רע"א 8716/15 אמיליו מימון נ. דן דוד רייטר

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה בת"א

47056-08-15 (השופטת ב' טאובר ) מיום 17.11.2015, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים להטלת סעדים זמניים שונים לחובת המשיבים, ובוטלה החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי (השופט ס' ג'יוסי ) מיום 28.8.2015, אשר נעתרה באופן חלקי לבקשה למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד, עד לדיון במעמד שני הצדדים.

רקע

2.

המבקשים, אמיליו מימון וציון מימון, הם בעלי מניות בחברה בשם ירוק בעיר תעשיות בע"מ (להלן: החברה ). המשיב 1, דני רייטר, הוא בעל יתר המניות בחברה; המשיב 2, אורון רייטר, הוא בנו של דני אשר תִפקד כסמנכ"ל החברה. אמיליו ודני הם בעלים של 90% ממניות החברה, כאשר ברשות כל אחד מהם 45% ממניותיה. 10% נוספים מצויים בבעלותו של ציון. בראשית דרכה של החברה התנהלה זו במשותף, על בסיס יחסי אמון אישיים ותוך חלוקת סמכויות מוגדרת בין בעלי המניות. אלא שבין אמיליו וציון ובין דני התגלע סכסוך, והצדדים החליטו כי אין מנוס מסיום הקשר ביניהם, באמצעות איתור משקיע שירכוש את חלקם של המבקשים בחברה. מהלך זה לא צלח, והצדדים הגיעו למבוי סתום.

3.

במצב דברים זה הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, ביום 25.8.2015, הליך שכותרתו "בקשה דחופה להסרת קיפוח ולמתן סעדים זמניים וקבועים לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999" . אמיליו וציון חששו כי במצב שנוצר לא תוכל החברה לתפקד, כאשר ידע מקצועי של החברה מצוי בידיהם הבלעדיות של דני ואורון, שהפסיקו לעבוד עבורה. כמו כן, חששו הללו כי דני ואורון עלולים לעשות שימוש במידע זה באופן שיפגע בחברה. בעקבות חששות אלו ביקשו המבקשים מבית המשפט רשימה של סעדים זמניים, במעמד צד אחד, שעניינם, ככלל, חיובם של דני ואורון לשתף פעולה עם החברה ולהימנע משימוש בידע המקצועי השייך לחברה. כמו כן התבקש בית המשפט להורות לדני להזרים לקופת החברה לצורך מימון המשך פעילותה השוטפת סך של 400,000 ₪.

4.

מעבר לסעדים הזמניים, ביקשו המבקשים כי לאחר קיום דיון במעמד הצדדים יורה בית המשפט על שורה של סעדים קבועים אשר יסירו את הקיפוח הנטען: להורות כי הצווים הזמניים שהוטלו יהיו לצווים קבועים; להורות לדני להזרים כספים לקופת החברה לפי שיעור חלקו באחזקת מניות החברה, על-פי הצורך ובכפוף להדדיות שתחול על המבקשים; להורות ולהצהיר כי אמיליו הוא מורשה חתימה יחיד מטעם החברה; ליתן הוראות באשר למכירת מניות החברה לידי מי מהצדדים או לידי צד שלישי; וכן ליתן כל סעד נחוץ לשם הסרת הקיפוח הנטען.

5.

בעניין הסעדים הזמניים נתן בית המשפט המחוזי כמה החלטות. ביום הגשת הבקשה, 25.8.2015, דחה בית המשפט המחוזי (השופט ס' ג'יוסי ) את הבקשה להטלת הסעדים הזמניים במעמד צד אחד, והורה על המצאת הבקשה למשיבים. יומיים לאחר מכן, ביום 27.8.2015, הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בהחלטה, וביום 28.8.2015 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה לעיון חוזר והטיל במעמד צד אחד את חלקם של הסעדים הזמניים שהתבקשו בבקשה (צווי מניעה, להבדיל מצווי עשה). כמו כן הורה בית המשפט לקבוע דיון במעמד שני הצדדים לעניין הסעדים הזמניים.

