדויותיהם של העדים מטעם המשיבים ועדות שליחו של ראש המועצה שניהל מגעים עם נציג המבקשת. זאת - על בסיס ההלכה שנקבעה רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נה(1) 515 (1999) (להלן עניין סוויסה ); אחרת, כך נטען, קיים חשש משמעותי כי עדים אלה יתאימו את גרסתם לאמור בקלטות ובתמלילים, וכך יסכלו את בירור האמת.

ד.

בית משפט השלום דחה את עמדת המבקשת וקבע, כי על רקע הכללים שהותוו בפסיקה, אין מקום לדחות את המועד שבו יוגשו הקלטות והתמלילים לעיון המשיבים ואף לא כראיה במשפט. עוד הדגיש בית משפט השלום כי עצם העלאת טענה מטעם המבקשת בדבר חשש לשיבוש ראיות אינה מספקת לשינוי בסדר הבאת הראיות. בית משפט השלום הטעים, כי בנסיבותיה של פרשה זו אין מדובר בחשש מהותי המצדיק דחייה של מועד העיון בקלטות ובתמלילים, וכן של מועד הגשתם כראיה לתיק בית המשפט. למעלה מכך, בית המשפט הדגיש כי דחיית המועד למתן עיון במסמכים ודחיית המועד להגשתם כראיה במשפט נעשית בנסיבות חריגות, וכי אלה לא התקיימו בנידון דידן. בית המשפט הגיע איפוא לכלל מסקנה, כי לא ניתן לקבוע שאי דחיית המועד לעיון בקלטות ובתמלילים ולהגשתם כראיה במשפט תביא לשיבוש ראיות ותסכל חשיפת האמת, ולכן יחול הכלל הרגיל לפיו מגישה התובעת את ראיותיה קודם להגשת ראיות הנתבעים. כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

ה.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, בקבעו כי החלטתו של בית משפט השלום היא החלטה דיונית בדבר סדר ניהול הדיון, אשר על פי הקבוע בהוראות סעיפים 1(4) ו-1(5)-(6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן הצו ), לא תינתן בעניינה רשות לערער.

כנגד החלטותיהם של שני בתי המשפט הקודמים מכוונת הבקשה דידן.

נימוקי הבקשה

ו.

לטענת המבקשת שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הוראות הצו חלות על סוגית הדחיה של מועד העיון במסמכים, ומשכך דחה את בקשת רשות הערעור על החלטתו של בית משפט השלום. עוד טוענת המבקשת, כי בקשתה לדחות את מועד העיון בקלטות ובתמלילים ואת המועד להגשתם בראיה במשפט מוצדקת לגופה, שכן בנסיבות המקרה אי קבלת משאלתה תגרור בהכרח סיכול חשיפת האמת, ותאפשר -כאמור - תיאום עדויות של העדים מטעם המשיבים.

דיון והכרעה

ז.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לה.

ח.

השאלה האם הוראות הצו חלות על החלטת הערכאה הדיונית בנושא סדר הבאת הראיות בהליך האזרחי, תוך יישומם של הכללים שנקבעו בעניין סוויסה , טרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה.

ט.

נזכיר, כי בעניין סוויסה נקבע (עמ' 527) מפי המשנה לנשיא ש' לוין , שסטיה מן הכלל הרגיל של הגילוי והעיון אפשרית "אם הוא (בית המשפט – א"ר) סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת"; שיקול הדעת יכלול את כלל ענייני התיק, ושימוש בו לעניין עיון ייעשה – כך הנטיה – כשהמחלוקת היא על עצם קיום האירוע ופחות באשר לנזק. מהו היחס בין פסק הדין בעניין סוויסה

לבין הוראות תיקון לחוק בתי המשפט והצו, שנחקקו לאחריו? ברע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי

(לא פורסם) (להלן: עניין פלוני ) גרס המשנה לנשיא א' ריבלין , בפסקה 7 להחלטתו, כי הוראות הצו אינן חוסמות את האפשרות לדון בבקשת רשות ערעור כגון דא. יחד עם זאת, ציין המשנה לנשיאה ריבלין כי אינו נדרש להכריע בסוגיה, גם מן הטעם שהחלטתה של הערכאה הדיונית במקרה הקונקרטי שבא לפניו שם, שלא להיעתר לדחיית מועד הגשת הראיה לתיק בית המשפט, נכונה היתה לגופה.

י.

עוד נזכיר, כי על פי הצו, לא תינתן רשות ערעור בין היתר על:

"(1) החלטה בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת בקשות, תגובות, כתבי טענות, מסמכים, סיכומים ותצהירים....

...

(5) החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים...

(6) החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות..."

ברי כי הרוח העולה מאלה ומהוראות אחרות בצו היא שלא לסתום את צנרת בתי המשפט, הפקוקה בלאו הכי ממילא במקרים רבים, בהשגה ערעורית בהליכים דיוניים-ניהוליים שבעיקרם אינם מהותיים, אשר ביסודם נתונים הם לשיקולה של הערכאה הדיונית, ושהתערבות ערעורית בהם תהא נדירה ממילא. מניעת רשות ערעור בכגון דא כוונה לחיסכון בהליכים, כך שבאותם מקרים, שבודאי לא יהיו רבים ביחס, שההחלטה הדיונית היתה נהפכת – יתוקן הדבר במידת האפשר בערעור על פסק הדין כולו (ראו, למשל, החלטתו של השופט י' דנציגר ברע"א 1443/11 בנק

לאומי לישראל בע"מ נ' צ.ר הירש

שיווק (לא פורסמה) (להלן עניין בנק לאומי ), והאסמכתאות דשם). כאן המקום להזכיר, כי אף במקום שניתן לבקש רשות ערעור, שיקול הדעת לגביה, לפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מוגבל למקרים שבהם שוכנע בית המשפט כי

"אם הערעור על ההחלטה ידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

יא.

