רע"א 8837/15 מוניות קו 51 בע"מ נ. טקסי המרכז בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על מספר החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה ) בת"א 43545-07-15. בהחלטה הראשונה, מיום 23.11.2015, נדחתה בקשת המבקשת למתן צווי מניעה זמניים נגד חלק מן המשיבים. ההחלטה השנייה, מיום 26.11.2015, ניתנה במסגרת פסק דין חלקי שקבע כי צווי המניעה הזמניים שניתנו נגד משיבים אחרים יהפכו לקבועים, ושהוחלט בו שהדיון בתביעה הכספית נגד משיבים אלו יתברר רק לאחר הדיון בתביעה נגד יתר המשיבים. ההחלטה השלישית, מיום 7.12.2015, היא למעשה המשכהּ של ההחלטה השנייה ובה נקבע כי בשל כך שהתביעה הכספית נגד אותם משיבים תתברר רק בהמשך, אין מקום לחייב בשלב זה את המשיבים הללו בהוצאות משפט.

ההחלטה הראשונה: צווי המניעה

2.המבקשת היא חברת מוניות המפעילה קו שירות של מוניות בין הערים פתח תקווה ותל-אביב. המבקשת הגישה תביעה נגד שתי חברות מוניות, המשיבה 1 (חברת טקסי המרכז בע"מ) והמשיבה 28 (השרון שירות טקסי בע"מ) (להלן ביחד:

החברות ); וכן נגד אנשים פרטיים שונים, שלטענת המבקשת הם נהגי מוניות הפועלים בשירות אותן חברות ומפעילים מוניות במסגרתן (להלן ביחד: הנהגים ). סך הכל, ששים וששה משיבים לבקשה שלפני. בתביעה נטען כי החברות והנהגים מפעילים מוניות על קו השירות שהמבקשת אוחזת בו ברישיון, וזאת בניגוד לתנאי רישיונם-שלהם ותוך קיפוח זכויותיה ופרנסתה של המבקשת. כהערה מקדמית אציין כי במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק נערכו בו שינויים: הדיון הועבר מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, נעשו שינויים בזהות הנתבעים, ואף הבקשה לצווי מניעה (שתוצג להלן) תוקנה לאחר הגשתה; אינני רואה מקום להתעכב בפרוטרוט על אודות השתלשלות אירועים אלו, ככל שאינם נוגעים לגוף בקשת רשות הערעור.

3.במסגרת התובענה, הגישה המבקשת בקשה למתן צווי מניעה זמניים האוסרים על המשיבים לפעול בניגוד לרישיון קו השירות של המשיבים, ובכלל זה לבצע נסיעות פנימיות אסורות בתוך העיר תל אביב, ובייחוד בחלק החופף לקו השירות של המבקשת. מבחינה ראייתית נסמכת התביעה, ובכלל זה גם הבקשה לצווי מניעה, בין היתר על דוחות חקירה שנערכו על-ידי חברת חקירות לבקשת המבקשת, ומהם עולה לטענתה כי המשיבים אכן מפרים את תנאי הרישיון, ומבצעים נסיעות באזורים החופפים לקו השירות של המבקשת.

4.בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.11.2015 (להלן: ההחלטה הראשונה ) הודגש כי נסיעה החורגת מתנאי הרישיון אסורה על-פי דין (תוך הפניה לסעיפים 14ח-14יא לפקודת התעבורה [נוסח חדש]), ללא תלות בבקשה לצווי מניעה. לעניינה של הבקשה עצמה, בחן בית המשפט את סיכויי התביעה ואת מאזן הנוחות לצורך הכרעה בבקשה (בהתאם לאמור בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

