רע"א 5661/10 אלונה דבורניצ'נקו נ. עמותת איגוד ההתעמלות בישראל

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט י' פרגו ) מיום 26.7.2010, לפיה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע עונש הרחקה למשך שנה מפעילות ספורטיבית, אשר הושת עליה בועדת המשמעת של איגוד ההתעמלות.

ואלו עיקר העובדות הצריכות לעניין:

1.

המבקשת, שהינה מתעמלת אומנותית בכירה שאף הוכרה כספורטאית מצטיינת בצה"ל, הועמדה לדין משמעתי בפני ועדת המשמעת של איגוד ההתעמלות בגין אי התייצבותה לאימוני נבחרת ישראל בהתעמלות אומנותית קבוצתית. לאחר קבלת הזימון לדיון פנתה המבקשת (באמצעות בא כוחה) לועדת המשמעת בכתב וביקשה להיות מיוצגת על ידי עורך דין במהלך הדיון המשמעתי העתיד להתקיים בעניינה. ביום 15.2.2010 הודיע דיין ועדת המשמעת עורך הדין רויזין למבקשת כי נוכח מהות העבירה המיוחסת לה, שעניינה העדר התייצבות לאימוני הנבחרת, הוא אינו רואה מקום לסטות מהוראות תקנון האגודה, שאינן מאפשרות ייצוג משפטי בהליכים בפני ועדת המשמעת. בעקבות כך, פנתה המבקשת (באמצעות בא כוחה) במכתב נוסף לועדה, בו ביקשה לעכב את ההליך המשמעתי בעניינה עד להכרעה בבקשה לסעד דחוף שהיא מתעתדת להגיש לבית-המשפט בעניין שלילת זכותה לייצוג בהליך המשמעתי ובגין פגמים נוספים שנפלו, לטענתה, באותו הליך. עוד עמדה המבקשת באותו מכתב על כך שאין באפשרותה להתייצב למועד הדיון בפני ועדת המשמעת ולפיכך ביקשה את דחייתו, בלא שפירטה את הטעמים לכך.

ועדת המשמעת סירבה לעכב את הדיון או לדחותו, וקיימה אותו בהעדר המבקשת ביום

17.2.2010. בתום אותו הדיון, הוחלט על הרחקתה של המבקשת בפועל מכל פעילות ספורטיבית – הן מתחרויות יחידים והן מתחרויות קבוצתיות, למשך שנה.

באותו היום, דהיינו ב-17.2.2010, פנתה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד לעיכוב ההליכים המשמעתיים בעניינה. אולם, בקשה זו נדחתה על ידי בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' זפט ) ואף על פי כן, לא התייצבה המבקשת לדיון, כאמור לעיל.

2.

משנתקבלה החלטת ועדת המשמעת בדבר הרחקת המבקשת מפעילות ספורטיבית לשנה, שבה המבקשת ופנתה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לסעד זמני לפיו יעוכב ביצוע החלטת ועדת המשמעת עד להכרעה בהמרצת הפתיחה שהגישה ובה ביקשה להצהיר על בטלות ההחלטה של ועדת המשמעת ושל הוראת התקנון האוסרת על ייצוג משפטי בדיונים בפני הועדה. ביום 21.2.2010 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' זפט ) את הבקשה לסעד זמני. על החלטה זו, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (רע"א 1695/10 אלונה דבורניצ'נקו נ' עמותת איגוד ההתעמלות בישראל ואח' (טרם פורסם, 22.3.2010)), שנדחתה בהחלטתו של בית משפט זה מיום 22.3.2010 (כבוד השופט א ' גרוניס ), ונקבע כי היה על המבקשת למצות את זכויותיה בפני הטריבונלים הפנימיים של ההתאחדות לספורט, בהגשת ערעור על החלטת ועדת המשמעת לבית- הדין העליון של ההתאחדות. המשיבה 1 מצידה הודיעה כי אף שהמועד להגשת ערעור על החלטת ועדת המשמעת חלף היא לא תתנגד לכך שהמבקשת תפנה בערעור לבית-הדין העליון של ההתאחדות לספורט, ובלבד שתעשה כן בהקדם. ביום 28.3.2010 הגישה המבקשת ערעור לבית-הדין העליון של ההתאחדות בו טענה, בין היתר, כי יש להורות על בטלות הוראת סעיף 3.ו.6 לתקנון ועדת המשמעת, הקובע איסור על ייצוג משפטי בהליכים המתקיימים בפני הועדה, הואיל והוראה זו פוגעת בזכויות היסוד של המבקשת ואינה עולה בקנה אחד עם "כללי הצדק הטבעי", החולשים גם על הליכים משמעתיים המתקיימים בפני מוסדות שיפוט פנימיים.