סבורני - בכל הכבוד ומבלי שאטע מסמרות - כי יש טעם רב בעמדתו של המשנה לנשיאה ריבלין , לפיה הוראות הצו אינן חוסמות את האפשרות לדון בבקשת רשות ערעור על החלטה כגון דא של הערכאה הדיונית בעניין סדר הבאת הראיות, אך תוך יישומם של הכללים שנקבעו בעניין

סוויסה . אכן תכליתן של הוראות הצו היא כאמור להקל בעומס התיקים הרובץ לפתחן של הערכאות, באמצעות חסימת האפשרות לדון בבקשות רשות ערעור המתמקדות בעניינים דיוניים גרידא, אשר דחיית הדיון בהם לסוף ההליך, לשלב הערעור על פסק הדין בכללותו, לא תשפיע באופן משמעותי ומהותי על תוצאת ההליך המשפטי ולא תגרום נזק בלתי הפיך למי מבעלי הדין (ראו, למשל, החלטתו של השופט דנציגר בעניין בנק לאומי הנזכר מעלה, פסקה 5). הדבר עולה לטעמי מן השילוב בין סעיף 41(ב) וכן מקבילו סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט, לבין הוראות הצו. ואולם, במקרים מסוימים עלולה להיות החלטתה של הערכאה הדיונית בדבר סדר הבאת הראיות, תוך יישומם של הכללים שנקבעו בעניין סוויסה , השלכה מהותית על תוצאת ההליך כולו, פן אם לא תתקבל הבקשה לדחיית מועד העיון במסמך או מועד הגשתו לתיק בית המשפט, יסוכל בירור האמת ובכך יוכשל ההליך המשפטי. כמובן נוכח עמדת המחוקק כפי שמצאה ביטויה בצו, על בית המשפט שלערעור לשקול ולבדוק בשבע עיניים בבואו להרשות ערעור בעניינים גבוליים.

יב.

על כן נטייתי היא לסבור, כי אין לנעול דלת, גם על פי הצו, מקום שיתעורר החשש לפגיעה ממשית בצד לתיק - אך הדלת תיפתח באופן מושכל ומדוד, כדי שלא לסכל את כוונת הצו, שאליה נדרש השופט א' גרוניס ברע"א 7471/09 אי.די.בי נ' כבירי (לא פורסם).

יג.

מכל מקום וכללם של דברים לענייננו, החלטה לגבי דחיית מועד העיון במסמכים היא על פי הרוב החלטה דיונית ביסודה, הנוגעת לסדר הבאת הראיות; ככזו היא נתונה, ככלל, לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, ובית המשפט שלערעור ימעט להתערב בהחלטות מסוג זה (עניין פלוני , פסקה 5 והאסמכתאות הנזכרות שם), אלא אם ימצא כי ייפגעו זכויות כאמור. נזכור גם, ועמד על כך בית משפט השלום, כי היפוך סדר הבאת הראיות בהליך האזרחי הוא החריג לכלל השמור לנסיבות חריגות ביותר; ראו דברי המשנה לנשיאה ריבלין בעניין פלוני בפסקה 5.

יד.

על בעל דין המבקש להביא להיפוך סדר הבאת הראיות להציג איפוא טעם מיוחד המצדיק להחיל את החריג לכלל (עניין פלוני , סעיף 5), שכן:

"הסיכון שחשיפת נתבע לראיות התובע תוביל את הנתבע ליצירת גרסת בדים הוא סיכון כללי, הקיים ברוב-רובן של התביעות, והוא אינו יכול לשמש לבדו הצדקה לסטייה מסדר הבאת הראיות הרגיל. אכן, לעיתים 'זכותו' של התובע להתחיל בהבאת הראיות אינו נוחה לו; לעיתים יעדיף להביא את ראיותיו (ובמקרה זה – מקצת מראיותיו) רק לאחר שהנתבע חשף את מלוא גרסתו ואת הראיות העומדות לרשותו. כך במקרה שלפנינו. ואולם – הכרה בנוחות הטקטית הכללית שבהגשת ראיה מטעם התביעה לאחר הגשת מלוא ראיות ההגנה, כטעם המצדיק לשנות את סדר הבאת הראיות, יוביל לריקון מתוכן של הסדר הרגיל" ( שם ).

טו.

דבריו אלה נכונים אף לנידון דידן. לא שוכנעתי כי המבקשת גילתה טעם מיוחד או נסיבות מיוחדות שבעטיין ראוי להביא להיפוכו של סדר הבאת הראיות, שכן החשש שהביעה יפה כוחו לגבי כל הליך אזרחי, ואינו מגיע לכלל אותו חשש ממשי לסיכול ההליך שביסוד סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט.

טז.

איני נעתר איפוא לבקשה.