רע"א 2453/17 יובל שטנדל ,עו"ד נ. עיריית ערד

1.

בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' פרסקי ) מיום 14.2.2017 ברע"א 26182-01-17 בה נדחתה בקשת המבקש למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת א' ליפשיץ ) מיום 12.12.2016 בת"א 28956-01-15.

2.

המבקש שימש יועץ משפטי חיצוני לעיריית ערד מכוח חוזה שנחתם בין הצדדים ביום 23.3.2004 אשר תוקפו היה עד ליום 31.12.2009. ביום 20.1.2008 הודיעה העירייה למבקש על סיום ההתקשרות ביניהם. המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה נגד עיריית ערד, בה טען כי העירייה הפרה את החוזה עמו. לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם העירייה, ביקש המבקש מבית המשפט להפוך את סדר הבאת הראיות כך שהעירייה תחל בהבאת ראיותיה, וזאת על יסוד טענתו להודאה והדחה מצד העירייה, בהתאם לתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענתו, בכתב הגנתה הודתה העירייה כי היה קיים חוזה בין הצדדים, והוסיפה כי עומדים לזכותה טיעונים המצדיקים את הפסקת החוזה. בכך, לטענת המבקש, הודתה העירייה בעובדות העיקריות המבססות את עילת התביעה - התנאי לקבלת טענת הודאה והדחה.

3.

בהחלטה מיום 12.12.2016 דחה בית המשפט את בקשת המבקש, וקבע כי המקרה דנן אינו עולה כדי הודאה והדחה. נקבע כי על מנת שבית המשפט יהפוך את סדר הבאת הראיות בגין הודאה והדחה, על הנתבע להודות בכל העובדות נשוא כתב התביעה, ולא אלה פני הדברים במקרה דנן.

4.

על החלטה זו הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לרשות ערעור, בה טען כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, אין הכרח בהודאת הנתבעת בכל עובדות כתב התביעה לצורך קבלת טענת הודאה והדחה, אלא די בהודיה בעובדות העיקריות התומכות בעילת התביעה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי אמנם לא בהכרח נדרש להראות שהנתבע מודה בכל הטענות שבכתב התביעה על מנת שתתגבש הודאה והדחה, ולעתים יהיה די בהודאה בעיקרי הטענות, ואולם בענייננו אין מדובר במקרה בו ישנה הודאה בליבת טענות התביעה המצדיקה את קבלת בקשת המבקש להורות על שינוי סדר הבאת הראיות. כן נקבע כי על-פי סעיף 1(6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו ) לא תינתן רשות ערעור על החלטה שעניינה סדר הבאת הראיות, וכי גם לפי הדעה שהובעה ברע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל (10.8.2011) (להלן:

ענין בר עידן ), אין מדובר בענייננו במקרה חריג העשוי להצדיק סטייה מהוראות הצו. לבסוף ציין בית המשפט כי גם קודם להתקנת הצו הכלל היה כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בהחלטות הדיוניות של הערכאה הדיונית.

5.

מכאן הבקשה שלפני למתן רשות ערעור. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי דחה על הסף את בקשתו לרשות ערעור בהתבסס על הצו בלבד, תוך ששגה בפירושו. לטענתו, ישנה "הלכה מפורשת" של בית משפט זה, שנקבעה ברע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני) (25.8.2014) (להלן: ענין רוטר ), לפיה "כאשר מדובר בשינוי סדר הבאת הראיות, באופן שמתקבלת החלטה לפיה הנתבע יחל בהבאתן (בניגוד לכלל הרגיל שבתקנה 158 לתקנות), ספק אם בפנינו החלטה המצומצמת לענין 'סדר הבאת עדויות' כאמור בסעיף 1(6) לצו, שכן ההחלטה משליכה על סוגיית נטל הבאת הראיות" (שם, פסקה 7), ועל כן שגה בית משפט קמא בקבעו כי טענת הודאה והדחה נכנסת לגדרי הצו. נטען כי בית המשפט המחוזי למעשה לא בחן את טענת ההודאה והדחה לגופה, אלא התייחסותו לטענה הייתה רק כנימוק המסביר מדוע ענייננו אינו עולה לכדי מקרה חריג המצדיק סטייה מהצו. עוד נטען כי בניגוד לקביעת בית משפט השלום, העירייה בכתב הגנתה אכן הודתה בעובדות העיקריות התומכות בעילת התביעה, והיות שמדובר בקביעה המשנה את מצב המבקש באופן מהותי ואשר לא ניתן להפכה בסוף ההליך, יש צורך בהתערבות בית משפט זה.

