רע"א 2126/16 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. אלין פנחס

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד שניתנה ביום 21.2.2016 בת"א 6899-12-13 (כב' השופטת ד' בלטמן קדראי ), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לדחיית עיון בתצהירי חוקרים ודו"ח חקירה עד לאחר תום פרשת התביעה.

רקע

1.המשיבים הם בני-זוג שבבעלותם חנות לממכר מוצרי ביגוד והנעלה (להלן: החנות ), אשר הייתה מבוטחת על-ידי המבקשת במועדים הרלוונטיים בפוליסת ביטוח שכללה, בין היתר, כיסוי ביטוחי למקרה אש ושריפה. בחודש דצמבר שנת 2010 התלקחה שריפה בחנות אשר גרמה לנזקים למלאי ולתכולת החנות, כמו גם למבנה עצמו. המבקשת דחתה את תביעת המשיבים לתגמולי ביטוח בגין השריפה, בטענה כי מדובר בהצתה מכוונת שבוצעה על-ידי המשיבים, ואף אישרה למשרד החקירות שחקר את האירוע מטעמה להגיש תלונה במשטרה נגד המשיבים. בהמשך הועמדו המשיבים לדין פלילי, בין היתר, בגין ביצוע מעשי הצתה ומרמה. בטרם נוהלו הוכחות בתיק, הגיעו הצדדים להסדר טיעון בגדרו הודו המשיבים בעובדות כתב אישום מתוקן אשר ייחס להם עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, וזאת בשל השארת חנוכייה דולקת בחנות, אשר גרמה לשריפה.

2.לאחר כל זאת, הגישו המשיבים נגד המבקשת תביעה אזרחית בגין נזקים נטענים בסך של כעשרה מיליון שקלים, במסגרתה תבעו את תגמולי הביטוח בגין השריפה ופיצוי בגין נזקים נוספים שנגרמו להם, בין היתר, בשל ההליך הפלילי שהתנהל כנגדם בעקבות התלונה שהוגשה מטעם המבקשת. המבקשת מצידה דבקה בכתב הגנתה בגרסתה לפיה החנות הוצתה על-ידי בעליה, המשיבים. בית המשפט הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית. לאחר שהצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וחווׂת דעת מטעמם, הגישה המבקשת בקשה לדחיית עיון בתצהירי חוקרים ושמאים ובדו"ח החקירה שצורף לתצהירי החוקרים, אשר נערך לאחר הגשת הראיות מטעם המשיבים, וזאת עד לסיום פרשת התביעה. בבקשתה, הפנתה המבקשת לקביעות בית משפט זה ברע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נה(1) 515 (1999) (להלן: הלכת סוויסה ), וטענה כי בירור נסיבות השריפה וההתרחשויות שקדמו לה כרוך בשאלות של מהימנות, ולפיכך יש חשיבות לקיומה של חקירה נגדית יעילה של עדי התביעה מבלי שיתאפשר למי מהם לעיין תחילה בממצאי החקירה ובתצהירי החוקרים והשמאים מטעם המבקשת, באופן שיאפשר להם לשבש הליכי משפט ולתאם גרסאות.

3.ביום 21.2.2016 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת, וזאת לאחר שעיין במעמד צד אחד בחומרים מושא הבקשה. הובהר, כי ההחלטה לגבי מועד הצגת הראיות אינה תלויה בחומרת המעשים שמייחסת המבקשת למשיבים, כי אם באפשרות ההגעה לחקר האמת. צוין, כי במקרה דנא המשיבים מסרו גרסאותיהם ביחס לאירוע פעמים רבות ובמסגרת הליכים שונים, הן אזרחיים והן פליליים, וזאת לאחר שאף עיינו ברוב חומרי החקירה הרלוונטיים. משכך, נקבע כי האפשרות שיתרחש שינוי מהותי בגרסאותיהם, מחד, או היתרון האפשרי של הפתעתם, מנגד, כבר אינם קיימים בענייננו. לפיכך נקבע, כי אף אם עשוי לקום יתרון כלשהו מדחיית מועד הצגת הראיות הנדונות לעיון המשיבים, אין בכך טעם מספיק בכדי לחרוג מהכלל לפיו שני הצדדים חשופים לכל העדויות הראשיות וחוות הדעת עוד קודם לתחילת החקירות, וכי היעתרות לבקשת המבקשת תיצור יתרון בלתי הוגן ובלתי מוצדק לטובת המבקשת.

