רע"א 7696/19 ההתאחדות לכדורגל בישראל נ. עירוני מודיעין- העמותה העירונית

עניינה של בקשת רשות הערעור שלפנַי, בסירובה של ההתאחדות לכדורגל בישראל (להלן: המבקשת ) לרשום את קבוצת הנשים של המשיבה – אשר משחקת מזה מספר שנים בליגה הארצית לנשים – לליגה הלאומית לנשים.

הרקע לבקשה

1.

לאחר שסורבה בקשת המשיבה לשחק בליגה הלאומית, הוגש ערעור על החלטת המבקשת לפני המוסד השיפוטי הפנימי של המבקשת, בית הדין העליון שלה. הערעור נדחה ביום 3.11.2019, וביום 11.11.2019 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו המרצת פתיחה במסגרתה התבקש בית המשפט ליתן צו הצהרתי לפיו המשיבה זכאית להשתתף בליגה הלאומית. בד בבד עם תובענה זו הוגשה בקשה למתן סעדים זמניים, במסגרתה התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה זמני האוסר על קיום פעילותה של הליגה הלאומית עד להכרעה בתובענה, ולחלופין ליתן צו ארעי אשר ישמור על זכותה של המשיבה להצטרף לליגה הלאומית.

2.

בתמצית הדברים, עיקר טענת המשיבה בתביעתה הייתה, כי היא עומדת בתנאי הרישום לקבלתה לליגה הלאומית, ואשר על כן, על פי סעיף 4 לתקנון ליגת הנשים, יש לאפשר לה את הרישום. זאת גם בשים לב לכך שמאז הקמת הליגה הלאומית, השתרש הנוהג, לפיו כל קבוצה אשר ביקשה לשחק בליגה הלאומית, קיבלה את מבוקשה. הנימוק לדחיית הבקשה, כך נטען, נבע משיקול זר. כך, המבקשת מעוניינת לערוך שינויים עתידיים בתקנון ליגת הנשים, זאת בעקבות כוונת המדינה (כפי שהובעה במסגרת הדיון בבג"ץ 2640/19

מימון נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט , אשר עודנו תלוי ועומד) לתקצב את ליגות הכדורגל לנשים. תקצוב זה יתאפשר אם יעמדו ליגות הכדורגל בכללים שנקבעו על ידי משרד התרבות והספורט, היינו, בין היתר, אם בכל ליגה יהיו 8 קבוצות לפחות. על כן, לאור חששה של המבקשת כי הליגה הארצית – אשר מונה (יחד עם המשיבה) 10 קבוצות – תפחת מכמות הקבוצות הנדרשת, שכן 5 קבוצות מתוכה הן קבוצות חדשות אשר קיים חשש כי מי מהן תפסיק את פעילותה, מונעת היא מהמשיבה לעבור לליגה הלאומית. נימוק זה, כך נטען, אינו לגיטימי. במסגרת הבקשה גם הדגישה המשיבה כי אם תזכה בתביעתה, יהיה מדובר בתביעה תאורטית אשר לא ניתן יהיה ליישמה, כאשר הסעד הזמני שנדרש חיוני על מנת לשמור על המצב הקיים שאינו צפוי לגרום למבקשת כל נזק.

3.

ביום 17.11.2019 ניתנה החלטה בבקשה, ונקבע כי המשיבה זכאית להשתתף בליגה הלאומית של המבקשת בעונת המשחקים הקרובה, וזאת עד להחלטה בתובענה העיקרית (ה"פ 21816-11-19, כב' השופטת א' לושי-עבודי ).

4.

במסגרת ההחלטה הודגש כי המשיבה הצביעה על קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה. זאת שעה שהבקשה והתובענה מעוררות סוגיות חשובות של פגיעה בזכות חוקתית, על רקע טענות המשיבה כי החלטת המבקשת אינה עומדת בקנה אחד עם תקנון ליגת הנשים, כאשר אין חולק שהמשיבה עומדת בתנאי הרישום והמבקשת לא הצביעה על נימוק ענייני לסירוב קבלת בקשת המשיבה. הנימוק המופיע בהחלטת בית הדין, שעניינו שינוי המדיניות עקב עדכון בעמדת המדינה בקשר לתקצוב ליגות הכדורגל לנשים, אינו ענייני, מה גם שבקשת הרישום של המשיבה הייתה מותירה בליגה הארצית 9 קבוצות באופן שהיה מאפשר עמידה בדרישות המינימום לקבלת תקציב. זאת ועוד, המשיבה הצהירה כי ככל שלא תתקבל לרישום לליגה הלאומית היא תעזוב מיוזמתה את הליגה הארצית, כך שממילא יפחת מספר הקבוצות בליגה הארצית.

