רע"א 8415/07 חברת אנ.די סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ

1.

למבקשת 1 זכויות בנכס מקרקעין הידוע כגוש 30129, חלקה 8 בתב"ע 3485 והמצוי בדרך בית לחם 134 בירושלים (נכס זה מכונה גם "בנין NDC , ירושלים"), נכס זה היה אחד מכמה נכסים שנכללו בהסדר נושים, שנעשה נוכח חובותיה של המבקשת 1 לנושים שונים וביניהם למשיב 1 (להלן: " הבנק "). הבנק הוא, לכאורה, נושה מובטח בנכס ובעל משכנתא עליו ו/או על זכויות המבקשת 1 בו (כאן נעיר כי בין הצדדים נטוש ויכוח לגבי מהות השעבודים, תוקפם והיקפם). בעקבות הפרות של הסדר הנושים, ביטל הבנק את ההסדר, ככל שהוא נוגע אליו ולנכס נשוא הבקשה. לאחר מכן הגיש הבנק בקשה למינוי כונס נכסים בנכס. בית המשפט המחוזי בתל אביב נעתר לבקשה ביום 4.3.07. המבקשים ערערו על ההחלטה (ע"א 3333/07). הערעור עצמו טרם נשמע.

בשים לב לעובדה שהערעור תלוי ועומד, ביקשו המבקשים מבית המשפט המחוזי בתל אביב לעכב את ביצוע ההחלטה ולהשהות את הליכי כינוס הנכס שהחלו להתנהל. במסגרת זו הם עתרו לעיכוב הליך המכר של הנכס המצוי בשלב מתקדם. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 14.8.07. בקשה נוספת לעיכוב ביצוע הוגשה לבית משפט זה, ונדחתה ביום 16.10.07 על-ידי חברתי השופטת מ' נאור .

2.

בד בבד להתנהלות ההליכים הנ"ל, הגישו המבקשים בתאריך 30.5.07 תביעה נגד המשיבים בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 9248/07). בתביעה זו ביקשו כי יוצהר שאין לבנק שטר משכנתא, שעבוד, או משכון כדין על זכויות החכירה של המבקשת 1 בנכס, וכי יבוטל מינוי כונס הנכסים. בין שאר טענותיהם בתובענה זו הם חפצים שייקבע כי המבקש 2, שהוא מנהלה של המבקשת 1, חתם על המסמכים המחייבים את החברה כלפי הבנק בעוד שלא היה מוסמך להתחייב בשמה באותה השעה. כן הם מעלים השגות שונות נוספות כנגד השעבודים. במסגרת תביעה זו, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לעיכוב הליכי המכר. בית המשפט (בש"א 5752/07, כב' השופט: ר' כרמל) דחה את הבקשה ביום 10.7.07. החלטה זו היא נשוא בקשת רשות הערעור שלפני.

3.

בהחלטה ארוכה ומנומקת עמד בית המשפט הנכבד קמא על מיהות הצדדים, על ההליכים המשפטיים הרבים שביניהם ועל טענותיהם בעניין זכויותיו של הבנק בזכויות

של המבקשת 1 בנכס. בית המשפט הגיע למסקנה כי המבקשים לא ביססו לכאורה את עילת התביעה ברמת ההסתברות הנדרשת לצורך מתן הסעד הזמני המבוקש. כן מצא בית המשפט כי מאזן הנוחות בענייננו נוטה לטובת המשיבים. לבסוף, קבע בית המשפט כי הבקשה נגועה בשיהוי, שכן היה בידי המבקשים לטעון את טענותיהם כנגד תוקף המסמכים שהקנו לכאורה לבנק את זכויותיו – זמן רב לפני שהועלו לראשונה בהליך המתנהל ב-ת.א. 9248/07 בבית המשפט המחוזי בירושלים.

4.