טענות הצדדים

4.לטענת המבקשת החלטת בית המשפט אינה מתמודדת עם הצורך למנוע מהמשיבים לתאם מראש את גרסאותיהם בתגובה לראיות המבקשת, ובמיוחד כאשר החומר שאת העיון בו מבוקש לדחות, כולל, בחלקו, ממצאים חדשים המפריכים את טענות המשיבים. עוד נטען, כי הגם שהגשת ראיות בתצהירים נעשית כדבר שבשגרה, עדיין מדובר בחריג לדרך הרגילה והקלאסית להגשת ראיות (כלומר למסירת עדויות ראשיות בעל-פה, כשאז, בעת חקירתם הנגדית של עדי התובעים, פשיטא שאין הם מודעים לעדויות הנתבעים). לטענת המבקשת, ענייננו במקרה קיצוני וחמור של מעשי מרמה מטעם המשיבים, ובשל כך מדובר במקרה מובהק בו יש להיעתר לבקשתה על-מנת להבטיח את גילוי האמת. בהקשר זה טוענת המבקשת, תוך הפנייה לפסיקה קודמת של בית משפט זה, כי ככל ששאלות המהימנות עמוקות יותר, כבמקרה דנא, כך יהיה מקום לדחות למועד מאוחר יותר את חשיפת ראיות הנתבע, וכי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ההחלטה לגבי מועד הצגת הראיות אינה תולדה של חומרת המעשים שמייחסת המבקשת לנתבעים, עומדת בניגוד לפסיקה בסוגיה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי אחד האמצעים המשמעותיים ביותר להגעה לחקר האמת הוא החקירה הנגדית, וכי הלכת סוויסה

יושמה על-ידי בתי המשפט כדבר שבשגרה ובמקרים שחומרתם פחותה באופן משמעותי מהמקרה שבפנַי. לבסוף נטען, כי נוכח מידת ההשפעה של ההחלטה מושא הבקשה על ההליך, ובהתחשב בכך שלא יהא טעם לערער עליה עם סיומו, יש ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.

5.המשיבים מצדם טוענים כי הבקשה דנא מנוסחת באופן "כללי וסתמי", וכי כל כולה נועדה להקנות למבקשת יתרון דיוני בלתי צודק בניהול ההליך, כאשר הם מדגישים כי בהלכת סוויסה נקבע שברירת המחדל היא "משחק בקלפים פתוחים" – עקרון המהווה אחת מאבני היסוד במשפטנו, לגישתם. בצד זאת, המשיבים מאבחנים את נסיבות הלכת סוויסה

מנסיבות המקרה דנא, בציינם כי בעוד שבהלכת סוויסה

נדונה בקשתה של חברת הביטוח לדחות את מועד הגילוי של הודעה שמסר המבוטח לחוקר הביטוח, בענייננו מדובר בניסיון של חברת הביטוח למנוע חשיפת חומרים הנוגעים לבדיקות חדשות שהיא ביצעה שש שנים לאחר אירוע השריפה ולאחר שכבר הוגשו תצהירי המשיבים, וזאת כאשר המבקשת אינה מספקת פירוט כיצד יכולים המשיבים לתאם גרסאות בנוגע לכך, ובמיוחד כאשר גרסתם כבר ידועה והוצגה במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדם. בהקשר זה אף צוין, כי המבקשת אינה עומדת על סיבה מיוחדת שבעטיה יש לאפשר את דחיית העיון בראיות, אלא אך מציינת כי יש להיעתר לבקשתה נוכח חומרת המעשים שהיא מייחסת למשיבים. עוד צוין, כי ממילא רוב רובו של חומר החקירה מצוי בידי המשיבים, וכי המבקשת לא הצביעה על ממצאים המצויים בדו"ח החקירה החדש, אשר עשויים "לטרוף את הקלפים". כמו כן, המשיבים טוענים באריכות כי המבקשת מנסה בהתנהלותה הכוללת להרתיע מבוטחים, תוך שהם מציינים כי זו האחרונה גרמה לפתיחת הליכים פליליים מיותרים כנגדם. לבסוף נטען, כי הגשת הבקשה דנא עומדת בניגוד להוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו ).

6.לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 7.6.2016 הוריתי למבקשת להעביר לעיוני במעטפה סגורה את כל החומר שבית המשפט המחוזי עיין בו במעמד צד אחד עובר לקבלת ההחלטה מושא הבקשה דנא, הוא חומר הראיות שמבקשים לחשפו לעיני המשיבים רק לאחר תום פרשת התביעה.