3.

ביום 29.6.2010 דחה בית-הדין העליון את ערעורה של המבקשת (בפניו נתאפשר לה להיות מיוצגת, על פי הוראת סעיף ה(10) לפרק 7 לתקנון). בדחותו את הערעור, עמד בית-הדין העליון על כך שהמבקשת לא התייצבה לדיון בפני ועדת המשמעת חרף העובדה כי בקשותיה לדחיית מועד הדיון נדחו הן על ידי ועדת המשמעת והן על ידי בית-המשפט המחוזי. במעשיה אלו, כך קבע בית הדין, מנעה המבקשת עצמה את האפשרות לברר את טענותיה לגופן ואף הפגינה זלזול כלפי החלטת ועדת המשמעת והחלטת בית-המשפט, אשר הוא לעצמו, די בו כדי להביא לדחיית הסעדים המבוקשים על ידה. מעבר לדרוש, בחן בית-הדין את טענות המבקשת לגופו של עניין וקבע כי דינן להידחות בציינו, בין היתר, כי על פי ההלכה הפסוקה יש, ככלל,

לפרש את סמכותם של מוסדות השיפוט הפנימיים של איגודי הספורט על דרך ההרחבה. לפיכך, בית-המשפט יטה שלא להתערב בהליכים המתנהלים בפני מוסדות השיפוט הפנימיים, למעט

במקרים חריגים בהם נפלו בהליכים אלו פגמים היורדים לשורשו של עניין. עוד נקבע על ידי בית הדין כי על פי ההלכה הפסוקה, קיומו של תנאי בתקנון השולל ייצוג על ידי עורך דין אינו פסול מעיקרו, שכן הוא נועד לייעל את ההליך. בית הדין הוסיף וציין כי בתי-המשפט הכירו אמנם בזכותו של אדם ליהנות מייצוג משפטי בהליכים משמעתיים המתקיימים בפני טריבונלים פנימיים, חרף קיומה של הוראה בתקנון האוסרת על ייצוג, מקום שבו המדובר באישומים חמורים שהינם, פליליים או מעין- פליליים במהותם. בנסיבות עניינה של המבקשת מצא בית-הדין, כי העבירה שיוחסה לה (קרי, אי התייצבותה לאימוני הנבחרת) אינה מהווה עבירה פלילית או מעין פלילית ולפיכך, לא הייתה קיימת כל הצדקה להתיר לה להיות מיוצגת בהליך המשמעתי שהתקיים בפני ועדת המשמעת וזאת בניגוד להוראה מפורשת בתקנון האוסרת על הייצוג.

4.

ביום 21.7.2010 שבה המבקשת ופנתה בשלישית אל בית-המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע גזר-הדין וזאת עד להכרעה בהמרצת הפתיחה שהגישה כמפורט לעיל. בבקשה זו אף עמדה המבקשת על עובדת קיומם של מבחנים לאליפות העולם, העתידים להתקיים ביום 31.7.2010 (כעשרה ימים לאחר הגשת הבקשה), ולטענתה אם לא יתאפשר לה לקחת חלק

במבחנים אלו, יביא הדבר, הלכה למעשה, לסיום הקריירה הספורטיבית שלה. מנגד, נטען, כי אף אם תדחה המרצת הפתיחה שהגישה המבקשת, תוכל היא להמשיך ולרצות את יתרת עונשה (ממנו ריצתה עד אותו שלב כחמישה חודשים), במועד מאוחר יותר. לבסוף נטען כי הסיכויים לקבלת תובענת המבקשת גבוהים, בין היתר, בהינתן הפגיעה הקשה בזכות להישמע בהליך המשמעתי בעניינה בהדגישה בהקשר זה את הפסיקה העקבית של בתי-המשפט, שהכירו בזכות הייצוג בהליכים משמעתיים פליליים או מעין פליליים חרף קיומה של הוראה נוגדת בתקנון.