עוד נקבע כי על פני הדברים מדובר בהחלטה שיש עמה פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכות הטיעון של המשיבה, כאשר המשיבה נערכה להגיש בקשה לרישום לליגה הלאומית, ולא ניתן להתעלם מהסתמכותה על הנוהג שהיה קיים. בנוסף, ניתן משקל גם להתנהלות המבקשת אשר מסרה את החלטתה בסד זמנים צפוף ובלתי אפשרי. עוד צוין כי משלא התקבלה החלטה סופית בבג"ץ 2640/19, גם הטענה בדבר שינוי הנוהג על רקע אותו הליך אינה יכולה להתקבל. באשר למאזן הנוחות, ציין בית המשפט בהחלטתו כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבה, שכן המשך קיומה של הליגה הארצית אינו נתון בסכנה, משייוותרו בה 9 קבוצות גם לאחר שהמשיבה תעבור לליגה הלאומית, וזאת באופן שיאפשר קבלת התקצוב. גם לא הוכחה טענת המבקשת כי היעתרות לבקשה תביא לרישום קבוצות נוספות שפנייתם נדחתה.

מכאן לבקשה שלפנַי.

תמצית טענות הצדדים

5.

לטענת המבקשת, לא היה מקום להעניק את הסעד עיקרי, אשר כלל לא התבקש במסגרת הבקשה למתן סעד זמני, במסגרת הליך מקדמי. זאת כאשר מדובר ביצירת מצב חדש, ולא בשמירה על המצב הקיים, באופן אשר מייתר את הצורך בהמשך הדיון בהליך העיקרי. בית המשפט שגה במוצאו הצדקה להעניק סעד חריג זה, בנסיבות העניין. זאת כאשר הזכות לשחק בליגה הלאומית לנשים אינה זכות "חוקתית" של המשיבה, ואף המשיבה לא טענה כי מדובר בזכות כזו. כמו כן, שיקולי טובת ענף הספורט ותקצוב הקבוצות בו אינם בגדר שיקולים "זרים", זאת כאשר האינטרס היחיד העומד לנגד עיני המבקשת הוא האינטרס של הקבוצות עצמן והענף בכללותו. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משלא שעה לטענת המבקשת כי יש לצרף להליך צדדים נוספים הקשורים אליו, וכאשר לא זקף לחובת המשיבה את אי-צירופם.

כמו כן, נטען כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שסבר שההליך בבג"ץ 2640/19 אינו משפיע על ענייננו, נוכח העובדה שטרם ניתנה החלטה סופית באותו הליך. הודעת המדינה במסגרת אותו הליך לפיה יבוטלו הכללים לפיהם פעלה המדינה עד כה, והכללים החלים על קבוצות הספורט לגברים יחולו על קבוצות הספורט לנשים, מלמדת על שינוי משמעותי מאוד שעומד לחול בעניין פעילות ליגות הכדורגל לנשים, ועל עתידן. התחשבות במהלך זה, באופן שבו תכלכל המבקשת את צעדיה בעת רישום קבוצות לליגה הלאומית, הכרחית וחיונית לצורך היערכות לקבלת התקצוב הצפוי לקבוצות כבר בעונה הקרובה. מנגד, היעתרות לבקשת המשיבה משמעותה כי המבקשת תאלץ לקבל בקשות נוספות של קבוצות שנדחו מאותם טעמים באופן אשר יביא לשינויים בהרכב הליגה הארצית ומעמיד בסכנה את התקצוב הצפוי להן. לפיכך, גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיבה. אי-מתן הסעד שניתן, לכל היותר, היה מביא לפגיעה כספית במשיבה, זאת כאשר הותרת הסעד על כנו תגרור פוטנציאל נזק משמעותי הרבה יותר לכל אחת מקבוצות ליגות הנשים.

6.