דיון והכרעה

7.לאחר העיון בבקשה, בתגובת המשיבים ובחומר הראיות העומד במרכז הבקשה דנא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות והחומרים שאת מועד הצגתם מבקשת המבקשת לדחות עד לסיום פרשת התביעה, וסבר כי אין מקום להיעתר לבקשתה, תוך שהוא תומך החלטתו בנסיבות התיק. כידוע, לערכאה המבררת נתון שיקול דעת רחב באשר לאופן התנהלות ההליך וסדר הבאת הראיות, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית בעניינים מעין אלה (ראו למשל: רע"א 4846/11

בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אשר אברג'ל , פסקה יג (10.8.2011), והאסמכתאות הנזכרות שם). סבורני, כי המבקשת לא הציגה טעם של ממש שיש בו כדי להצדיק התערבות חריגה מעין זו. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, אף לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וודאי לא פגם "זועק לשמיים" שיצדיק התערבות בשיקול דעתו.

8.בקשתה הראשונית של המבקשת אשר הוגשה בבית המשפט המחוזי, בדומה לבקשה שבפנַי, היא כללית למדי, ולמעשה, אינה מציגה כל טעם קונקרטי המצדיק היעתרות לה, לבד מהטענה העקרונית, אשר לא פורטה ולא עוגנה בנסיבות הספציפיות של המקרה דנא, כי יהיה בחשיפת תצהירי החוקרים ודו"ח החקירה החדש בשלב זה כדי להביא לשיבוש הליכי משפט ותיאום גרסאות מצד המשיבים, וכי השאלות המרכזיות בתיק הן שאלות מהימנות כאשר המעשים המיוחסים למשיבים על-ידי המבקשת הם חמורים. אכן, דומני כי יש לייחס לטיעון מעין זה משקל לא מבוטל, אך אין הוא מהווה טעם מספק לקבלת בקשת המבקשת, כאשר זו האחרונה כלל אינה מצביעה על האופן שבו קבלת בקשתה תסייע לה להתמודד בצורה מיטבית עם גרסת המשיבים ועם השאלות העובדתיות המתעוררות בתיק.

לאחר שבית המשפט הורה כי הצדדים יקדימו ויגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים, ברי כי סטייה מהסדר זה מצריכה הנמקה משכנעת. אכן, החשש פן חשיפת עדויות מסוימות מטעם הנתבע לעיני התובע בטרם הסתיימה חקירת עדי התובע, עשוי להצדיק, במקרה המתאים, חריגה מסדר הגשת התצהירים שבית המשפט הורה עליו, ברוח האמור בהלכת סוויסה (שאגב, עסקה בסוגיה של גילוי מוקדם ולא של סדר הגשת תצהירי עדות ראשית). ואולם, נתבע המבקש להשהות את הגשת תצהירי העדויות הראשיות של עדיו, או חלקם, נדרש להצביע על נתון קונקרטי המצוי באותן עדויות שחשיפתו לתובע עלולה לחבל ביכולת בית המשפט להגיע לחקר האמת. זאת לא עשתה המבקשת, אלא הסתפקה בהשמעת טענות כלליות, שלרקע נסיבותיה הספציפיות של הפרשה לא שכנעו את בית המשפט המחוזי לסטות מסדר הצגת התצהירים, המהווה, מצדו, ביטוי לשאיפה כי ההליך ינוהל ב"קלפים גלויים".

אגב, ומבלי להתייחס לעובדות ההליך דנא, ראוי שבתי המשפט ישוו לנגד עיניהם את אופי המחלוקת שבה עליהם להכריע בטרם יחליטו על הגשת תצהירי עדות ראשית (ראו דברי השופט א' גרוניס ברע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי

פ"ד ס(3) 245, 252-251 (2005)). נדמה כי ההוראה על הגשת תצהירי עדות ראשית הפכה לברירת המחדל וכמעט לא ניתנת הדעת לשאלה, האם ראוי שכך ייעשה בתיק הנדון. כך, למשל, כאשר ברור שבין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית שההכרעה בה תיעשה, במידה משמעותית, על יסוד ממצאי מהימנות, ראוי לשקול בכובד ראש, ומבעוד מועד, שלא להורות על הגשת תצהירי עדות ראשית. כמובן שניתן לפצל את ההוראה, באופן שבעניינים שאינם מהסוג הנדון (כמו שומות נזק, עניינים המבוססים על מסמכים וכו') יוגשו תצהירי עדות ראשית, ובעניינים שיוכרעו על-פי מהימנות העדים, תשמענה העדויות הראשיות בעל-פה. לעניין זה אף ראוי שבעלי הדין שאינם מעוניינים לחשוף את עדויותיהם לצד השני בטרם חקירתו הנגדית יקדימו פניה לבית המשפט, בטרם קבלת החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית, ויעלו את בקשתם בעניין. אין להתנהל בסוגיה זו, כפי שנראה שבעלי דין ובתי המשפט מתנהלים לעיתים קרובות, על-פי נוסחאות קבועות, ובדיעבד לבקש לנהוג בחריגה מהם. יש לצפות את המהלכים מראש ולהיערך בהתאם. ואולם, כאשר בית המשפט מחליט על דרך מסוימת לניהול ההליך בכל הנוגע להצגת הראיות, בתקווה שמדובר בהחלטה מושכלת שעוצבה למידותיה של המחלוקת הנדונה, נדרשים טעמים טובים לסטות ממנה.