ביום 26.7.2010 דחה בית-המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כבוד השופט י' פרגו ) את הבקשה לעיכוב ביצוע בקובעו כי המבקשת מיצתה את זכויותיה בערכאות הדיון השונות ובקובעו עוד כי על פי ההלכה הפסוקה, אין בתי-המשפט נוטים להתערב בהחלטותיהן של הערכאות בהתאחדות לספורט. בשולי הדברים, עמד בית-המשפט קמא על סירובה של המבקשת מטעמים השמורים עימה, לפנות לבית-הדין העליון בבקשה לחנינה או להקלה בעונשה בחודשים הרבים שחלפו מאז נגזר דינה, חרף העובדה שהמשיבה הסכימה שלא להתנגד לכך אם וכאשר תוגש בקשה כזו על ידי המבקשת.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני בה שבה המבקשת וטוענת כי שלילת זכותה לייצוג בפני ועדת המשמעת מהווה פגיעה קשה בזכותה להישמע הואיל ולא היו בידיה הכלים להעלות טענות משפטיות כנגד האישום שיוחס לה, לרבות טענות בדבר העדר סמכות האיגוד להעמידה לדין בגין העבירה נושא כתב-האישום והעדר סמכות לועדת המשמעת לדון בהתנהגות העומדת במוקד האישום שיוחס לה, אשר לגישתה אינה מהווה כלל עבירה משמעתית. עוד שבה המבקשת וטוענת, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה וכי סיכויי התביעה שהגישה טובים.

6.

דין הבקשה להידחות. עניינה של המבקשת נדון בפני ערכאת הערעור של ההתאחדות, אשר לא מצאה ממש בטענותיה וכבר נפסק לא אחת כי הפעלת הסמכות הנתונה לבית-המשפט להתערב בהחלטותיהם של מוסדות שיפוט פנימיים, לרבות אלו של אגודות ספורט למיניהן, שמורה

למקרים חריגים כגון חריגה מסמכות או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. זאת, בהתחשב, בין היתר, במומחיותם של ארגונים אלו בתחומם וכן בעובדה כי ההתקשרות בארגונים הוולנטריים נעשית על בסיס הסכמי וחברי ההתאגדות בוחרים להכפיף עצמם, מרצונם, למרותו של הארגון (ראו: רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל ואח' , בפסקה 13 לפסק-הדין (טרם פורסם, 4.10.2009).

ביסוד בקשת רשות הערעור שבפני עומדת הטענה, כי שלילת זכותה של המבקשת לייצוג משפטי בפני ועדת המשמעת הובילה לפגיעה קשה בזכות השמיעה שלה ובאפשרותה להתגונן בפני האישומים שיוחסו לה. אלא, שמהשתלשלות העניינים כפי שהיא מתוארת לעיל עולה כי העדר התגובה מצד המבקשת לאישום המיוחס לה

מקורו בהתנהלות שלה משום שהיא נמנעה מלהתייצב לדיון המשמעתי שהיה קבוע בעניינה ושאליו זומנה כדין, למרות שבקשותיה לדחיית מועד הדיון נדחו הן על ידי הועדה והן על ידי בית-המשפט המחוזי. לכך מצטרפת העובדה כי המבקשת לא הצביעה על טעם כלשהו אשר בגינו נמנעה מלהתייצב לדיון במועד שנקבע. משכך, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי עניינה של המבקשת אינו נמנה עם המקרים החריגים, בהם יתערב בית-המשפט בהחלטת מוסד השיפוט הפנימי של איגוד הספורט ובמילים אחרות, נראה כי סיכויי התובענה שהגישה המבקשת אינם מן הגבוהים, ודי בכך על מנת להביא לדחיית הבקשה.

אוסיף ואומר כי החלטתו של

בית-הדין העליון הומצאה למבקשת עוד ביום 5.7.2010 ולמרות זאת הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין רק ביום 21.7.2010, שבועיים ויותר לאחר אותו מועד ועשרה ימים בלבד לפני מועד התחרות בה היא מבקשת להשתתף. אף אם במהלך תקופה זו התקיימו מגעים כלשהם בין הצדדים (כפי העולה לכאורה מהחלטתה של כב' סגנית הנשיא השופטת ו. אלשיך ), מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בכך כדי להצדיק את ההשתהות בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, אשר כתוצאה ממנה נקלעו בית משפט קמא ובית משפט זה לסד

זמנים שלא היה בו כל הכרח. טעם זה תומך אף הוא במסקנה אליה הגעתי ולפיה אין מקום להעניק למבקשת את הסעד המבוקש על ידה (השוו: רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ ואח' , בפסקה 11 להחלטתה של כבוד השופטת מ' נאור (טרם פורסם, 28.6.2010)).

על יסוד כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית, בלא שנתבקשה תשובה ובלא צו להוצאות.