רע"א 1632/15 גני באר שבע בע"מ נ. עו"ד ארז חבר ,מנהל מיוחד

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' אורנשטיין ) בפש"ר 6/09 מיום 3.2.2015, בגדרה בוטל פסק הדין מיום 9.12.2014, שלפיו נתקבלה תביעת החוב של המבקשת.

רקע

2.ביום 31.3.2009 ניתן צו כינוס לנכסיו של החייב, מאיר בר. המבקשת הגישה תביעת חוב בתיק פשיטת הרגל, בסך של כ-104 מיליוני ₪. ביום 21.2.2011 מונה המשיב 1 (להלן: המשיב ) כבעל תפקיד מיוחד לבדיקת תביעת החוב.

3.המשיב התמהמה בבדיקת תביעת החוב, ולבקשת המבקשת קצב לו בית המשפט המחוזי מועד סופי להשלמת הבדיקה. משלא עמד המשיב במועד זה, ביקשה המבקשת מבית המשפט המחוזי לאשר את תביעת החוב בשל העדר תגובתו של המשיב. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, ובהחלטה מיום 9.12.2014 הורה על הכרה בתביעת החוב (להלן: ההחלטה הראשונה ).

4.לאחר מספר שבועות, ביום 1.1.2015, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה. בבקשה צוין כי הכרעה בתביעת החוב תומצא למבקשת בימים הקרובים, ועל כן התבקש בית המשפט לבטל את ההחלטה הראשונה ולהורות כי תחולנה ההוראות הרגילות על-פי דין, קרי אישור הכרעתו של המשיב בתביעת החוב, תוך מתן 45 ימים למבקשת לערער על הכרעתו זו.

5.המבקשת התנגדה לבקשה. לעמדתה, יש לסווג את ההחלטה הראשונה כפסק דין, אשר ניתן להשיג עליו במסגרת ערעור, ואין אפשרות לבקש בעניינו 'בקשה לעיון חוזר'. מעבר לכך, לבקשה לא צורף תצהיר; אין כל נימוק המצדיק העתרות לבקשה; המשיב לא נימק מדוע לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הכרעתו, ולא הצביע על שינוי נסיבות המצדיק לעיין מחדש בהחלטה. יצוין כי בין הגשת הבקשה להכרעתו של בית המשפט המחוזי, הגיש המשיב את הכרעתו בתביעת החוב, ובגדרה דחה את תביעת החוב.

6.בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעיון חוזר, ביטל את ההחלטה הראשונה, ואימץ את הכרעת המשיב בתביעת החוב (להלן: ההחלטה השנייה ). בהחלטה מיום 3.2.2015 נאמר כי ככלל, נכון יהיה לברר את תביעת החוב לגופה ולהגיע לידי מסקנה מושכלת באשר לתביעה, מאשר לאמצה ללא בחינה. בעניין שלפנינו מדובר על תביעה בסכום גבוה במיוחד, שקבלתה משפיעה על יתר הנשייה, ולכן יש לשמור על אינטרס הנושים האחרים ולהעדיף את בדיקת תביעת החוב לגופה ולא להסתפק באישורה בהעדר בדיקה. האיחור של המשיב בהגשת ההכרעה הוא איחור של ימים ספורים, ומדובר בתביעת חוב מורכבת המשתרעת על פני מאות עמודים. לפיכך, במישור המהותי יש לקבל את הבקשה. לעניין סיווג ההחלטה, נקבע כי אין מדובר בפסק דין אלא בהחלטה אחרת שאין מניעה מלבקש עיון מחדש בה, ולמצער לבטלה על יסוד הינתנה ללא תגובה. בשל נימוקים אלו קיבל בית המשפט המחוזי, כאמור, את הבקשה לעיון חוזר, ואימץ את הכרעתו של המשיב בתביעת החוב.

7.המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה השנייה, שבעקבותיו התקיימה התדיינות בשאלת סיווגה של החלטה זו כפסק דין, שעליו ערעור בזכות, או כהחלטה אחרת, שניתן לבקש רשות לערער עליה. בהחלטת הרשמת ל' בנמלך (ע"א 1632/15 גני באר שבע בע"מ נ' חבר

(10.9.2015)), נקבע כי ההחלטה הראשונה היא פסק דין , שבמסגרתו התקבלה תביעת החוב; ואילו ההחלטה השניה היא בגדר החלטה אחרת , שכן במהותה היא דומה להחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. על-פי הפסיקה, החלטה בבקשה כזו היא החלטה אחרת, בין אם התקבלה הבקשה, בין אם נדחתה; זאת משום שאם נדחתה הבקשה, הרי שלא חל כל שינוי בזכויות הצדדים, ואם התקבלה הבקשה, ההליך לא בא אל סיומו ומוסיף להתברר בבית המשפט לגופו. משכך, למבקשת אין זכות ערעור על ההחלטה השניה, ואת השגתה עליה להגיש כבקשת רשות ערעור. קביעה זו אושררה בערעור על החלטת הרשמת, שנדון לפני השופט ס' ג'ובראן (בש"א 6808/15 גני באר שבע בע"מ נ' חבר

(30.12.2015) (להלן: בש"א גני באר שבע )). לאור החלטה זו, הוגש הערעור מחדש כבקשת רשות ערעור, היא הבקשה המונחת לפני כעת.

טענות הצדדים

8.לטענת המבקשת, הוכרעה הבקשה לעיון חוזר על סמך ההנחה שההחלטה הראשונה היא בגדר החלטה אחרת, שניתן לעיין בה מחדש. משהוכרע כי ההחלטה הראשונה היא בגדר פסק דין, הרי שלבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות לעיין מחדש במה שנקבע בו. הבקשה הוגשה כבקשה לעיון חוזר, ולא כבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר תגובה, ומשכך לא היה מקום להיזקק אליה. בנוסף, גם אם יטען שהבקשה לעיון חוזר היא במהותה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר תגובה, הרי שהיה על בית המשפט המחוזי לדחותה לגופה. זאת, מן הטעם שבבקשה לא ניתן נימוק כלשהו המצדיק את אי הגשת התגובה במועד, ובשל הזלזול של המשיב בבית המשפט ובהחלטותיו בהתעלמו מן המועד שנקצב לו להגשת ההכרעה בתביעת החוב. לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המבחנים הנוגעים לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר התייצבות הם סיכויי ההצלחה של עמדת המבקש במידה שיבוטל פסק הדין, והסיבה שבגינה לא התייצב המבקש לדיון. לפי ההלכה הפסוקה, במצב שבו המבקש את ביטול פסק הדין גילה זלזול מופגן בבית המשפט, די בכך כדי לדחות את הבקשה. בעניין שלפנינו, המשיב לא נתן נימוק כלשהו המצדיק את אי-הגשת התגובה במועד, ומדוע לא ביקש הארכת מועד כשראה שאינו עומד במועד שקצב לו בית המשפט.

9.לבקשה הוגשו תשובת המשיב, וכן גם תשובות יתר המשיבים, הלא הם כונס הנכסים הרשמי והנאמן על נכסי החייב. כל המשיבים אוחזים בדעה שיש לדחות את הבקשה על הסף, וזאת נוכח הוראת סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו ), הקובע כי לא תינתן רשות לערער על "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה" . לטענתם, משהכריע בית משפט זה שההחלטה הראשונה מסווגת כפסק דין, ושאת ההחלטה השנייה יש לראות במהותה כהחלטה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, הרי שההחלטה נופלת תחת גדרי סעיף-קטן זה, ומשכך לא ניתן להעניק רשות ערעור למבקש.

10.בנוסף לטענת סף זו, טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה בגין חוסר תום הלב הדיוני של המבקשת. המבקשת מכלה לשווא את זמנם של המשיבים בהליך סרק, שכן אין ספק שלא תתקבל תביעת חוב בסך של מאות מיליוני ₪ רק בשל איחור של בעל התפקיד הרלבנטי בבדיקתה; תוצאה כזו תיצור פגיעה חמורה ובלתי שוויונית ביתר נושי החייב, והדבר ברור אף למבקשת אשר מנסה להשיג יתרון בלתי הוגן על פניהם. באופן מהותי לא נפגעו זכויותיה של המבקשת; דרך המלך למבקשת היא הגשת ערעור על ההכרעה בתביעת החוב, על-פי דין. ערעור זה אכן הוגש, ובית המשפט של פשיטת רגל עתיד לדון ולהכריע בו. לעת הזו עיכב בית המשפט המחוזי את הדיון בערעור, עד למתן הכרעה בבקשת רשות ערעור זו, ואף בכך יש כדי להצביע על הנזקים הנגרמים מחמת בחירתה של המבקשת להוסיף ולאחוז בקרנות המזבח, בהחלטה הראשונה, בחוסר תום לב.