עוד אעיר, כי כאשר מתנהל הליך גילוי מוקדם "מפותח" וממצה, כפי שהוא אמור להיות, בדרך כלל תעלה על-פני השטח כבר באותו השלב בקשת הנתבע שלא לחשוף לעיני התובע חומרים מסוימים עד לסיום חקירתו הנגדית (כפי שהיה בעניין סוויסה ). משלא עלתה סוגיה זו במועדה, וגם לא עובר לקבלת ההחלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית, מצטמצמת עוד יותר האפשרות שיותר לנתבע לסטות מסדר הגשת הראיות כפי שהוא נקבע על-ידי בית המשפט. ראוי ללבן עניינים אלה בשלב הדיוני המתאים ולא ערב שמיעת ההוכחות.

9.על-אף האמור, ולצורך קבלת החלטה שקולה, הוריתי למבקשת להגיש לעיוני את התצהירים ואת הדו"ח שאת העיון בהם היא מבקשת לדחות עד לתום פרשת התביעה. החומר שהוגש בפני כולל כמאתיים חמישים עמודים(!), כאשר המבקשת כלל לא הפנתה לממצאים ספציפיים (או למסמך מסוים) המהווים מבחינתה מעין "אקדח מעשן", אשר יש חשיבות לדחות את מועד הצגתם בפני המשיבים על-מנת להבטיח את יעילות החקירה הנגדית. יובהר, כי המבקשת מודה בעצמה שחלק מהחומר שהוגש מצוי בידי המשיבים, או למצער ידוע להם. ברי, כי אין זה תפקידו של בית משפט זה, או של הערכאה המבררת, לבור את הבר מן התבן ולקבוע מהם המסמכים אשר יש מקום לדחות את מועד העמדתם לעיון הצד השני ומהם המסמכים אשר יש להציג בפניו כבר עתה. משבחרה המערערת לנהוג בדרך של הכללה גורפת של ראיות בבקשתה, אין לה להלין אלא על עצמה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בשולי הדברים אציין, בזהירות המתחייבת, כי אף לגופו של עניין, עיון בדו"ח החקירה החדש שבידי המבקשת אינו מעלה כי יש טעם של ממש להיעתר לבקשה.

10.בטרם סיום יובהר, כי נוכח מסקנתי לפיה יש לדחות את הבקשה לגופה, לא מצאתי להידרש לשאלה אשר עולה מטענות המשיבים – האם הוראות הצו חלות על ההחלטה מושא הבקשה דנא, וזאת בהתאם לסעיף 1(6) לצו, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות ... " . בהקשר זה אציין, כי נוכח החלטות סותרות שניתנו בשאלת תחולתו של הצו על החלטות מכוח הלכת סוויסה , אשר " משקפות גם מחלוקת עקרונית בנוגע לפרשנות הראויה של הצו, אם בצורה גמישה או דווקנית" ( רע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח.ומ.ג בע"מ (24.11.2015), ראו גם האסמכתאות הנזכרות שם) – הסוגיה הועברה אך לאחרונה לדיון בפני מותב תלתא לשם קביעת הלכה (שם). אמנם ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור דנא אינה עוסקת במצב זהה לזה שבהלכת סוויסה , שכן מדובר בשלבים דיוניים שונים (שלב הליכי הגילוי המוקדם שנדון בעניין סוויסה לעומת שלב הגשת תצהירי העדות הראשית), אך ברי כי יהיה בהחלטה שתתקבל באשר לסוגיה זו ובאשר לפרשנותו הראויה של הצו ככלל, כדי לספק מענה כזה או אחר גם לשאלת תחולתו של הצו בענייננו.

סוף דבר; דין הבקשה להידחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח.