רע"א 3269/16 רע"א 3269/16

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה ) בת"א 43545-07-15 מיום 17.3.2016, בה נדחתה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, ככל שהיא מתייחסת אל המבקשים.

רקע

2.זהו, בתמצית, הרקע הנצרך לדיון בבקשה שלפני: המשיבה, חברה המפעילה קו שירות של מוניות בין הערים פתח תקווה ותל-אביב , הגישה תביעה נגד ששים וששה נתבעים, ובהם המבקשים בבקשה דנן. בין הנתבעים שתי חברות המפעילות אף הן מוניות שירות (אחת מהן היא המבקשת 1 דכאן), ומספר רב של אנשים פרטיים שלפי הטענה הם נהגי מוניות הפועלים בשירות אותן חברות ומפעילים מוניות במסגרתן. בתביעה נטען כי החברות והנהגים מפעילים מוניות על קו השירות שהמבקשת אוחזת בו ברישיון, וזאת בניגוד לתנאי רישיונם-שלהם ותוך קיפוח זכויותיה ופרנסתה של המבקשת. במסגרת התביעה התבקשו שני סעדים: האחד, צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להפר את תנאי הרישיון; והשני, סעד כספי בסכום שלמעלה ממיליון ₪ המשקף, לפי הנטען, את הנזק שגרמה התנהלותם של הנתבעים ועושר שלא במשפט שהתעשרו הנתבעים על חשבון המשיבה.

3.בנוסף לתביעה, הגישה המשיבה בקשה למתן צווי מניעה זמניים האוסרים על הנתבעים לפעול בניגוד לרישיון קו השירות שלהם, ובכלל זה לבצע נסיעות פנימיות אסורות בתוך העיר תל אביב, ובייחוד בחלק החופף לקו השירות של המשיבה. במסגרת החלטתו בבקשה זו, שניתנה ביום 23.11.2015, הבחין בית המשפט המחוזי בין שתי קבוצות של נתבעים: קבוצה אחת היא קבוצת הנתבעים שהוכח לכאורה כי הם נהגי מוניות בפועל, ואשר קיימות לכאורה ראיות ישירות לכך שחרגו מקו השירות המותר; קבוצה שניה היא קבוצת נתבעים שהם בעלים של מספר מונית, ושהוכח לכאורה כי אותה מונית הפרה את תנאי הרישיון. בית המשפט המחוזי קבע כי קשה לקבוע ממצאים לכאוריים בנוגע לסיכויי ההליך כלפי הקבוצה השנייה, משום שיתכן שהנסיעות האסורות בוצעו על-ידי נהג ששכר את המונית מבעליה, ללא ידיעת הבעלים; לעומת זאת, בכל הנוגע לקבוצה הראשונה קיימים סיכויים של ממש לתביעה. לאור ההבחנה בין סיכויי ההליך ביחס לכל אחת מן הקבוצות, הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו המניעה הזמני שהתבקש כלפי הנתבעים מן הקבוצה הראשונה (אשר מנתה 19 נהגים), ואילו נגד שאר הנתבעים נמחקה הבקשה. יצוין כי המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, אך זו נדחתה ברובה בהחלטתי מיום 10.4.2016 (רע"א 8837/15).

4.סמוך לאחר מתן החלטת בית המשפט המחוזי הנ"ל, ביום 26.11.2015, ניתן פסק דין חלקי במסגרת ההליך. פסק הדין החלקי מתייחס למספר נתבעים שלא הגישו כתב הגנה במועד. בפסק הדין נקבע כי מאחר שהמועד להגשת כתב הגנה מטעם נתבעים אלו חלף, הרי שהמשיבה זכאית לקבל פסק דין לטובתה. לפיכך נקבע כדלקמן:

"ניתן בזה פסק דין לפיו צווי המניעה הזמניים מיום 23.11.2015, יהיו לצווי מניעה קבועים ככל שמדובר במשיבים הנזכרים לעיל [אלו שלא הגישו כתב הגנה – נ' ס']

ובמידה שצו המניעה הזמני ניתן נגדם באופן אישי.

אשר לתביעה הכספית. מאחר ואין מדובר בסכום כסף קצוב, והמבקשת [המשיבה דכאן – נ' ס'] נדרשת להוכיח את תביעתה הכספית גם בהעדר הגנה, איני רואה לנכון לקיים דיון נפרד ביחס למשיבים הנזכרים לעיל.