11.המבקשת ביקשה להגיב לתשובות המשיבים, ונעתרתי לבקשה זו. בתשובתה טענה המבקשת כי צו בתי המשפט חל על החלטות בעלות אופי ניהולי-דיוני, ולא על החלטות מהותיות. לטענתה, המפתח להבחנה בין החלטות דיוניות ובין החלטות מהותיות הוא השאלה אם ההחלטה היא בגדר 'סוף פסוק', כלומר, לא ניתן יהיה לערער עליה במסגרת פסק הדין הסופי לכשיינתן, או שאיננה בגדר 'סוף פסוק'; כלומר ניתן יהיה לערער עליה במסגרת פסק הדין הסופי. לפי מבחן זה, ההחלטה נשוא הבקשה היא החלטה מהותית, ולפיכך צו בתי המשפט לא חל עליה.

דיון והכרעה

12.דין הבקשה להידחות, אף שסעיף 1(7) לצו בתי המשפט אינו חל במישרין על הנדון שלפנינו, וזאת משום שאין היא עומדת בגדרי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ובתנאים הנדרשים למתן רשות ערעור במצב דברים כגון דא.

13.עניינו של צו בתי המשפט ואופן פרשנותו הראוי, כמו גם תחולתו על החלטות בעלות אופי מהותי, נדונו בפסיקתנו זה מכבר (ראו רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל , פסקאות יא-יב (10.8.2011);

רע"א 7447/13 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו עראר היאם , פסקה יז (10.11.2013); רע"א 3783/13 אי.די.בי. חברה לפתוח בע"מ נ' כבירי שמיע , פסקאות 14-16 (5.6.2013) ;

רע"א 3149/14 זר פור יו (2000) בע"מ נ' פופ , פסקה 9 (1.6.2014)). יאמר מיד כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה כל החלטה שלא ניתן יהיה לערער עליה במסגרת פסק הדין הסופי אינה נכללת בצו. ברי כי החלטה על ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, למשל, נופלת בגדרי סעיף 1(7) לצו בתי המשפט על אף שלא ניתן לערער עליה במסגרת פסק דין סופי (בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 4 ( 9.11.2010 ) (להלן: עניין פלונית ); רע"א 4837/14 אסולין נ' פלאפל אסולין 2003 בע"מ , פסקה 11 (21.10.2014) (להלן: עניין אסולין )). ההבחנה בין החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות בעלות אופי מהותי אינה גורפת, ויש לדון בה בנוגע לכל הוראה והוראה שבצו לגופה (לסקירה ראו חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 233-237 (מהדורה שלישית, 2012)). באשר לסעיף 1(7) לצו, נקבע כאמור כי ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד הינו באופן מובהק החלטה דיונית, שהוראת הצו חלה עליה ומונעת הגשת ערעור עליה. זאת, מן הטעם שהחלטה מסוג זה מחזירה את ההתדיינות בין הצדדים לפסים הרצויים שלה, ואינה פוגעת באופן מהותי בזכויותיהם של הצדדים (ראו בהרחבה עניין פלונית , שם). בשל נימוק זה, באופן עקרוני היה מקום להחיל את הוראת הצו גם בענייננו-שלנו ולחסום את המבקשת מלהגיש את ערעורה. זאת, משום שהלכה למעשה החלטתו של בית המשפט המחוזי השיבה על כנה את אופן ההכרעה הרגיל והראוי בתביעת החוב של המבקשת. העובדה שבשל ההחלטה לא נדון העניין מחדש בבית המשפט המבטל אלא אצל המשיב, והעובדה שבעת שבה נתקבלה ההחלטה כבר נודע לבית המשפט על תוכנה של הכרעת המשיב – אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה (ראו

בש"א גני באר שבע , פסקה 13).