5.לאחר עיון בתצהירים ובממצאי הדוחות של חברת החקירות, הבחין בית המשפט המחוזי בין שתי קבוצות של משיבים: קבוצה אחת היא קבוצת המשיבים שהוכח כי הם נהגי מוניות בפועל, ואשר קיימות לכאורה ראיות ישירות לכך שחרגו מקו השירות המותר (להלן: הקבוצה הראשונה ); קבוצה שניה היא קבוצת משיבים שהם בעלים של מספר מונית, ושהוכח כי אותה מונית הפרה את תנאי הרישיון (להלן: הקבוצה השנייה ). בית המשפט המחוזי קבע כי בנוגע לסיכויי ההליך כלפי הקבוצה השנייה קשה לקבוע ממצאים לכאוריים, משום שיתכן שהנסיעות האסורות בוצעו על-ידי נהג ששכר את המונית מבעליה, ללא ידיעתו. בית המשפט המחוזי ציין כי אכן, סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה ותקנה 505 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, מטילים על בעל מונית אחריות לעבירות שבוצעו באמצעות כלי הרכב שבבעלותו, כל עוד לא הוכיח מי נהג בו. אולם בשלב זה אין לייחס אחריות למשיבים מן הקבוצה השנייה, שאין לגביהם ראיות ישירות שביצעו נסיעות אסורות, בטרם התקיים הליך לבירור זהותם של הנהגים שנהגו בפועל במוניות; בירור זה יֵעשה, ככל שיידרש, במסגרת ההליך העיקרי.

6.באשר לסיכויי ההליך מן הבחינה המשפטית ציין בית המשפט כי לכאורה עומדת למבקשת טענת עשיית עושר ולא במשפט שלא על-פי זכות שבדין, וסיכויי ההליך בהקשר זה הם סיכויים טובים. לעומת זאת, בכל הנוגע להסתמכות על העוולה הנזיקית של הפרת חובה חקוקה, ציין בית המשפט כי סיכויי ההליך נמוכים, וזאת משום שנראה כי הוראות הדין המופרות לכאורה לא נועדו לטובת המבקשת או ציבור נהגיה, אלא לטובת ציבור הנוסעים והאינטרס הציבורי בכללותו.

7.בנוגע למאזן הנוחות, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהתופעה של ביצוע נסיעות פנימיות אסורות בקו השירות של המבקשת היא תופעה רחבה המקימה חשש ממשי לפגיעה בפרנסת נהגי מוניות הפועלים כדין, וללא אכיפת הוראות הדין בהקשר זה בדרך של ציווי, התופעה תלך ותתרחב. מנגד, מתן צו המניעה הזמני לא יפגע במשיבים אשר פועלים בקווי שירות אחרים, אלא רק ימנע מהם להמשיך ולהפר לכאורה את החוק. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.

8.לאור האמור, הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו המניעה הזמני המבוקש כלפי המשיבים מן הקבוצה הראשונה, אשר מונה 19 נהגים. הבקשה נגד שאר המשיבים נמחקה, ועל כך הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור.

בקשת רשות הערעור על ההחלטה הראשונה

9.בבקשת רשות הערעור נטען כי היה על בית המשפט להורות על מתן צו המניעה הזמני נגד כלל המשיבים, ולא רק נגד חלקם. באשר לנהגים מן הקבוצה השנייה, נטען כי במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו עד כה, ואף במסגרת הדיונים בבקשה לצווי המניעה, לא הכחישו הללו כי הסיעו את המוניות בקו שירות שלא כדין. המבקשת הוכיחה באופן מספק כי המשיבים הללו הם בעלי מוניות שבאמצעותן הופרו תנאי הרישיון. בשלב מקדמי זה של ההליך יש לראות בכך ראיות לכאוריות מספיקות לביסוס סיכויי ההליך, לצורך הענקתו של סעד זמני. זאת, הן לאור העובדה שבעל המונית אחראי להפרת החוק שנעשתה באמצעות המונית עד שיוכח אחרת, הן לאור זאת שהרף הראייתי הנדרש לצורך ביסוס סיכויי ההליך במסגרת בקשת סעד זמני אינו גבוה. יתר על כן, ההחלטה לא התייחסה כלל למתן צו מניעה כלפי המשיבה 1 והמשיבה 28, הלוא הן חברות המוניות שבמסגרתן פועלים הנהגים. בהינתן העובדה שצווי המניעה המבוקשים מונעים מן המשיבים לעשות את שאסור להם לעשות בלאו הכי על-פי דין, הרי שיש להורות על צווי מניעה נגד המשיבים כולם.