ככל שהמבקשת תוכיח את תביעתה הכספית במסגרת הדיון בתביעה נגד יתר הנתבעים תבחן נפקות הממצאים בעניין זה ביחס למשיבים הנזכרים לעיל".

גם על פסק דין חלקי זה השיגה המשיבה במסגרת בקשת רשות הערעור שהגישה, והשגותיה על פסק הדין נדחו.

5.מרביתם של הנתבעים שלא הגישו כתב הגנה במועד הגישו בקשה לביטול פסק הדין (להלן: מבקשי בקשת הביטול ). נתבעים אלו היו מיוצגים יחדיו על-ידי עורך דין, ולטענתם הסתבר להם למפרע כי עורך הדין עבר לפני מספר שנים שבץ מוחי, יכולותיו הקוגניטיביות נפגעו והוא לא טיפל כיאות בתביעה נגדם: עורך הדין היה משוכנע שאין צורך בהגשת כתב הגנה, ודי בהתגוננות מפני הבקשה לצווי מניעה זמניים. משהוברר הדבר החליפו הנתבעים הללו את ייצוגם והגישו בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדם.

6.ביום 17.3.2016 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה זו. בהחלטה נקבע כי ההסבר לאי-הגשת כתב ההגנה 'נראה דחוק', ומכל מקום, היה על מבקשי בקשת הביטול לערוך את הבירור מול עורך הדין בטרם יחלוף המועד להגשת כתב ההגנה, ולא, כפי שטענו בעצמם, זמן רב לאחר מכן. באשר לסיכויי ההגנה של מבקשי בקשת הביטול, נקבע כי יש לבחון אותם על רקע ההבחנה שנערכה בהחלטה על אודות צווי המניעה הזמניים. אותם אלו שהוּצא נגדם צו מניעה זמני על בסיס ראיות לכאוריות להפרת תנאי הרישיון, סיכויי ההגנה שלהם בהליך נמוכים; וממילא, אין מקום לבטל את פסק הדין החלקי שניתן כלפיהם. בית המשפט עיין בכתב ההגנה שצורף לבקשת הביטול, ולא ראה כי יש בטענות שהופיעו בו כדי להושיע אותם מבקשים, ודחה את בקשתם.

7.באשר למבקשים האחרים: בית המשפט התייחס לאותם המבקשים שבכתב ההגנה המצורף לבקשה נטען במפורש כי לא הפעילו בעצמם מונית בקו השירות, אלא השכירו את הזכות הציבורית שלהם לאחרים. לגבי אותם המבקשים נקבע כי ככל שיתקבלו טענותיהם אפשר שהתביעה נגדם תידחה, ולכן פסק הדין נגדם מבוטל בכפוף לתשלום הוצאות משפט. אציין כי בהחלטת בית המשפט המחוזי אין התייחסות לביטול פסק הדין כלפי המבקשת 1 דכאן – חברת השרון שירותי טקסי בע"מ, וכלפי שלושה נהגים נוספים שביקשו את ביטול פסק הדין שניתן נגדם.

בקשת רשות הערעור

8.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. המבקשים – 11 מתוך מבקשי בקשת הביטול שאינם משלימים עמה. המבקשת 1, וכן המבקשים 2, 4 ו-6, הם המבקשים שבית המשפט המחוזי לא התייחס אליהם במפורש בהחלטתו; שאר המבקשים שייכים לקבוצת הנתבעים שהוצא נגדם צו מניעה זמני, ופסק הדין שניתן נגדם לא בוטל.

9.בבקשתם, טוענים המבקשים כי בהחלטת בית המשפט המחוזי נפלו מספר משגים. ראשית, טוענים המבקשים 1, 2, 4 ו-6 כי בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס אליהם בהחלטתו; כפועל יוצא מכך, לא בוטל פסק הדין נגדם, אולם הדבר נעשה ללא הנמקה וללא טעם. המבקשים הללו ציינו כי פנו לבית המשפט בבקשה לתיקון טעות סופר, משמצאו שלא התייחס אליהם בהחלטתו, אולם בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. לגוף העניין, הרי שלפי הבחנת בית המשפט המחוזי עצמו, בין אלו שהוצא נגדם צו מניעה זמני לבין אלו שלא הוצא נגדם צו כזה, היה על בית המשפט לבטל את פסק הדין נגד משיבים אלו, שכן לא הוצא נגדם הצו הזמני.