14.עם זאת, לעמדתי סעיף 1(7) לצו בתי המשפט אינו חל בענייננו במישרין. אף שהלכה למעשה מהווה החלטת בית המשפט משום ביטולו של פסק דין, הרי שצו בית המשפט מתייחס לאופייה של הבקשה : "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין" . הבקשה שבגינה ניתנה החלטת בית המשפט הוכתרה בקשה לעיון חוזר, ולא לביטול פסק דין; כאמור בבקשת רשות הערעור, הבקשה לא נומקה על סמך השיקולים הנוגעים לביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחד, וכך גם ההחלטה עצמה לא דנה במפורש בשיקולים אלו. כאמור, בבית משפט זה נדונה לא פעם השאלה אם ראוי לפרש את צו בתי המשפט בצמצום , על דרך הפרשנות הליברלית, וזאת על מנת שלא לחסום בעל דין מלבקש לערער על החלטות שיש להן משמעות מהותית עבורו. אף שכרגיל סבורני שיש לפרש את הצו כלשונו ולא על דרך הצמצום, הרי שמאידך גיסא סבורני כי אין לפרשו על דרך ההרחבה . זאת, משום שצו בית המשפט מונע את הדיון בבקשת רשות הערעור באופן אוטומטי, ובכך מצויה פגיעה בזכויותיו הדיוניות של בעל הדין המבקש לערער; פגיעה שראוי לה שתֵעשה על-ידי מחוקק המשנה במפורש, ולא באמצעים פרשניים.

15.אולם, כאמור, הנדון שלפנינו דומה במהותו באופן בולט לאמור בסעיף 1(7) לצו בתי המשפט, וההיגיון העומד בבסיסו של סעיף זה יפה גם לענייננו. החלטת בית המשפט נשוא הערעור משיבה את אופן בירור תביעת החוב לפסיה המקוריים: בירור תביעת החוב באמצעות המשיב, כאשר למבקשת נתונה זכות ערעור על כך לבית המשפט של פשיטת רגל, ואף ערעור בזכות על פסק הדין לבית המשפט העליון. במצב זה, זכויותיה המהותיות

של המבקשת אינן נפגעות. לעמדתי, במצבים מעין אלו, הדומים באופיים למצבים המנויים בצו בתי המשפט, הרי שאף שאין נחסמת דרכו של המבקש באופן אוטומטי, יש לתת לכך משקל במסגרת שיקול דעתה של ערכאת הערעור בבואה להכריע בבקשה (השוו: רע"א 8644/15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וייץ , פסקה 13 (21.2.2016)). אעיר, כי על מנת לחסוך במשאבים הכרוכים בהתדיינות בהקשר זה, הצעתי למבקשת להסכים לכך שבעניינה-שלה תחול הוראת סעיף 1(7) לצו בתי המשפט, אך זו סֵרבה; משכך, אכריע בבקשה כעת.

16.לא אכחד כי על פני הדברים, אכן נפל פגם מסוים בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי סבר – כפי שנקבע לאחר מכן, בטעות – כי פסק הדין הראשון נשוא החלטתו הוא בגדר 'החלטה אחרת' שניתן לעיין בה מחדש, ולא היא. פסק הדין הראשון – פסק דין הוא, וביטולו צריך שיֵעשה לפי הכללים הנוגעים לביטולו של פסק דין. הן מהותית הן פורמלית, ניתן פסק דין זה במעמד צד אחד – ללא התייחסותו של המשיב, ועל כן היה על בית המשפט להתייחס לשיקולים העיקריים הנוגעים בדבר, הלא הם סיבת מחדל אי-ההתייצבות וסיכויי ההצלחה בהליך (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

639-644 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: גורן )). הדבר לא נעשה בענייננו באופן מפורש. עם זאת, בשל מאפייניו היחודים של ענייננו אין בכך כדי להצדיק להעתר לבקשה.