6.

דיון ראשון התקיים ביום 24.9.2015 לפני השופטת ב' טאובר . בדיון זה נראה היה כי יתכן שהצדדים יגיעו ביניהן להבנות, ועל כן הסתיים הדיון בכך שהצדדים נשלחו למשא ומתן. המו"מ לא צלח, ודיון שני התקיים ביום 7.10.2015, בו נחקרו המצהירים על תצהיריהם. לאחר הדיון נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב לעניין הסעדים הזמניים, ולבסוף ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור ביום 17.11.2015.

ההחלטה

7.

החלטתו של בית המשפט המחוזי עוסקת אמנם בבקשה למתן הסעדים הזמניים, אך לצורך בירור השאלה עוסקת ההחלטה גם במהותה של עילת הקיפוח הנטענת. במסגרת ההחלטה סקר בית המשפט המחוזי במפורט את השתלשלות היחסים בין שלושת בעלי המניות בחברה ושאר בעלי התפקידים בה, ואת הגורמים אשר הובילו לסכסוך בין הצדדים.

8.

לצורך בירור סוגיית הקיפוח עצמה, היה על בית המשפט המחוזי לדון בכמה סוגיות משפטיות ועובדתיות המצויות במחלוקת בין הצדדים. ראשית, הסכסוך נסוב, בין היתר, סביב חיוביהם של הצדדים השונים מכוח הסכם שנכרת ביום 17.5.2012 בין בעלי המניות, שהסדיר את כל חיוביהם ההדדיים של הצדדים כלפי החברה (להלן: הסכם המייסדים ). בית המשפט היה צריך להכריע בכמה שאלות פרשניות העולות מן החוזה. שנית, נחלקו הצדדים לגבי מעמדו של אורון בחברה וחיוביו מכוח חוזה זה, שכן איננו בעל מניות אלא עובד החברה בלבד. שלישית, חלק מן הסכסוך נסוב סביב פרשיית התפטרותו של דני מתפקידיו בחברה. בעיצומו של הסכסוך, ביום 13.7.2015, הודיע דני על התפטרותו מכל תפקידיו בחברה; ביום למחרת, 14.7.2015, חזר בו מהתפטרות זו וטען כי נעשתה בעידנא דריתחא. המבקשים סרבו להכיר בחזרתו של דני מהודעתו, והם חלוקים על מעמדו בחברה כיום עקב כך. לגבי שתי שאלות אחרונות אלו הכריע בית המשפט על סמך התשתית העובדתית שהונחה לפניו, כי יש לראות את אורון כעובד החברה בלבד, אשר התביעות כלפיו נתונות לסמכותו השיפוטית הבלעדית של בית הדין לעבודה; משכך, התרכזה ההחלטה בסעדים זמניים שהופנו כלפי דני בלבד. שנית, הוכרע כי משעה שהמבקשים סרבו לקבל את הודעת הביטול של דני, הרי שהוא נחשב כיום כבעל מניות בלבד, ולא כנושא משרה בחברה.

9.

על מנת להכריע בבקשה למתן סעדים זמניים, בחן בית המשפט אם הונח בסיס לכאורה לטענת הקיפוח. עילות הקיפוח פורטו לארבעה: התנערות מהתחייבויות מכוח הסכם המייסדים; הדרת המבקשים והחברה מנכסי החברה; שיתוק פעילות החברה; והגנה על החברה מפני תחרות. בית המשפט דן בטענות הצדדים בנוגע לכל אחת מעילות אלו, והגיע לכלל מסקנה שהמבקשים לא הצליחו לבסס תשתית לכאורית של קיפוח.

10.

באשר לחיובים מכוח הסכם המייסדים, נקבע שמרבית הסעיפים עליהם מתבססים המבקשים הם סעיפים המהווים הצהרת כוונות בלבד, ואינם תניות חוזיות הניתנות לאכיפה; סעיף נוסף, המבסס לכאורה חובה על דני להזרים כסף לחברה מכיסו, פורש על-ידי בית המשפט באופן שונה, שאינו מבסס חובה כאמור בנסיבות העניין.

11.

באשר להדרת החברה מנכסיה, טענתם של המבקשים היא כי בידי דני ידע מקצועי שאיננו מצוי ברשות שאר בעלי המניות, והוא אינו מעבירו לחברה. מנגד, נטען כי דני מסר למבקשים את כל החומר הפיסי המצוי בידו (שרטוטים, תכניות וכדומה), והוא אף הביע נכונות לערוך חפיפה מסודרת על אודותיו למבקשים; אלא שהוא דורש כי חפיפה זו תֵעשה בתשלום, בעוד שהמבקשים דורשים כי הדבר יֵעשה בלא תשלום. לעניין זה קבע בית המשפט כי אמנם הציפיות הלגיטימיות של המבקשים הן שדני, כאשר יעזוב את ניהול החברה, יעביר אליה את כל הידע המקצועי שצבר בענייניה של החברה, אולם התנגדותם של המבקשים מלשלם עבור שירות זה היא מתמיהה ולא סבירה, ועל כן אין לראות בהתנהגותו של דני בהקשר זה משום קיפוח.

12.

באשר לשיתוק פעילות החברה, טענת המבקשים היא שהחברה נמצאת בעיצומו של תהליך קבלת תו תקן לאחד המוצרים שהיא מפתחת, וסירובם של דני ואורון לעבוד כעת בחברה יכשיל מהלך זה. טענתם של דני ואורון לעומת זאת היא שאין לראות בדבר זה משום קיפוח, שכן המבקשים מסרבים לשלם להם שכר עבור עבודתם. לטענת המבקשים, על דני לפעול למען השגת תו התקן מכוח אחריותו כבעל מניות בחברה, ללא תלות בקבלת שכר. גם בעניין זה קבע בית המשפט כי אי-תשלום שכר עבור עבודתו של דני אינו סביר, אינו הולם את הסכם המייסדים, ומכל מקום אינו מאפשר למבקשים לטעון לקיפוח בעניין זה.

13.

בנוגע לחשש מפני תחרות, הכחישו דני ואורון כעניין שבעובדה את הטענה בדבר קיומה האפשרי של תחרות בפעילות החברה כיום, זאת מבלי לשלול את האפשרות להתחרות בפעילות החברה בעתיד. מעבר לכך, אין לראות בהפרת חובת סודיות, אף אם קיימת חובה כזו ואף אם תופר, משום התנהגות מקפחת. בית המשפט קיבל טענה זו וקבע כי עניין זה צריך להתברר לפי סעיף 254(א) לחוק החברות, שעניינו חובת האמונים של נושא משרה, ולא לפי סעיף 191 לחוק, שעניינו קיפוח. המבקשים לא הוכיחו קיומה של תחרות קונקרטית של דני ואורון בחברה, וטענתם בדבר אפשרות של תחרות היא טענה עתידית חסרת כל תשתית עובדתית לביסוסה, שאין להיזקק לה, בוודאי לא במסגרת ההליך דנן.

14.

בית המשפט הגיע אפוא למסקנה כי "בבחינה לכאורית של טענות המבקשים עולה, כי אלה אינן מקימות עילה לקיפוח המיעוט" (פסקה 58 להחלטה), ופנה לבחון את הסעדים הזמניים הספציפיים שהתבקשו, ואת מאזן הנוחות לצדדים באם יינתנו ובאם לאו. נקבע כי בכל הנוגע לסעדים שעניינם הישיר הוא הסרת הקיפוח בסוגיות שנדונו לעיל – לא הונחה תשתית עובדתית בדבר פגיעה במבקשים; מעבר לכך, התבקשו סעדים כלליים יותר שנועדו, לכאורה, לאסור על המשיבים לפנות לצדדים שלישיים בעניינה של החברה, לרבות לבנק, משקיעים וכדומה. לעניין סעדים אלו נקבע כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על קיומו של צורך כלשהו במתן צווי המניעה שהתבקשו.

15.