10.שנית, טוענים המבקשים כולם כי בית המשפט המחוזי לא בחן כראוי את סיכויי ההגנה שלהם. המבקשים צרפו לבקשת הביטול כתב הגנה מטעמם, ובו מספר טענות שיש בכוחן להביא לדחיית את התביעה נגדם, וביניהן טענות סף, טענות על ניקיון כפיה של המשיבה, הפליה פסולה על-ידי רשויות המדינה, טענות הנוגעות לטיב הראיות לכאורה שהציגה המשיבה, וטענות הנוגעות לסכום הסעד הכספי המבוקש בתביעה. בית המשפט המחוזי התעלם מטענות אלו, והשיקול הבלעדי שאותו שקל הוא אם הוכח לכאורה שהמבקשים הפעילו מונית בקו השירות בניגוד לתנאי הרישיון, אם לאו. בעשותו כן, פגע בית המשפט המחוזי גם בזכות הגישה לערכאות של המבקשים.

11.לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל כלשהו להתרשלותו של עורך הדין, שבגינה לא הוגש כתב הגנה במועד. המבקשים מעולם לא התעלמו מההליך המשפטי או מסדרי הדין, ומדובר במחדלו והתרשלותו של בא כוחם דאז, שנבעו לכאורה ממצבו הרפואי. בנסיבות אלו אין לראות באי-הגשת כתב ההגנה משום זלזול בבית המשפט ובהליך, אלא רשלנות מסוימת מצד בא כוחם, מצב שלגביו הנטייה בפסיקה היא להקל על המבקש ולבטל את פסק הדין שניתן נגדו.

12.המשיבה הגישה תשובתה לבקשה, ובה טענה כי יש לדחותה. באשר לטענותיהם של המבקשים 1, 2, 4 ו-6, טוענת המשיבה כי המבקשת 1 היא תאגיד העוסק בהפעלת קווי שירות, וכי שלושת המבקשים האחרים ציינו בבקשת הביטול ובבקשה הנוכחית כי הם בעלי זכות ציבורית ובאמצעותה הפעילו רכב בתור מונית שירות. מן ההחלטה בעניין צווי המניעה הזמניים עולה על-פי מספריהן, כי המוניות שבבעלות שלושת המבקשים ביצעו הפרות לכאורה בניגוד לתנאי הרישיון, אולם לא הוכח כי הדבר נעשה על-ידי המבקשים עצמם. משהמבקשים לא סתרו את הטענה כי הפעילו את המוניות שלהם בעצמם, ואף הודו בכך במפורש, לא היה מקום לבטל את פסק הדין שניתן נגדם. באשר למבקשת 1, מתוקף היותה תאגיד אשר יתר המבקשים פועלים במסגרתו הריהי אחראית להפרות החוק על-ידם, ואין סיבה שפסק הדין לא יחול גם עליה.

13.באשר לאופן שבו בחן בית המשפט המחוזי את סיכויי ההליך, נטען כי החלטת בית המשפט בהיבט זה בדין יסודה. בית המשפט קבע כי בהתאם לראיות שהונחו לפניו ולאחר שבחן אותן, הרי שסיכוייהם של המבקשים להתגונן מפני טענות המשיבה בדבר הפרת תנאי הרישיון שניתן להם אינם טובים; וזאת, במיוחד משום שלא טרחו לנסות להפריך ראיות אלו בתצהיר מטעמם. טענות המבקשים הנוגעות לחוסר ניקיון כפיה של המבקשת משוללות כל יסוד, וכן גם טענותיהם בעניין הפליה שלטונית. באשר לטענות המבקשים בנוגע לסכומים הנתבעים, טוענת המשיבה כי בהתאם לנתונים שנאספו מטעמה, סכומים אלו מהווים שקלול של הנזקים המצטברים בשל פעילות הנתבעים בתביעה העיקרית, לרבות פעילות המבקשים, בניגוד לתנאי הרישיון שבחזקתם. בהקשר זה נטען כי כבר בהחלטה בעניין הצווים הזמניים קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי המשיבה לזכות בתביעתה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט הם סיכויים טובים.