10.המשיבים הגישו תשובתם לבקשה, ובה טענו כי מדובר בבקשת רשות ערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע ראיות ובחן את תצהירי הצדדים, לרבות תצהירי החוקרים מטעם המבקשת, ואת דוחות החוקרים. די בכך, לדעת המשיבים, כדי לדחות את הבקשה. לגופו של עניין נטען כי המשיבים שבמסגרת הקבוצה השנייה הם בעלי מניות בחברות המוניות או בעלי זכות ציבורית, אך לא ביצעו נסיעות אסורות בפועל. מעיון בתצהירי החוקרים הפרטיים עולה כי הללו לא נקבו בשמותיהם של המשיבים כמי שהפרו את תנאי הרישיון, אלא ציינו רק את מספרי המוניות, ואילו המבקשת ביררה מיהם הבעלים של אותן מוניות. המשיבים הכחישו, ועודם מכחישים, כי הם אלו שהפרו את תנאי הרישיון. בנוסף נטען כי הסעד הזמני הוא סעד מן היושר, ואילו בקשתה של המבקשת הוגשה בחוסר ניקיון כפיים. זאת, משום שבעבר היא עצמה נהגה באותו אופן שהיא טוענת כיום כלפי המשיבים, וביצעה נסיעות החורגות מתנאי רישיונה-שלה. לביסוס טענותיהם מסתמכים המשיבים על כתבי הטענות שהוגשו בבית המשפט המחוזי ועל העדויות שנשמעו בדיון שהתקיים בעניין צווי המניעה.

צווי מניעה זמניים: דיון והכרעה

11.נקודת המוצא בכל הנוגע לבקשת רשות ערעור על סעד זמני היא כי שיקול הדעת של הערכאה הדיונית הוא רחב, ובהתאמה מצטמצם שיקול הדעת של ערכאת הערעור. טעם הדבר, בין היתר, הוא שהחלטות בעניין סעד זמני דורשות לעתים רבות בירור ראייתי, והערכאה הדיונית היא זו שהתרשמה מן העדויות באופן בלתי-אמצעי (רע"א 8716/15 מימון נ' רייטר , פסקה 25 וההפניות שם (28.12.2015) (להלן: עניין מימון )). כוחו של נימוק זה יפה ביתר שאת בענייננו, שבו הן המבקשת, הן המשיבים, מתייחסים גם לטענות עובדתיות שונות, שחלקן שנויות במחלוקת בין הצדדים. אין זו דרכה של ערכאת ערעור לעסוק בהיבטים העובדתיים, קל וחומר שאין המסגרת של בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים מתאימה לבירור ראייתי 'לכאורי' מן הסוג המתבצע במסגרת בקשה לסעד זמני.

12.עם זאת, אוכל להסתמך על התשתית העובדתית העולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, שנדמה כי בעיקרה היא מוסכמת על הצדדים. לפי האמור בהחלטה, הצליחה המבקשת להוכיח ברמה לכאורית כי המוניות שמספריהן מצויים בבעלות המשיבים מן הקבוצה השניה הפרו את תנאי הרישיון שניתן להם, אך הם אינם יכולים להוכיח מי היו הנהגים שנהגו במוניות בעת ההפרה. השאלה היא, אפוא, שאלה משפטית ביסודה: האם מוצדק ליתן צו מניעה זמני נגד אותם בעלי מספר מונית, כשלא הוכח כי הם הפרו את תנאי הרישיון? בית המשפט המחוזי ענה על כך בשלילה, ואיני רואה טעם להתערב בעיקרי הכרעה זו.