מצד שני, לדני עלול להיגרם נזק רב מקבלת צווי המניעה, הן משום שהוא יחויב לעבוד עבודה בחינם לחברה, הן משום שייאסר עליו להשתכר במקום עבודה אחר. קבלת הבקשה לסעדים זמניים תפגע באופן בלתי מידתי בדני ובחופש העיסוק שלו. על כן נקבע שמאזן הנוחות נוטה לטובת דני ולא לטובת המבקשים. לכך צרף בית המשפט את ההתנהלות חסרת תום הלב שיחס למבקשים, בכך שהציגו לפני בית המשפט תמונה חלקית של העובדות תוך הסתרת עובדות מהותיות. בנוסף התחשב בית המשפט בכך שהבקשה לסעד זמני הוגשה באופן עצמאי, מבלי שהוגשה תובענה עיקרית כדין בתיק.

16.

סוף דבר, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן סעדים זמניים על כל חלקיה, וביטל את הצווים הזמניים שניתנו במעמד צד אחד.

בקשת רשות הערעור ועיכוב הביצוע

17.

החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 17.11.2015. לטענת המבקשים, הומצאה להם ההחלטה רק ביום 3.12.2015. ביום 26.11.2015, לאחר שנודע לב"כ המבקשים על ההחלטה, ביקש מבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע שעתידים המבקשים להגיש לבית משפט שלערעור. בקשה זו נדחתה ביום 13.12.2015. ביום 17.12.2015 אכן הוגשה הבקשה דנן, שעניינה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי יחד עם בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.

18.

נדמה שאין קביעה אחת של בית המשפט המחוזי שהמבקשים סבורים כי אין משגה ביסודה. בין היתר, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע שאורון אינו אלא עובד של החברה, ואינו אורגן בה; כן שגה בית המשפט משקבע שכעת דני אינו אלא בעל מניות, ואינו נושא משרה; שהסכם המייסדים כולל תניות שאינן אכיפות, ושאין משתמעת ממנו חובתו של דני להזרים כספים לחברה; שהמבקשים חייבים בתשלום שכר לדני עבור פעולות למען החברה, סוגיה שהיא הבסיס לקביעותיו של בית המשפט בדבר העדר עילת קיפוח; ועוד כהנה וכהנה.

19.

לעניין מאזן הנוחות טוענים המבקשים, כי חלקם של הסעדים המבוקשים כלל אינו גורם נזק לדני, אך מצד שני העדר שיתוף פעולה של דני ואורון עם החברה בשלב הקריטי שבו היא מצויה, הן בנוגע להשגת תו התקן, הן בנוגע למצבה הפיננסי והן בנוגע להעברת הידע המקצועי שברשותם אליה – עלול לפגוע באופן אנוש ובלתי הדיר בחברה.

20.

בשולי הדברים העירו המבקשים כי טרוניית בית המשפט על כך שבקשת הסעדים הזמניים לא הוגשה יחד עם תובענה עיקרית היא "תרעומת חינם", משום שיש לראות את הבקשה כהליך עיקרי והליך ביניים המוגשים בחבילה אחת. לטענתם, זו פרקטיקה מצויה במצבים כגון דא, וכי שולמה על-ידם מלוא האגרה שיש לשלם על ההליך העיקרי.

21.

ב"כ המבקשים היטיב לתאר את עמדתו בנוגע להחלטת בית המשפט המחוזי משסיכם את דבריו בכתבו: "ההחלטה, שכולה ליקוי מאורות, היא מעשה שפיטה שלא יוכל לעמוד" . אקדים ואומר, כי דין הבקשה כולה להידחות; לא היא, ולא מכלול ההתנהלות הדיונית של המבקשים, אינם יכולים לעמוד.

מסגרת הדיון: ערעור על בקשה למתן סעדים זמניים

22.