17.ראשית , בעניין שלפנינו כלל אין 'סיכויי הצלחה', משום שביטול פסק הדין משיב את סמכות ההכרעה בתביעת החוב לידיו של המשיב, בהתאם לדין. לשון אחר, סיכויי ההצלחה סיכויים מלאים הם. משכך, אף אם מחדלו של המשיב בבירור תביעת החוב ובהתייחסות ללוח הזמנים שנקצב לו על-ידי בית המשפט אינו ניתן להסבר מניח את הדעת, קשה לומר שיש בכך כדי להביא לדחייתה של בקשה כזו. שנית , בית המשפט המחוזי התייחס במשתמע לשיקולים הרלבנטיים לעניין ביטול פסק הדין, תוך שהוא עומד על הפגיעה בנושים האחרים, על האיחור הקצר של המשיב (ביחס למועד הסופי שנקצב לו) ועל ההבדל שבין פסק הדין המקבל את תביעת החוב באופן אוטומטי, ובין הכרעת המשיב הדנה בתביעת החוב לגופה. לאור הדברים הללו, נדמה כי גם אם היה בית המשפט המחוזי דן בסוגיה לאור כללי ביטול פסק הדין, הוא היה מגיע לתוצאה זהה. במצב כזה, אין טעם של ממש בקבלת בקשת רשות הערעור. משמעותה המעשית של קבלת הבקשה תהא קיומו של הליך פורמלי חדש (בקשה חדשה לביטול פסק דין – יחד עם בקשה להארכת מועד לשם כך, שתתקבל – והכרעה בה), כאשר אין בדבר כל תועלת של ממש. במצב דברים כזה, אין מקום להעתר לבקשה.

18.סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט קובע את התנאים להגשת בקשת רשות ערעור. רשות כזו תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" .

בעניין שלפנינו ברי כי דחיית הבקשה לא תביא לניהול הליך מיותר או בדרך שגויה, אלא להפך – קבלת הבקשה דווקא תוביל לניהול הליך שגוי ומיותר. כאמור, זכויותיהם המהותיות של הצדדים אינן נפגעות. ב"כ המבקשת טען כי במצב הייחודי שנוצר, נפגעות זכויותיה המהותיות שכן השופט הדן כערכאת ערעור על הכרעת המנהל המיוחד הוא אותו השופט שעל החלטתו מוסבת בקשת רשות ערעור זו, והדבר יוביל לכך ש "בית המשפט קמא עלול לנקום במבקשת, עקב כך שחשפה את העובדה שטעה" . דברים אלו מוטב אילו לא היו נאמרים, ואיני רואה צורך להרחיב בדבר. במצב דברים זה, אין כל הצדקה לקבל את הבקשה.

19.אציין כי עסקינן במצב יחודי, הדומה באופיו לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, אף שהוראת הצו אינה חלה עליו. בקשת רשות ערעור על החלטה כזו אינה נבחנת רק על יסוד התנאים הקבועים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, וזאת משום שאין מדובר בהחלטה שניתן יהיה לערער עליה במסגרת פסק הדין הסופי. בהחלטות כאלו קיימת נטייה רבה יותר לקבלת הבקשה מטעם זה, ואמות המידה לקבלת הבקשה הן אמות מידה שונות במקצת (ראו רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב , פסקאות 14-21 (29.12.2014)). עם זאת בעיין מסעודין

ציינתי כי גם בנוגע להחלטות כאלו יש להביא בחשבון את התנאים הקבועים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, כמו גם שיקולי יעילות. יתרה מכך, כבר נקבע כי שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בנוגע לביטולו של פסק דין הוא שיקול דעת רחב, ומכך נגזר גם היקף התערבותה של ערכאת הערעור: "על-פי תקנה 201 לתקנות, בהחלטה לביטול פסק דין או החלטה אחרת ניתן לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב ביותר, ואין כל רמז להגבלה על שיקול הדעת אשר ניתן לבית המשפט [...] לפיכך, אף מבלעדי הוראת הצו, על ערכאת הערעור להזהיר עצמה בטרם תתערב בהחלטה מעין זו" (עניין

אסולין , פסקה 11). בעניין שלפנינו הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי הן שיקולי צדק, הן שיקולי יעילות, מורים על כך שיש לדחות את הבקשה.

20.אכן, התנהלותו של המשיב אינה משביעת רצון, לא עצם הימשכות הבדיקה, לא ההתעלמות מן המועדים שנקצבו לו על-ידי בית המשפט. ברם, לא די בנימוקים אלו על מנת להעתר לבקשת רשות הערעור. יש להניח שהתנהלות זו תידון במסגרת הערעור על הכרעת החוב לגופה, גם בהקשר של הוצאות המשפט (השוו, במצבים של ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה: גורן , עמוד 642).

21.סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים כולם בסך כולל של 9,000 ₪; 3,000 ₪ לכל אחד.