13.עסקינן בצו מניעה יחודי, מפני שהוא בא לאסור את האסור ממילא על-פי דין. מכאן נובע שבנוגע למאזן הנוחות, כפי שציין בית המשפט המחוזי, צו המניעה לא יפגע במשיבים באופן ממשי אלא רק ימנע מהם להפר את החוק. אולם לא די בכך שהצו אוסר את האסור כדי להעתר לבקשת המבקשת; לא יתכן שאדם יוכל לפתוח בהליך סרק נגד זולתו ויבקש במסגרתו צו מניעה כלשהו, האוסר עליו לפעול בניגוד לדין, רק בשל כך שהדבר אסור ממילא. כידוע, מתן סעד זמני תלוי הן במאזן הנוחות של הצדדים, הן בסיכויי ההליך; ובין שני אלו מתקיימת 'מקבילית כוחות', לפיה ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובת המבקש, כך יפחת הצורך בהוכחת סיכויי ההליך (עניין מימון , פסקה 23 והאסמכתאות שם). בענייננו-שלנו, הגם שכאמור מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, הרי שבכל הנוגע למשיבים מן הקבוצה השניה, לא הוּכח בשלב זה, באופן מספק, כי קיימת יריבות בינם לבין המבקשת. זאת, משום שהעילה המשפטית לתביעה, לגביה קבע בית המשפט כי סיכוייה גבוהים, היא עשיית עושר ולא במשפט; עילה זו רלבנטית לנהגים עצמם, שהתעשרו לכאורה על חשבונה של המבקשת, אך לא לבעלי מספר המונית המשכירים את זכותם לנהגים. אף אם הדין מטיל עליהם אחריות לעבירות שבוצעו ברכבם, אין משמעות הדבר כי קיימת למבקשת עילת תביעה אזרחית כלפיהם (וכאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי למבקשת סיכויים נמוכים להשתית את תביעתה על עילת הפרת חובה חקוקה, שייתכן והיא רלבנטית גם לקבוצה השנייה).

14.לאור זאת, מוצדק היה להורות על צווי מניעה זמניים כלפי המשיבים מן הקבוצה הראשונה, שכן למבקשת סיכוי גבוה לכאורה להוכיח כי הללו התעשרו על חשבונה; מה שאין כן לגבי חברי הקבוצה השניה, שלגביהם לא הוכח לכאורה בשלב זה קיומה של עילת תביעה בעלת סיכויים גבוהים דיים באופן המצדיק את מתן צו המניעה המבוקש.

15.עד כאן באשר למשיבים מן הקבוצה הראשונה והשנייה; שאלה אחרת היא אם מוצדק להורות על מתן צו מניעה זמני כלפי חברות המוניות, המשיבות 1 ו-28; כפי טענת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא נדרש לשאלה זו, ואף המשיבים בתשובתם לא התייחסו אליה במפורש. לאור דברַי לעיל, השאלה המרכזית היא אם בהינתן מאזן הנוחות לטובת המבקשת, הוכח ברמה מספקת כי למבקשת עילת תביעה גם נגד חברות המוניות עצמן. לצורך הכרעה בשאלה זו היה על בית המשפט המחוזי לברר את טיב היחסים בין הנהגים ובין חברת המוניות שבמסגרתה הם פועלים, ואם גם חברת המוניות נשכרת מכך שהנהגים מבצעים נסיעות החורגות מן הרישיון. בירור זה לא נעשה. יחד עם זאת, בהתחשב במאזן הנוחות הנוטה לטובת המבקשת ובכך שצו המניעה המבוקש אינו בא אלא לאסור את האסור ממילא, נדמה כי די בעצם הוכחת סיכויי ההליך כלפי הנהגים מן הקבוצה הראשונה כדי לצלוח את הרף הראייתי הנדרש גם לצורך הוכחת סיכויי ההליך כלפי החברות. בניגוד למשיבים שמן הקבוצה השנייה, שבינם ובין הנהגים בפועל מתקיימים יחסי שכירות רחוקים, ויתכן שאפשר להניח – כל עוד לא יוכח אחרת – שהללו אינם מעורבים בהפרות החוק של הנהגים בפועל ואינם נשכרים מכך, הרי שלגבי החברות המצב שונה. יש מקום להניח שהחברות נשכרות מהפרות החוק הנטענות של הנהגים הפועלים במסגרתן. מכיוון שעסקינן במצב שבו מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, סבורני כי בשלב זה של ההליך הוכחו סיכויים לכאוריים להצלחת התביעה ברמה מספקת לצורך מתן צו המניעה הזמני המבוקש.

16.טענתם המשתמעת היחידה של המשיבים בהקשר זה היא שהמבקשת, בדיון בעל-פה, צמצמה את בקשתה לצווי מניעה רק כלפי מי שהפר בפועל את תנאי הרישיון, ולא מעבר לכך. עמדה זו מגובה גם בהערה של בית המשפט המחוזי, לפיה "בדיון מיום 12.8.2015 הודיע בא כח המבקשת כי התביעה והבקשה הוגשו נגד נהגים אשר ביצעו נסיעות פנימיות אסורות בפועל, וכ[כ]ל שיש ספק, יפעל הספק לטובת המשיבים" (פסקה 6 להחלטה). אלא שלא די בכך על מנת לדחות את הבקשה. מעיון בפרוטוקול הדיון הנ"ל עולה, כטענת המבקשת בבקשתה, כי הדברים כּוּונו כלפי נתבעים שצורפו בעבר לתביעה וכעבור זמן נמחקו, מפני שהתעורר ספק אם הללו אכן הפרו את תנאי הרישיון; אך במפורש נאמר שם, שהתביעה מכוּונת גם נגד חברות המוניות עצמן, על הפרות החוק שנטען כי הן עצמן הפרו.