14.באשר להתנהלותם של המבקשים ולסיבת אי-הגשת כתב ההגנה, חלוקה המשיבה על התיאור העובדתי של המבקשים, והיא טוענת כי הללו ידעו כל העת על כך שעליהם להגיש כתב הגנה ונמנעו מלעשות כן. רק בדיעבד, מנימוקים שונים, החליטו כי הם רוצים להתגונן בהליך, ועל כן הם מציגים מצג שקרי לפיו אי-הגשת כתב ההגנה נובעת ממחדלו של עורך הדין שייצג אותם, שסובל ממצב בריאותי רופף, שכביכול לא נודע להם עליו עד שניתן פסק הדין. המשיבה טוענת, בנוסף לאמור, כי בשל התנהלות זו יש לדחות את הבקשה אף אם יש למבקשים סיכויי הגנה כלשהם.

דיון והכרעה

15.בטרם אכריע בבקשה, יש לדייק במשמעותו של פסק הדין החלקי שניתן נגד המבקשים. פסק הדין מתייחס לשני הסעדים השונים שנתבעו: צווי מניעה קבועים, וסעד כספי. באשר לצווי מניעה קבועים, הללו ניתנו רק כלפי מי מהנתבעים שכבר ניתן נגדו צו מניעה זמני, כלשון פסק הדין: "צווי המניעה הזמניים מיום 23.11.2015, יהיו לצווי מניעה קבועים ככל שמדובר במשיבים הנזכרים לעיל ובמידה שצו המניעה הזמני ניתן נגדם באופן אישי " (ההדגשה הוספה – נ' ס') . מכאן עולה, כי נגד המבקשים 1, 2, 4 ו-6 לא ניתן כלל סעד של צו מניעה; סעד כזה ניתן רק נגד יתר המבקשים דכאן. באשר לסעד הכספי, נקבע כי המשיבה נדרשת להוכיח את תביעתה הכספית, ומשכך עתיד להתנהל הליך ראייתי בעניין זה מול יתר הנתבעים, אשר הגישו כתב הגנה במועד. לאחר שיסתיים ההליך "תבחן נפקות הממצאים בעניין זה"

ביחס לנתבעים שלא הגישו כתב הגנה במועד. משמעות הדבר היא שהמבקשים לא יטלו חלק בבירור הראייתי בנוגע לתביעה הכספית, כאשר בית המשפט המחוזי אינו מבהיר באיזה אופן יערוך את בירור נפקות הממצאים העובדתיים ביחס למבקשים, ואם הם יוכלו להתגונן במסגרת בירור זה. מכאן אפנה לבחון את ההחלטה בבקשת הביטול ואת נימוקיה, הן ביחס למבקשים 1, 2, 4 ו-6; הן ביחס למבקשים כולם.

16.כידוע, ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה מבוסס על שני שיקולים: מן העבר האחד סיבת מחדלו של המבקש להתגונן, ומן העבר השני סיכויי ההצלחה כי הגנתו תתקבל. ככל שאחד השיקולים הללו מצביע באופן מובהק יותר על כך שיש לבטל את פסק הדין, יפחת המשקל שיש להעניק לשיקול השני; ועם זאת, ברגיל מקובל כי השיקול בדבר סיכויי ההצלחה הוא השיקול העיקרי (רע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ , פסקה 8 וההפניות שם (10.8.2010); רע"א 1957/12 חלה נ' כהן , פסקה 10 (22.5.2012) (להלן: עניין חלה )).

17.הצדדים העלו טענות שונות בנוגע לנסיבות העובדתיות שבגינן לא הוגש כתב הגנה. אינני רואה לנכון להיזקק לטענות אלו. מדובר בהיבטים עובדתיים שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. בית המשפט המחוזי עיין בטענות הצדדים בהקשר זה, וקבע כי הסברם של המבקשים לכך שלא הגישו כתב הגנה נראה דחוק, ואינו מספק. ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בקביעה זו, המבוססת בעיקרה על העובדות שהובילו למחדל אי-הגשת כתב ההגנה. זאת ועוד, השיקול בדבר מחדלו של המבקש משמש כאמור כשיקול משני ביחס לשיקול של סיכויי ההצלחה של המבקש בהגנתו. כך הדברים גם בהחלטה דנן: אף שבית המשפט קבע כי למחדלם של המבקשים לא ניתן הסבר מספק, את הכרעתו בבקשה ביסס על השאלה אם סיכויי ההגנה שלהם טובים. משכך, אינני סבור כי הכרעה שונה מזו של בית המשפט המחוזי בדבר סיבת המחדל – מבלי לקבוע כל עמדה כזו – יש בה כשלעצמה כדי לשנות מן התוצאה הסופית שאליה הגיע. השאלה המרכזית היא אפוא אם צדק בית המשפט המחוזי באופן שבו בחן והעריך את סיכויי ההגנה של המבקשים.