מנגד, לטענת המשיבה, אין כל מקום ליתן רשות ערעור ואין כל מקום לקבל את טענות המבקשת. החלטת בית המשפט, המתייחסת באריכות ובאופן מנומק הן לסיכויי ההליך והן למאזן הנוחות, היא מאוזנת ומדויקת. בית המשפט ניתח את העובדות, הגיע למסקנות המוצדקות, תוך שקבע כי הוא סבור שלמבקשת לא ייגרם נזק אם ייעתר לבקשה לעומת הנזק שצפוי למשיבה. בית המשפט המחוזי היה ער לכך שהוא מעניק כבר בשלב המקדמי את הסעד העיקרי, לאחר שהבין כי זהו הסעד האופרטיבי היחיד שיש להעניק למשיבה. כמו כן ציינה המשיבה כי המבקשת עשתה דין עצמי ולאחר החלטת בית המשפט המחוזי הקפיאה את פעילות הליגה הלאומית והליגה הארצית לנשים, רק מכיוון שלא הייתה מוכנה להשלים עם ההחלטה שניתנה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. אמנם, ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים (ראו למשל לאחרונה: רע"א 5780/19 גרינשפון נ' בן הרוש , פסקה 10 (24.10.2019)). עם זאת, שוכנעתי כי במקרה זה קיימת הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולהימנע ממתן סעד זמני בשלב זה.

8.

הלכה היא, כי בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, על בית המשפט לשקול שני שיקולים עיקריים: סיכויי ההליך ומאזן הנוחות, כאשר מקובל לראות בשיקול מאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו למשל: רע"א 5741/19 מוסדות בית הכנסת ישיבה וכולל אבן החיים (ע"ר) נ' חוג ידידי המדרשיה בישראל (ע"ר) , פסקה 8 (11.9.2019)). במסגרת שיקולי מאזן הנוחות, על בית המשפט לבחון את הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מהענקת או אי-הענקת הסעד המבוקש, כמו גם את הנזקים שעלולים להיגרם לצדדים שלישיים (תקנה 362(ב)(1) לתקנות; רע"א 1767/04 טוויל נ' סולל בונה בע"מ (7.3.2004); רע"א 8983/15 ס.א.ד.ר חברה לעבודות בענין בע"מ נ' איילת חן השקעות כפר יונה בע"מ , פסקה 22 (9.2.2016)). שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא שיקול שביושר, היינו "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (תקנה 362(ב) לתקנות; רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ , פסקה 10 (28.6.2010)).

9.

תפקידם העיקרי של הסעדים הזמניים הוא לדאוג לשמירת המצב הקיים, על מנת שלא יוכל הנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק הדין (רע"א 8716/15 מימון נ' רייטר , פסקה 22 (28.12.2015) (להלן: עניין מימון )). בית המשפט יעניק סעד זמני שיש בו משום שינוי המצב הקיים רק במצבים חריגים, כאשר התערבותו של בית המשפט חיונית למניעת תוצאה קשה ביותר (רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 – שידורי הערוץ החדש בע"מ , פסקה 32 (20.1.2013); רע"א 478/16 מושב תלמי יפה – מושב שיתופי להתיישבות חקלאית נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 5 (2.2.2016); אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 907 (מהדורה 12, 2015)). ועוד, מידת הזהות שבין הסעד הזמני לסעד העיקרי מהווה אף היא שיקול שלא להיעתר לבקשה ולוּ מפני שאין מקום להכריע בהליך העיקרי במסגרת הליך מקדמי (רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 14 (10.9.2017); עניין מימון ).

10.

בענייננו, עיון בבקשה שהוגשה לפני בית המשפט המחוזי מבהיר כי המשיבה עצמה לא סברה כי הסעד שניתן הוא הסעד הנחוץ בנסיבות העניין. אדרבה, המשיבה הבהירה במסגרת הבקשה שהוגשה למתן סעדים זמניים, כי עניינה של הבקשה הוא שימור המצב הקיים ועל כן ניסחה את דרישתה כך שהתבקש "צו מניעה זמני האוסר על קיום פעילותה של הליגה הלאומית" או "צו ארעי אשר ישמור על זכותה" להצטרף לליגה הלאומית (וכן "סעד זמני אחר"). אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הסעד שהתבקש – איסור קיום פעילות הליגה – הינו סעד חריג ובלתי מידתי אשר יתכנו לו השלכות רבות על כלל הקבוצות בליגות השונות. עם זאת, בשונה מהסעד שניתן, הסעד שהתבקש, גם אם יתכנו לו השלכות רבות, אכן ביקש "להקפיא" מצב קיים. מנגד, הסעד שקבע בית המשפט המחוזי בסופו של דבר – צו עשה המורה על הצטרפותה של המשיבה לליגה הלאומית, הוא סעד המשנה באופן אקטיבי את הרכב הליגות. מדובר בסעד החופף באופן מוחלט לסעד שהתבקש במסגרת התובענה העיקרית, ומבלי שנטען, וממילא לא הוכח, כי מדובר בנסיבות חריגות המחייבות מתן סעד קיצוני כאמור.

11.