מן הראוי להזכיר כי עסקינן בהליך ביניים שעניינו בקשה למתן סעדים זמניים. בין אם יש לראות בהליך שנפתח גם כתובענה עיקרית, בין אם לאו, הרי שהליך עיקרי טרם החל להתנהל. תפקידם העיקרי של הסעדים הזמניים הוא לדאוג לשמירת המצב הקיים, על מנת שלא יוכל הנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק הדין (ע"א 732/80

ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב" , פ"ד לח(2) 645, 652 (1984); רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc , פסקה 6 ( 28.11.2007 )). רק במצבים חריגים יעניק בית המשפט סעד זמני שיש בו משום שינוי המצב הקיים (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 909 (מהדורה אחת עשרה, 2013); ע"א 213/64 ברא"ז נ' נציב המים , פ"ד יח(3) 647, 653- 654 (1964)).

23.

השיקולים אותם שוקל בית המשפט במתן סעד זמני הם שלושה. שני השיקולים העיקריים הם סיכוייו הלכאוריים של ההליך ומאזן הנוחות בין הצדדים. שיקולים אלו עוגנו בתקנות 362(א) ו-(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והם מושרשים היטב בפסיקתנו (רע"א 1998/07 בדארנה נ' עזבון בדארנה , פסקה 7 והאסמכתאות שם). בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס הידוע כ"מקבילית כוחות", לפיו ככל שבית המשפט יתרשם שסיכויי ההליך גבוהים כן יטה להפחית מחשיבות קיומו של מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהפך ( רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א , פסקה 8 (6.8.2006); רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו(1) 529, 533 (2001) ). בחינת סיכויי ההליך נעשית כמובן באופן לכאורי, מבלי לקבוע בדבר ממצאים סופיים. בדונו בתובענה העיקרית רשאי בית המשפט להגיע למסקנות עובדתיות ומשפטיות שונות מאלה שהובאו בהחלטה לסעד זמני (רע"א

4187/12 עמית נ' בנק לאומי לישראל , פסקה 4 (29.5.2012)).

24.

שיקול שלישי שיישקל על-ידי בית המשפט הוא שיקול של יושר: אם הוגשה הבקשה בתום לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין (תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי , פסקה 24 (20.9.2011) (להלן: עניין אקסלרוד ); רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ , פסקה 10 (28.6.2010) ). מכך גם נגזרת החובה להביא לפני בית המשפט את כלל המידע הרלבנטי לבקשה, וכן שלא להגיש את הבקשה בשיהוי, שיש בו כדי להעיד על אי-נחיצותו של הסעד (רע"א 8415/07 חברת אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 8 (24.10.2007); עניין אקסלרוד , פסקה 25) .

25.

עד כאן באשר לשיקול הדעת של הערכאה הדיונית. בבקשה זו מתבקשת רשות לערער על החלטתה של ערכאה זו. מהם שיקוליה של ערכאת הערעור בכגון דא? ההנחה היא כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בעניינים אלה, ואין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בהחלטותיה בכגון דא. טעם הדבר, בין היתר, משום שהערכאה הדיונית היא זו שהתרשמה מחקירת המצהירים באופן בלתי אמצעי ( עניין אקסלרוד , פסקה 23 וההפניות שם (20.9.2011); רע"א 8734/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל , פסקה 13 (12.1.12014) ).

הכרעה

26.

מן הכלל אל הפרט: הסעדים שהתבקשו בענייננו הם סעדים חריגים. חלק מן הסעדים הם צווי עשה בגדרם מתבקש בית המשפט להורות למשיבים לפעול פעולות שונות לטובת החברה, ואף להזרים כספים לקופת החברה. חלקם האחר הם צווי מניעה גורפים, האוסרים על המשיבים כל פעולה עם עסק מתחרה ופניה לצדדים שלישיים בענייניה של החברה.

27.