17.בטרם סיום הדיון בהחלטה הראשונה, אתייחס לטענת המשיבים לפיה הבקשה לצו המניעה הזמני הוגשה בחוסר ניקיון כפיים. ככל שיש ממש בטענה זו, מן הראוי היה לדון בה במסגרת הבקשה המקורית, שכן היא מתייחסת לעצם הבקשה נגד כלל המשיבים. אכן, טענות הנוגעות לניקיון כפיה של המבקשת הועלו במסגרת הדיון בבקשה, ונדחו בהחלטת בית המשפט (ראו פסקה 11 להחלטה, לעניין שיהוי). משכך, איני רואה מקום להידרש לטענות אלו כטענות הגנה במסגרת הבקשה שלפני, שממילא מצריכות בירור עובדתי שאין כאן המקום לערוך אותו.

18.לנוכח האמור, בקשת רשות הערעור על ההחלטה הראשונה מתקבלת, ואני דן בבקשה כבערעור; הערעור מתקבל רק במובן זה, שצו המניעה הזמני עליו הורה בית המשפט המחוזי יחול גם על המשיבים 1 ו-28.

ההחלטה השנייה: הוכחת הסכום הכספי בהעדר הגנה

19.עתה אעבור לדון בשתי ההחלטות הנוספות של בית המשפט המחוזי, שעליהן מוסבת בקשת רשות ערעור נוספת. החלטות אלו עוסקות בקבוצה מבין המשיבים שלא הגישה כתב הגנה, וניתן נגדה פסק דין, כפי שיפורט.

20.ביום 26.11.2015 ניתן פסק דין חלקי בתיק, המתייחס לכמה משיבים שלא הגישו כתב הגנה במועד (המשיבים 4,5,10,15,25,26,28-66 (להלן: המשיבים שלא התגוננו במועד ); אעיר, כי המשיבה 15 סבורה שנפלה טעות בפסק הדין, משום שהגישה כתב הגנה, ובקשתה בעניין זה תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי). בית המשפט קבע כי בהתאם להוראות תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, זכאית המבקשת לפסק דין לטובתה נגד המשיבים שלא התגוננו במועד. לפיכך נקבע, כי צווי המניעה הנזכרים בהחלטה הראשונה יהיו קבועים כלפי מי מהמשיבים הללו שניתן נגדו צו מניעה זמני באופן אישי. במסגרת פסק הדין ניתנה החלטה (להלן: ההחלטה השנייה ), שבה נקבע כי בנוגע לתביעה הכספית נגד משיבים אלו, זו תתברר בהמשך ההליך. וכך נקבע: "מאחר ואין מדובר בסכום כסף קצוב, והמבקשת נדרשת להוכיח את תביעתה הכספית גם בהעדר הגנה, איני רואה לנכון לקיים דיון נפרד ביחס למשיבים הנזכרים לעיל. ככל שהמבקשת תוכיח את תביעתה הכספית במסגרת הדיון בתביעה נגד יתר הנתבעים תבחן נפקות הממצאים בעניין זה, ביחס למשיבים הנזכרים לעיל" .