מעבר לכך, הגם כי אין חולק, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי המשיבה נערכה לקראת הרשמתה לליגה הלאומית והדבר גבה ממנה עלויות שונות, הרי שבניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, אינני סבור כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה. ראשית, המשיבה לא הצביעה על נזק משמעותי, מעבר לאכזבה בציפותיה ולנזק הכספי אשר ניתן להניח שייגרם לה, אשר גם הוא לא פורט בהיקפו (ואשר גם אין בו כשלעצמו כדי להצדיק מתן סעד קיצוני כאמור). שנית, לא מן הנמנע כי לסעד שניתן – כמו גם ההיענות המתבקשת בעקבות ההחלטה לבקשות נוספות של קבוצות נוספות להצטרף לליגה הלאומית – עשויות להיות השלכות משמעותיות לתקצוב הליגות כולן. במובן זה, הנזק הצפוי לקבוצות כולן וההשלכות על הליגות השונות הן בוודאי יותר מרחיקות לכת מאשר הנזק הצפוי למשיבה כקבוצה בודדת.

12.

עוד אעיר כי אין להידרש לטענת המשיבה כי אם לא יינתן לה להשתתף בליגה הלאומית היא תעזוב ממילא את הליגה הארצית, כך שבכל מקרה יפחת מספר הקבוצות בליגה הארצית (טענה אשר ניתן לה משקל בהחלטת בית המשפט המחוזי). ברי כי המשיבה חופשיה לעשות כרצונה, אך אין מדובר ב"נזק" אשר צפוי להיגרם למי מהצדדים או לצדדים שלישיים כתוצאה מאי-מתן הסעד. מה גם, שעה שהמשיבה הצטרפה לליגה הארצית, היא קיבלה על עצמה מיניה וביה גם את "כללי המשחק" ובתוך כך את הציות להחלטות המבקשת, גם החלטות אשר אינן בהכרח ערבות לחיכה. הצהרתה של המשיבה שאם רצונה לא יכובד, ולא תתקבל לליגה הלאומית, תנטוש את הליגה הארצית, מהווה חריגה צורמת מכללי המשחק.

13.

אף השיקול שעניינו סיכויי ההליך אינו מטה את הכף לטובת המשיבה. זאת בין היתר בהתחשב מגמתו העקבית של בית משפט זה, בדבר צמצום מרחב ההתערבות השיפוטי בהחלטת מקצועיות של טריבונליים פנימיים הפועלים על פי חוק (ע"א 5382/10 פרידמן נ' כב' השופט בדימ' דן ארבל – המקפח על הבחירות בארגון (21.12.2010); ע"א 7162/06 שטרן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ , פסקאות 20-19 (17.2.2008); וראו גם: סעיף 11(א) לחוק הספורט, התשמ"ח-1988). זאת, בהינתן מומחיותם של אלו בתחומם וכן העובדה כי התקשרות בארגונים הוולנטריים נעשית על בסיס הסכמי כאשר חברי ההתאגדות בוחרים להכפיף את עצמם למרותו של הארגון (רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל , פסקה 13 (4.10.2009); רע"א 5661/10 דבורניצ'נקו נ' עמותת איגוד התעמלות בישראל , פסקה 6 (29.7.2010)).

14.

במקרה זה, עיון בהחלטת בית הדין גם מלמד כי בית הדין קיים דיון ענייני ונלקחו בחשבון בהחלטתו מכלול השיקולים. בית הדין תר אחר פתרון המאזן נכון את האינטרסים הנוגדים, הן של המבקשת והן של המשיבה. אכן, ניתן לבקר את החלטתו של בית הדין, אך אין בביקורת כשלעצמה כדי להצדיק מתן סעד קיצוני

בשלב מקדמי של ההליך טרם התבררו מכלול הסוגיות לגופן במסגרת ההליך העיקרי. שיקול זה לבדו מהווה אפוא נימוק נוסף-מספיק לדחיית בקשתה של המשיבה למתן הסעד הזמני שניתן לה.

15.

הערעור מתקבל אפוא, החלטת בית המשפט המחוזי בטלה והצו זמני המורה כי המשיבה זכאית להשתתף בליגה הלאומית של המבקשת בעונת המשחקים הקרובה מבוטל בזה. בנסיבות העניין, טוב כי בית המשפט המחוזי יקבע דיון בתובענה העיקרית, בהקדם ככל הניתן, ויכריע בה.

יצוין כי נוכח התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי לנכון להידרש לבקשת המבקשת להגיב לתשובת המשיבה, כמו גם לבקשה מטעם עמותות המפעילות קבוצות בליגות השונות להצטרף כצד להליך (בקשות מיום 22.11.2019).

המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך של 10,000 ש"ח.