במהותם, סעדים אלו משקפים את עיקרי הסעדים שיתבקשו בתובענה העיקרית; הם צריכים להתבקש במסגרתה, ולפי סדרי הדין הנהוגים בה. כך, יגישו הצדדים כתבי טענות, יִשמעו ראיות, ותתקבל הכרעה בדבר החובות השונים של המשיבים לחברה. בין אם בתום לבם ובין אם לאו, לא הגישו המבקשים תובענה עיקרית, ומכל מקום כפי הנראה תובענה כזו אינה מתנהלת. נראה שהמבקשים משליכים את כל יהבם על הסעדים הזמניים שביקשו, שכן ככל שתתקבל בקשתם בעניינם יביא הדבר מזור לעיקר תלונתם, גם בטרם תתברר התובענה העיקרית. מידת הזהות שבין הסעד הזמני לסעד העיקרי עשויה אף היא להשפיע על מתן הסעד הזמני, אף שאין מדובר בשיקול מכריע (רע"א 2059/98 וולטה יצוב קרקע בע"מ

נ' P.R.S.

מדיטרניין בע"מ , פ"ד נב(4) 721, 732 (1998)).

28.

במצב דברים זה, ובשים לב לאופיים של הסעדים המבוקשים, אינני רואה צורך לדון באופן מפורט בכל ההשגות שמשיגים המבקשים על החלטת בית המשפט המחוזי. לטעמי, אם שגגה נפלה לפניו הרי זה רק בכך שהרחיב את הדיבור על עילת הקיפוח הלכאורית של המבקשים יתר על המידה, ואגב כך קבע ממצאים למעלה מן הצורך (השוו רע"א 160/89 קוטו שירותי מזון בע"מ נ' משכנות ים בהרצליה בע"מ , פ"ד מג(1) 579 (1989)). לגופן, קביעותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות בין היתר על התרשמות בלתי-אמצעית מן המצהירים, ואינני רואה מקום להתערב בהן; חלק ניכר מהשגות המבקשים דורש בירור עובדתי שאין ביכולתה של הערכאה הערעורית לברר. מבלי להיכנס לפרטים, את מידת סיכויי ההליך ניתן להסיק מכך שעסקינן בבקשה חריגה על יסוד עילת הקיפוח, המבוקשת על-ידי בעלי רוב המניות ולא המיעוט, והמבוססת על ציפיותיהם הלגיטימיות לניהול משותף של החברה. בשים לב לאופיים של הצדדים ולכך שעילת הקיפוח היא סעד מן היושר, על המבקשים יוטל נטל ראייתי גבוה במסגרת ההליך העיקרי, אשר ספק אם יוכלו לעמוד בו על-פי המצג העובדתי המוצג בבקשה (ראו ע"א

8712/13 אדלר נ' לבנת , פסקאות 65-69 (1.9.2015)). מכל מקום, לטעמי ניתן היה להגיע למסקנת בית המשפט המחוזי אף אם אניח שסיכויי ההליך קיימים – גם אם אינם מן המשופרים; לטעמי, אף במצב זה אין מקום להענות לבקשה לסעדים זמניים, לא כל שכן להתערב בהחלטה זו כערכאת ערעור. אסביר את דברי.

29.

כאמור, נחלקים הסעדים הזמניים המבוקשים לשניים: צווי עשה וצווי מניעה. עניינם של צווי העשה, לכוף את המשיבים לשתף פעולה עם פעולות החברה ולהזרים אליה כספים. אין תכליתם של צווים אלו לשמר את המצב הקיים אלא להורות על פעולות אקטיביות של המשיבים, על מנת להימנע מקריסת החברה. במצב כזה די להראות כי קיימים סיכויי תביעה לכאוריים וכי מאזן הנוחות לטובת המבקשים:

"הלכה היא, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות טרם שיצווה על צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים, עוד לפני שניתנה ההכרעה הסופית בתובענה. צו עשה זמני המשנה מצב קיים ראוי שיינתן במקרים חריגים, אך כאשר נוכח בית המשפט כי התערבותו הינה חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק שעלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם" (רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ , פסקה 5 (13.12.2005) (להלן: עניין איגוד ערים )).