21.לפני שאציג את בקשת רשות הערעור על החלטה זו, אציין כי מרבית המשיבים שלא התגוננו במועד הגישו בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדם בהעדר הגנה (משיבים 28-66, למעט משיבים 39,42,44,58,65). כפי שעדכן ב"כ המבקשת, בבקשה זו ניתנה החלטה ביום 17.3.2016 (להלן: החלטת הביטול ). בהחלטה זו הבחין בית המשפט המחוזי, בהמשך להחלטה הראשונה, בין משיבים שניתן נגדם צו מניעה זמני משום שהוכח כי הפרו באופן אישי את תנאי הרישיון, ובין משיבים שלא הוכח כי הפרו באופן אישי את הרישיון, ואשר טוענים כי רק השכירו את זכותם לאחרים. בנוגע לקבוצה הראשונה, נקבע כי סיכוייהם בהליך נמוכים, עד שאין מקום לביטול פסק הדין נגדם, ואילו לגבי הקבוצה השנייה נקבע כי סיכוייהם להתגונן מפני התביעה הם טובים ויש לבטל את פסק הדין שניתן נגדם. לפיכך בוטל פסק הדין כלפי משיבים אלו, והוא נותר על כנו בנוגע למשיבים מן הסוג הראשון. לאור החלטת הביטול, מצטמצמת תחולתה של ההחלטה השנייה רק כלפי מי שפסק הדין נגדו לא בוטל. ב"כ המבקשת ביקש לערער גם על החלטת הביטול; דא עקא, שעל החלטת הביטול לא ניתן לבקש לערער, שכן היא חוסה תחת כנפי סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ), הקובע כי לא תינתן רשות לערער "על החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה" (וראו בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני (9.11.2010)).

בקשת רשות הערעור על ההחלטה השנייה

22.מכל מקום, המבקשת עומדת על בקשת רשות הערעור על ההחלטה השנייה, שחלה כעת על המשיבים שפסק הדין נגדם לא בוטל. בבקשה נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את הדיון בתביעה הכספית כלפי המשיבים שלא התגוננו במועד, משום שהכלל הקבוע בתקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הוא שבהעדר הגנה, יש לתת לתובע את מלוא הסעדים שנתבעו בכתב התביעה. חריג לכך אמנם אפשרי במצב שבו התביעה אינה על סכום קצוב, שאז רשאי בית המשפט לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו לפני שיינתן פסק דין; אולם חריג זה צריך שייעשה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" , דבר שלא נעשה בענייננו.

23.המבקשת טוענת אפוא כי בית המשפט המחוזי שגה הן בגוף החלטתו, שכן בעניין שלפנינו היה עליו לפעול בהתאם לכלל ולא בהתאם לחריג, הן בכך שלא נימק את החלטתו כדבעי. כמו כן נטען כי נגד המשיבים שהתגוננו במועד צפויים ההליכים להימשך לאורך שנים, ואין זה סביר שהמבקשת תמתין זמן כה רב לקבל פסק דין כספי שלו היא זכאית מיד. בקביעתו שיתכן שהממצאים בנוגע למשיבים שהגישו כתב הגנה יהיו רלבנטיים למשיבים שלא התגוננו במועד, שם עצמו בית המשפט כאפוטרופוס של הנתבעים וטען בשמם טענות הגנה שונות, דבר שאין להסכין עמו.

24.בתגובתם טענו המשיבים כי אין מקום להיזקק לבקשת רשות הערעור על ההחלטה השנייה, וזאת מפני שהיא אינה עומדת בתנאים הנדרשים לקבלת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים. אין מדובר בהחלטה המשפיעה באופן מהותי על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון. בית המשפט המחוזי לא דחה את התביעה הכספית כלפי המשיבים שלא התגוננו במועד, אלא קבע כי תינתן החלטה בעניין זה בסיום ההליך השיפוטי ולאחר שמיעת הראיות; אשר על כן אין מקום לדון בערעור על כך בשלב הנוכחי.

25.לגופו של עניין נטען כי תקנה 97(א) מעניקה לבית המשפט שיקול דעת לחייב תובע להוכיח את תביעתו כשסכומה אינו קצוב, ובית המשפט עשה שימוש בסמכותו-זו כדין. בהחלטתו איזן בית המשפט בין כמה שיקולים כגון מניעת ריבוי הליכים וחסכון במשאב השיפוטי, תוך שמירת זכויות המבקשת להמשך ההליך. אין זה צודק שהמשיבים, הגם שלא התגוננו במועד, והגם שהוכח כי הפרו את תנאי הרישיון, ישאו בסכום התביעה כולה העולה על סך של מיליון ₪, כאשר ההפרה הוכחה על-ידי חברת החקירות באופן חד-פעמי או בפעמים ספורות. מן הדין שבתביעה מסוג זה תוכיח המבקשת את הסכום הכספי שהיא דורשת.