6.

בתשובתה לבקשה טענה העירייה כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי", היות ששתי הערכאות דלמטה בחנו את טענות המבקש לענין הודאה והדחה, קבעו כי זו אינה מתקיימת בענייננו, ובקשת המבקש למעשה נטועה בעובדות המקרה הקונקרטי ויישום הדין בעניינו.

7.

לאחר עיון מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

8.

דחיית בקשת המבקש על ידי בית משפט קמא מבוססת בראש ובראשונה על הקביעה כי לא מתקיימת בענייננו הודאה והדחה, וממילא אין מקום לשינוי סדר הבאת הראיות. קביעה זו של בית המשפט המחוזי, בהמשך לקביעה דומה של בית משפט השלום, היא קביעה, שכטענת העירייה, נטועה בעובדות המקרה הקונקרטי, ובתור שכזו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור , ובמיוחד כאשר עסקינן בהחלטה דיונית של הערכאה הדיונית (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; רע"א 266/88

סאן אינטרנשיונל לימיטד

נ' מדינת ישראל , פ''ד מד(2) 206, 211-210 (1990); רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (25.6.2007); רע"א 4040/11

ד"ר י' שגב נ' אנג'ל ג'נרל דיבלופרס בע"מ (28.8.2011) ; רע"א 3149/14 זר.פור.יו (2000) בע"מ נ' פופ (1.6.2014), להלן: ענין פופ ).

9.

בית משפט קמא קבע גם, ובצדק, כי בכל מקרה מדובר בהחלטה החוסה תחת הוראת סעיף 1(6) לצו, השולל מתן רשות ערעור על " החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ".

טענת המבקש כי קיימת "הלכה מפורשת" לפיה החלטות הנוגעות לשינוי סדר הבאת הראיות אינן חוסות תחת הצו, אין בה ממש. הדברים של השופט צ' זילברטל בענין רוטר , עליהם מסתמך המבקש, היו בגדר הערת אגב במסגרת החלטה בדן יחיד שנאמרו "מעבר לדרוש" ותוך ציון כי האמור חורג מהדיון במשמעות הצו (שם, פסקה 6), ודברים אלה אינם מהווים "הלכה". לעומת דברים אלה נשמעו עמדות אחרות בסוגיה זו. כך, בענין פופ הנזכר לעיל הביע השופט י' עמית , בהחלטה בדן יחיד, עמדתו

כי -

" הצדדים הכבירו מילים בשאלה אם החלטה בדבר היפוך סדר הבאת הראיות נכנסת בגדרו של סעיף 1(6) לצו בתי המשפט, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על 'החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות...'. דומה כי שאלה זו יש לה פנים לכאן ולכאן. ב רע"א 4846/11

בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל

(10.8.2011), קבע השופט רובינשטיין כי 'אין לנעול דלת, גם על פי הצו, מקום שיתעורר החשש לפגיעה ממשית בצד לתיק - אך הדלת תיפתח באופן מושכל ומדוד' (פסקה י"ב להחלטתו ) ...

מנגד, בהחלטה מאוחרת יותר, דן הנשיא גרוניס בהרחבה במעמדו של צו בתי המשפט וקבע כי ' הוראות הצו, בשילוב עם ההוראות שהסמיכו את שר המשפטים להוציאו (סעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט), מלמדות על מחסום דיוני מוחלט

המונע כל אפשרות להגיש בקשת רשות' ( רע"א 3783/13

אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' יעל כבירי שמיע ,

בפסקה 7 ( 5.6.2013), ההדגשה המקור – י.ע.).

כשלעצמי, אני נוטה לשיטה אחרונה אשר מרחיבה את הנושאים לגביהם אין ליתן רשות ערעור ובדרך זו מצמצמת את היקף בקשות הרשות לערער... ספציפית לגבי הסוגיה הקונקרטית של היפוך סדר הראיות, ניתן לטעון כי פשט לשונו של סעיף 1(5) לצו (' החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים...') ופשט לשונו של סעיף 1(6) לצו ('החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות') אינם מכוונים אך ורק להחלטות לגבי סדר שמיעת העדים בתוך פרשת התביעה או בתוך פרשת ההגנה. חיזוק לכך ניתן למצוא בסיפא של לשון סעיף 1(5) לצו, המחריגה מתחולתו החלטות לגבי בקשה לעדות מוקדמת. לו היה סעיף זה עוסק בסדר העדויות בתוך פרשת התביעה וההגנה בלבד, דומה כי החרגה זו הייתה מתייתרת. לבסוף, ניתן לטעון, גם אם בדוחק מסוים, כי סעיף 1(4) השולל רשות ערעור לגבי החלטות הנוגעות ל'שלבי הדיון בהליך', חל גם על החלטות הנוגעות ל"סדר המסגרת" של שמיעת הראיות. " (שם בפסקה 8).