מבלי לבחון את כל טענות המבקשים לגופן, די בכך שלא מצאתי מקום להתערב בהיבטים העובדתיים של החלטת בית המשפט המחוזי, בכדי לקבוע שהמבקשים לא עמדו בנטל הכבד הנדרש לשם הוצאת צווים מסוג זה. בנוסף, צווי עשה אלו מבקשים לכוף שיתוף פעולה על צדדים, אשר ברור לכל כי לעת הזו לא יכון ביניהם שיתוף פעולה. גם בשל כך אין מקום להורות על סעדים זמניים; תרופתו של התובע במצב כזה תהיה בפיצויים כספיים, ככל שתוכרע התביעה לטובתו (עניין איגוד ערים , פסקה 6 והאסמכתאות שם).

30.

עד כאן באשר לצווי העשה. את צווי המניעה שהתבקשו יש לדחות, לטעמי, מפני שבכל הנוגע לסעדים אלו לא עומדים המבקשים בנטל לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. חלק אחד של צווים אלו מטרתו למנוע מן המשיבים להתחרות בחברה, אלא שהמבקשים לא הראו כל ראיה לקיומו של חשש לתחרות כזו בעתיד הנראה לעין. אין כל הצדקה אפוא להטיל צו מניעה גורף שלא לעבוד עבור כל עסק המתחרה בחברה, דבר שעלול לפגוע במשיבים באופן ממשי. צווים אחרים שנוסחו כצווי מניעה מטרתם לקבוע קביעות פוזיטיביות המדירות את המשיבים מניהול החברה וקבלת החלטות בה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המבקשים לא הביאו ראיה בדבר כוונתו של דני לבצע אחת או יותר מן הפעולות המנויות, ואין מקום להעתר להן במסגרת בקשה לסעד זמני.

31.

לא אוכל לחתום את הדברים מבלי להתייחס להתנהלותם הדיונית של המבקשים. בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו גם על חוסר תום הלב של המבקשים, אשר הסתירו ממנו עובדות מהותיות; וכן על כך שהבקשה לסעד זמני הוגשה מבלי שתוגש תובענה עיקרית. על כך טוען המשיב, כי בית המשפט המחוזי התעלם מחוסר תום הלב של בעל דינו, וכן שיש לראות בבקשה המקורית שהוגשה גם את פתיחתו של ההליך העיקרי.

32.

אף אם אניח שהמבקשים התכוונו בבקשתם המקורית להגיש תובענה עיקרית, הרי שבפועל הדבר לא נעשה. המבקשים לא הבהירו את כוונתם זו לבית המשפט המחוזי, ואף עתה, לאחר שנדחתה בקשתם לסעדים זמניים וערעורם בעניין זה תלוי ועומד, לא נראה שהם פועלים על מנת 'להתניע' הליך כזה. מיום הגשת הבקשה לסעדים זמניים חלפו כבר כארבעה חודשים, והליך עיקרי – אין. יחד עם זאת, אין חולק באשר לחשיבותו הרבה של הסעד הזמני, שהכרעה בו, לכאן או לכאן, עשויה לעיתים לחרוץ את גורל התיק כולו. נראה שנוח להם, למבקשים, לחסות תחת צלה של הבקשה לסעדים זמניים, אשר הלכה למעשה תיתן מזור למרבית טענותיהם. לא זו בלבד, אלא שהמבקשים מציינים בהזדמנויות רבות את הצורך הדחוף בקבלת סעד זמני, שאם לא כן תרד החברה לטמיון, אך את בקשת רשות הערעור על ההחלטה הגישו שלושים יום לאחר שזו ניתנה (ונודעה להם, כך עולה, ממערכת נט המשפט בסמוך). יש טעם לפגם בהתנהלות זו, המעלה ספק בנוגע למצג הזמני והדחוף שבו מוצג הצורך בסעד הזמני.

33.

ממכלול הדברים עולה שהמבקשים עושים את בקשת הסעד הזמני עיקר, בניגוד לתכליתו ומהותו של ההליך. הסעדים המבוקשים במסגרת הבקשה אינם הולמים את מתכונתו של הליך ביניים זה. ניסיון דיוני זה לא יוכל לעמוד; הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, ורק מן הטעם הזה, לא אעשה צו להוצאות.