26.באשר לדרישת רישום טעמים מיוחדים, נטען כי ההחלטה אמנם מתומצתת אך הטעמים המיוחדים מצויינים בה: בהחלטה צויין כי קיימים הליכים בתיק נגד משיבים אחרים אשר לגביהם יש צורך להוכיח את התביעה, וכי יש צורך למנוע דיונים מיותרים בתיק. די בפירוט הנ"ל כדי למלא אחר דרישת הטעמים המיוחדים שבתקנה 97(א).

הוכחת הסכום הכספי: דיון והכרעה

27.קודם כל יש לתת את הדעת על כך שההחלטה השנייה מורכבת משניים: ראשית, נקבע כי על המבקשת להוכיח את סכום תביעתה, בהתאם לחריג שבתקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; שנית, נקבע כי הדבר יֵעשה בהמשך, לאחר שיסתיים הדיון הנוגע למשיבים שהתגוננו. לטעמי, הסוגיה המרכזית הדורשת הכרעה היא הסוגיה הראשונה. ההחלטה באשר לפיצול הדיון, ככל שייקבע כי נדרשת הוכחת הסכום הכספי, היא החלטה שאיננה מצדיקה בענייננו-שלנו את היזקקותה של ערכאת הערעור. זאת, הן משום שמדובר בהחלטה דיונית בעיקרה, ששיקול הדעת לגביה מסור לערכאה הדיונית (השוו לסעיף 1(4) לצו בתי המשפט, ולרע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית , פסקה ו (28.11.2013)); הן משום שהיא אינה פוגעת בזכויות הצדדים באופן מהותי, ועל כן איננה עומדת בגדרי התנאים לקבלת רשות ערעור המנויים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (וראו רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש

(25.6.2007)); ובעיקר, משום שהחלטה זו היא פועל יוצא של ההכרעה בסוגיה הראשונה, המבוססת על ההנחה שיש חשיבות לסיום ההתדיינות עם המשיבים שהתגוננו לצורך הכרעה בהיקף חבותם של המשיבים שלא התגוננו.

28.אבחן אפוא את השאלה אם בדין הורה בית המשפט למשיבים להוכיח את סכום תביעתם. תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כך:

"נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד; היתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין".

הכלל העולה מן התקנה, אפוא, הוא שבהעדר הגנה ינתן פסק דין גם כאשר מדובר בסכום כספי שאינו קצוב, אולם לבית המשפט נתונה הסמכות לדרוש מן התובע להוכיח את תביעתו, באופן מלא או חלקי. דרישה כזו צריכה להסתמך על טעמים מיוחדים שיירשמו.

29.מהם הטעמים המצדיקים לדרוש מן התובע להוכיח את סכום תביעתו? בפסיקה הובעה הדעה כי "בתביעה לסכום כסף לא קצוב הנטייה הרווחת היא שלא להסתפק בטענות כתב-התביעה ולדרוש מן התובע להוכיח את תביעתו כולה או מקצתה" (ע"א 6528/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עמנואל חברה לסחר יבוא, יצור ויצוא עצים בע"מ , פ"ד נו(4) 817, 826 (2002)). גישה מצומצמת יותר הובעה על-ידי השופט זוסמן (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 261-263, ובמיוחד ה"ש 11 שם (מהדורה שביעית, 1995)). מכל מקום, סבורני כי בעניין שלפנינו מוצדק בהחלט לדרוש את הוכחת הסכום הנתבע, שעה שבירור זה עומד להעשות בלאו הכי ביחס ליתר המשיבים שהתגוננו. במצב כזה, קבלת מלוא סכום התביעה כלפי מי שלא התגונן במועד עלולה לעמוד בסתירה לקביעות מאוחרות יותר במהלך המשפט, שתיקבענה ביחס למשיבים שהתגוננו בעקבות ההליך הראייתי שיתנהל בעניינם. סבורני כי במצב כזה קיימים טעמים מיוחדים לדרוש את הוכחת הסכום הכספי הנתבע (והשוו: ע"א 416/86 אגבריה נ' עיזבון אגבריה , פ"ד מב(2) 408 (1988)). זאת, אף מבלי להיכנס לדיון באופיה של התביעה דנן, המבוססת על עילות שעשויות להצדיק כשלעצמן דרישה מסוימת, ולו חלקית, להוכחת גובה הסכום הכספי.