18.בית המשפט המחוזי העריך את סיכויי ההגנה של המבקשים בהתאם לאופן שבו העריך את סיכוייהם במסגרת הבקשה לצווי מניעה זמניים. ברם, סבורני כי אין להשוות בין ההליך של מתן סעדים זמניים להליך של בקשת ביטול פסק דין, ומשכך אני מקבל את הבקשה, דן בבקשה כבערעור ומקבל את הערעור בחלקו כמפורט להלן.

19.כזכור, בתביעה התבקשו שני סעדים; הסעד האחד הוא סעד של צו מניעה קבוע, והסעד השני הוא סעד כספי. המשיבה ביקשה שעד למתן הכרעה בתביעה, ינתן לנתבעים צו מניעה זמני. במסגרת זו בחן בית המשפט את סיכויי ההליך וקבע כי יש ראיות לכאוריות לכך שחלק מן הנהגים הפרו את תנאי הרישיון שלהם, וכי יש סיכוי גבוה שהללו מחויבים בתשלום כספים למשיבה על בסיס עילת עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט המחוזי כלל לא נדרש לשאלת גובה הסעד הכספי, ולא בכדי. על מנת לבסס קביעה בדבר סיכויים לכאוריים להליך, המצדיקים מתן צו מניעה זמני – האוסר על המבקשים לפעול באופן שאסור להם בלאו הכי – אין צורך לדון כלל בשאלת היקף עשיית העושר הנטענת.

20.לעומת זאת, במסגרת ניהול ההליך עצמו עתיד להתקיים דיון ראייתי בשאלת הנזקים הנטענים ועשיית העושר של הנתבעים. בית המשפט המחוזי עצמו, במסגרת פסק הדין החלקי שנתן בהעדר הגנה, קבע כי המשיבה תצטרך להוכיח את תביעתה הכספית, ולא השית על המבקשים את מלוא הסכום הנתבע באופן אוטומטי, ויחד עם זאת פסק כי המבקשים לא יוכלו להתגונן במסגרת הליך ראייתי זה. בבואו לדון בבקשת ביטול פסק דין זה, עליו לבחון את סיכויי המבקשים להתגונן גם ביחס לסכום הנתבע, ולראיות המשיבה באשר לסכום זה. כזאת לא עשה בית המשפט המחוזי. כפי שמצוין בהחלטה, בית המשפט בחן את סיכויי המבקשים "להתגונן מפני טענות התובעות בדבר הפרת תנאי הרישיון שניתן להם" (פסקה 5 להחלטה). אולם טענות המשיבה אינן מתייחסות רק להפרת תנאי הרישיון, אלא לנזקים ולעשיית עושר שנגרמו עקב כך. בית המשפט המחוזי לא בחן את סיכויי ההגנה של המבקשים בהקשר זה. ואזכיר: ביחס למבקשים 1, 2, 4 ו-6 כל שנפסק נגדם בהעדר הגנה הוא שלא יוכלו להתגונן במסגרת הבירור הראייתי הנ"ל, וביחס למבקשים האחרים מדובר בהיבט מרכזי של התביעה.

21.בית המשפט המחוזי אמנם ציין כי "עיינתי בטענות הנוספות שפורטו בכתב ההגנה מטעם המבקשים, ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי אין בהן כדי להושיע את המבקשים [...] אשר הפעילו בעצמם מונית בקו השירות" . בכל הכבוד, סבורני כי בכך לא יצא בית המשפט המחוזי ידי חובתו בבחינת סיכויי ההגנה בהתאם לאמור לעיל. לא ברור ממשפט זה אם בחן בית המשפט את סיכויי ההגנה במישור של הסעד הכספי והיקפו, או שהתכוון לטענות סף וטענות כלליות אחרות שהעלו המבקשים. מכל מקום, ככל שהדברים מכוונים לסיכויי ההגנה במישור הכספי, הרי שנעדרת מהם ההנמקה הנדרשת, ואין לראות בהם משום דיון ממצה בשאלה.