10.

הגישה האמורה של הנשיא גרוניס והשופט עמית באשר לצו אומצה ואושרה בפסק דין שניתן בהרכב בענין ברנשטיין (רע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח.ומ.ג בע"מ (24.7.2016)), תוך דחיית גישתו של השופט רובינשטיין. בין היתר נפסק כי –

" למעשה, מרבית ההחלטות מן הסוגים המנויים בצו בתי המשפט עשויות, בנסיבות המתאימות, להיות בעלת השפעה של ממש על זכויות הצדדים; אולם מכיוון שלרוב הן אינן כאלו, ומכיוון שבלאו-הכי מדובר בהחלטות דיוניות שערכאת הערעור תמעט מלהתערב בהן, נקבע על-ידי מחוקק-המשנה כי במצב זה עדיפה היעילות והרציפות הדיונית על פני מתן אפשרות להתערב בכל החלטה והחלטה תוך כדי ההליך; סופה של היעילות, במצבים אלו, לקדם את עשיית הצדק ולהגבירו, ולא לבוא על חשבונו.

כשלעצמי, כבר הבעתי בעבר את הסתייגותי מן העמדה המגמישה את הוראות הצו באופן האמור... כאשר מתעוררת שאלה פרשנית לגבי תחולת הצו על סוגים מסוימים של החלטות, יש לבחון את לשון הצו ותכליתו, כפי שבוחנים כל דבר חקיקה, ולהכריע בשאלה אם פרשנות ראויה של הצו כוללת החלטות מסוג זה או לא...

ברם, בניגוד לכך, עיון פרטני בהחלטה מסוימת וניסיון לאבחן אותה מהחלטות מסוג דומה, בטענה כי זאת הפעם מדובר בהחלטה מהותית ולא בהחלטה טכנית, פוגע פגיעה של ממש בתכליתו של הצו ובאפקטיביות שלו ככלי לקידום היעילות הדיונית. אין לדבר הזה אחיזה בלשון הצו, וברי כי הדבר מנוגד גם לתכליתו." (פסקה 19, ההדגשות במקור).

אף בנוגע לסוגיה הספציפית של תחולת סעיף 1(6) לצו על החלטה בנוגע לשינוי בסדר הבאת ראיות אומצה בפסק הדין הגישה לפיה סעיף 1(6) לצו חל לא רק על שינוי פנימי בסדר הבאת הראיות של צד להליך אלא גם על שינוי סדר הבאת הראיות בין הצדדים –

"הנה כי כן, לשונו של צו בתי המשפט כוללת החלטות מן הסוג הנדון, המשפיעות על סדר המסגרת של הגשת הראיות. 'פשט לשונו של סעיף 1(5) לצו ('החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים...') ופשט לשונו של סעיף 1(6) לצו ('החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות') אינם מכוונים אך ורק להחלטות לגבי סדר שמיעת העדים בתוך פרשת התביעה או בתוך פרשת ההגנה ' (עניין פופ , שם ). לגישתי, גם תכליתו של הצו מורה כך. כאמור, מדובר בהחלטה דיונית ששיקול הדעת של הערכאה הדיונית בעניינה הוא רחב. אמנם, כאשר מדובר בהחלטה המשנה את סדר הבאת הראיות על הערכאה הדיונית לנהוג בזהירות יתרה, אולם עדיין מדובר בהחלטה המצויה בליבת הניהול הדיוני של ההליך, הנגזרת מקיומו של חשש לשיבוש גרסתו של צד להליך" (פסקה 32 לפסק דינו של השופט נ' סולברג. וראו גם דבריו שם בפסקה 31 וכן הערת השופטת א' חיות בסיפא לפסקה 1 לפסק דינה).

הדברים האמורים שנקבעו בפסק הדין בענין ברנשטיין , שניתן כאמור בהרכב (לו הייתי שותף), הם המהווים את ההלכה בסוגיות אלה הנוגעות לצו.

11.

כמצוין לעיל, שאלות נכבדות אלה בנוגע להיקף תחולתו של הצו אינן מתעוררות למעשה בענייננו משנקבע על ידי שתי הערכאות קמא כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים לגיבוש הודאה והדחה.

12.

סוף דבר : הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ₪.