30.יחד עם זאת, אכן נדמה ששגג בית המשפט המחוזי בקבעו כי "מאחר ואין מדובר בסכום כסף קצוב" הרי שבאופן אוטומטי "המבקשת נדרשת להוכיח את תביעתה הכספית גם בהעדר הגנה" . היה על בית המשפט המחוזי לנמק קביעה זו בטעמים מיוחדים. אינני סבור, כטענת המשיבים, כי הטעמים המיוחדים עולים במשתמע מן ההחלטה, הגם שכאמור נימוקה עמה.

31.במצב כזה, לו היה מדובר בערעור בזכות, מידת הדין היתה מורה לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי מן הטעם הפורמלי שאינה עומדת בגדרי תקנה 97(א) (אך ראו תקנות 454 ו-462 לתקנות סדר הדין האזרחי). ברם, לא בערעור בזכות עסקינן, אלא בבקשת רשות לערער. במצב כזה אין מקום להיזקק לבקשה, לבטל את ההחלטה ולהחזיר את הדיון בעניינה לבית המשפט המחוזי, שעה שלטעמי התוצאה של מהלך זה ידועה מראש. אכן, לא עסקינן במצב שבו דחיית הבקשה תגרום לכך "שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט); אדרבה, דווקא קבלת הבקשה היא זו שתוביל להליך מיותר (והשוו: רע"א 1632/15 גני באר שבע בע"מ נ' חבר , פסקה 18 (28.3.2016); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 196-198 (מהדורה שלישית, 2012)).

32.לאור האמור, בקשת רשות הערעור, ככל שהיא נוגעת להחלטה השנייה, נדחית.

ההחלטה השלישית: הוצאות משפט

33.עם קבלת פסק הדין החלקי מיום 26.11.2015, הגישה המבקשת בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי, בבקשה כי יפסוק לה שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט כלפי המשיבים שלא התגוננו במועד ושניתן נגדם פסק הדין החלקי. בבקשה הודגש כי הוצאותיה של המבקשת לקראת הגשת התביעה היו מרובות, הן בשל שכירת שירותיה של חברת החקירות, הן בשל היקף העבודה המשפטית שהושקעה.

34.בהחלטה מיום 7.12.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי "פסק הדין מיום 26.11.2015 ניתן רק ביחס לצווי המניעה הנתבעים ולא ביחס לתביעה הכספית אותה על המבקשת (התובעת) להוכיח במסגרת הדיון מול יתר הנתבעים. על כן, לא ראיתי בשלב זה, לחייב את הנתבעים בהוצאות" (להלן: ההחלטה השלישית ).

35.גם על ההחלטה השלישית הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור. בבקשה נטען כי הכלל הוא שבעל דין שזכה במשפט, זכאי לקבל את הוצאתיו, ורק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להימנע מלפסוק לו הוצאות. בית המשפט המחוזי אמנם לא דחה את הבקשה לחלוטין, אך דחה את הדיון בה עד לגמר ההליכים נגד יתר המשיבים. הליכים אלו עלולים להימשך שנים רבות, ואין כל הצדקה להימנע מלפסוק הוצאות כלפי המשיבים שהדיון בעניינם הסתיים. מדובר בהוצאות גבוהות, שלטענת המבקשת מסתכמות בסך של 92,831.40 ₪, ואין זה מן הראוי שהמבקשת תישא בהוצאותיה למשך מספר שנים רק בשל התמשכות ההליכים מול יתר המשיבים.

36.דין בקשה זו להידחות על הסף, שכן מדובר בהחלטה שלא ניתן לבקש עליה רשות ערעור. לפי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט, לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו" . לא זו בלבד, אלא שיש מקום לומר שההחלטה חוסה גם תחת סעיף 1(4) לצו, שעניינו בהחלטות "בעניין שלבי הדיון בהליך" . לפיכך, בקשת רשות הערעור על ההחלטה השלישית נדחית.

37.לאור התוצאה הכוללת שאליה הגעתי, תישא המבקשת בהוצאות המשיבים בסך כולל של 20,000 ₪; 10,000 ₪ לכל אחת מקבוצות המשיבים.