22.זאת ועוד: ניתן לומר באופן כללי כי לא הרי בחינת סיכויי ההליך לעניין מתן סעדים זמניים, כהרי בחינת סיכויי ההגנה לעניין ביטול פסק דין שניתן בהעדרה. הסעד הזמני, כשמו כן הוא; לרוב, הוא ניתן כפתרון זמני עבור בעל הדין עד להכרעה בהליך, ואינו סותם את הגולל על ההתדיינות ועל זכויות הצדדים. אמנם יש מצבים שבהם הסעד הזמני הוא הרה-משמעות, ועשוי לחרוץ את גורל התביעה כולה, אולם יש לבחון בהקשר זה כל מקרה לגופו. בענייננו, הגם שהסעד של צו מניעה זמני עלול להשפיע על זכויות הנתבעים, מדובר בהשפעה זמנית ובת-חלוף. לעומת זאת, כאשר עסקינן בבקשה לביטול פסק דין הרי שיש לקחת בחשבון את זכות הגישה לערכאות הנפגעת שעה שפסק הדין לא מבוטל. משמעות הדבר היא שיינתן פסק דין נגד מי שלא נשמעו טענותיו בעניין; במצב דברים זה, די בכך שסיכויי ההגנה שמראה המבקש ילמדו על כך שיש לו טענות של ממש להשמיע. ככל שאכן כך הוא, מוטב לשקול את השימוש בסנקציה חריפה פחות מאשר דחיית הבקשה, כגון השתת הוצאות (ראו עניין חלה , פסקה 11; רע "א 5904/10 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ , פסקה 7 (14.12.2010)). משכך, סבורני שאין להקיש מן הקביעה שסיכויי המשיבה בתביעתה הם סיכויים טובים לעניין בקשתה לסעדים זמניים, אל השאלה אם למבקשים סיכויים להתגונן לעניין בקשתם לביטול פסק הדין שניתן נגדם בהעדר הגנה.

23.לאור דברים אלו, מתקבל הערעור במובן זה שהבקשה תחזור לבית המשפט המחוזי אשר יכריע בה לאור סיכויי הגנתם של המבקשים באופן כולל: הן ביחס לצו המניעה הקבוע, הן ביחס לעצם קיומה של עילת תביעה כספית, הן ביחס לסכום הנתבע. ודוק: גם אם יקבע בית המשפט כי למבקשים יש סיכויי הגנה באשר להיבט הכספי של התביעה, אין בכך כדי לחייב את קבלת הבקשה, שכן ההכרעה בה מבוססת גם על הנימוק למחדלם של המבקשים. בית המשפט המחוזי ידון אפוא בסיכויי ההליך מחדש, ויחליט כחכמתו.

24.שתי הערות לסיום: ראשית, בשל התוצאה שאליה הגעתי אינני צריך לדון באופן נפרד בעניינם של המבקשים 1, 2, 4 ו-6. יחד עם זאת, אעיר כי אכן מן הראוי היה להתייחס למבקשים אלו באופן מפורש במסגרת ההחלטה, ולא להתבסס על נימוקים העולים לכאורה מבין השיטין בלבד. לפיכך, בבואו לדון מחדש בבקשה יתייחס בית המשפט המחוזי למבקשים אלו באופן מפורש.

25.שנית, את הבקשה שלפני הגישו רק חלק ממבקשי בקשת הביטול שבקשתם נדחתה ופסק הדין שניתן נגדם לא בוטל. מן הדין היה לצרף את יתר הצדדים בהליך לבקשה זו, אך הדבר לא נעשה ועמדתם לא נשמעה לפני. על פני הדברים, כאשר הללו בחרו שלא להשיג על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין שניתן נגדם, הפכה החלטה זו לחלוטה, והחלטתו המחודשת של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בפסקה 23 לעיל, צריכה להיות תקפה רק כלפי המבקשים בבקשת רשות ערעור זו. מאידך גיסא, תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי " החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם " . לפיכך, אותיר את ההכרעה בשאלת תחולתה של ההחלטה החדשה לבית המשפט המחוזי.

26.המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בגין בקשה זו בסך של 6,000 ₪.