טענתם המרכזית של המבקשים ברשות ערעור זו היא שהמשיבים לא גיבו את תגובתם בתצהיר ואף לא חקרו את המצהיר מטעם המבקשים. מכאן שלטענתם, טענות המבקשים לא נסתרו לכאורה, וממילא היה על בית המשפט הנכבד קמא לקבל את הבקשה ולעכב את הליכי המכר. כן הם חוזרים על הטענות שהועלו בפני בית המשפט קמא, וקיבלו ברובן מענה בהחלטתו. מעבר לכך גורסים המבקשים כי בית המשפט הנכבד דלמטה שגה – לשיטתם – בתיאור עובדות מסוימות, הרלבנטיות לגבי מספר השעבודים, תוקפם והיקפם.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם) (1997); רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם) (1998); רע"א 1998/07 בדארנה נ' עזבון המנוח עלי בדר בדארנה (טרם פורסם) (2007)). ענייננו איננו נכנס לגדר מקרים חריגים אלו.

6.

אשר לשאלת התצהירים: בית המשפט הנכבד קמא הבהיר כי התצהיר מטעם המבקשים עוסק בעיקרו בטענות המשפטיות ובעניינים שאין עליהם מחלוקת, ולפיכך גם לא ראו המשיבים צורך לחקור עליו את המצהיר. מעיון בתצהיר עולה כי אכן כך הדבר. נוכח האמור החלטתו של בית המשפט התבססה רק על כתבי הטענות ויתר המסמכים שהגישו הצדדים. בכך, בנסיבות העניין, אין כדי לקעקע את ההחלטה.

7.

מעבר לקביעה שאין מדובר פה בחריג המצדיק התערבות, הרי שבמקרה זה החלטת בית המשפט הנכבד קמא נראית מוצדקת גם לגופה ברכיבים אותם הביא בחשבון. השיקולים העיקריים אותם שוקל בית המשפט בהכרעתו אם להיעתר לבקשת סעד זמני הינם: סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ושיקולים שביושר ובצדק (תקנה 362 ל תקנות סדר הדין האזרחי [נוסח משולב] , התשמ"ד-1984 (להלן – " תקסד"א "); פרשת בדארנה , פיסקה 7).

8.

אין בדעתי לקבוע כאן מסמרות בדבר סיכויי התביעה, המעלה מספר סוגיות הראויות לבחינה ענינית. ואולם מחובתי לציין כי בשלב בו אנו מצויים מסקנות בית המשפט בדבר הסיכויים נראות לכאורה סבירות. אין מקום לסטות גם מקביעת בית המשפט הנכבד קמא בדבר השיהוי בו נגועה תביעת המבקשים. בכל הסבריהם לא מצאתי סיבה טובה לעיכוב שחל בהגשת התביעה הדנה בתוקף המסמכים, לאחר שהליכים בין הצדדים מתקיימים מזה זמן כה רב, בהתבסס על מסמכים אלה. המבקשים טוענים, כי הגישו את בקשתם, נשוא הליך זה, בטרם אושר מכר המקרקעין, וכי לא יכולים היו להעלות את טענתם בפני בית המשפט הדן בחדלות הפירעון מסיבות שונות. כן הם מציינים כי הגישו בקשה לעיכוב ביצוע בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת ניהול ההליכים שם. בכל אלו אין הסבר, מדוע הוגשה תביעתם לבית המשפט המחוזי בירושלים רק לאחרונה.

יתר על כן, המבקשים ברשות הערעור שבפני "הצניעו" – כדי אי-גילוי ראוי – את קיומה של הבקשה לעיכוב ביצוע, נשוא החלטתה הנ"ל של חברתי השופטת מ' נאור . יש בכך פגם מאיין.

זאת ועוד – אחרת. בקשה זו שבפני הוגשה רק בתאריך 8.10.07 והיא משיגה על החלטה של בית המשפט הנכבד בירושלים, שניתנה בתאריך 10.7.07 (אשר נמסרה למבקשים, לטענתם, במהלך פגרת הקיץ של בתי המשפט). מכאן שבקשה זו הוגשה רק לקראת המועד האחרון האפשרי לפי תקנה 399 לתקסד"א. התנהלות זו נגועה בשיהוי מהותי, ושיהוי שכזה בהגשת הבקשה (ואפילו היא מוגשת בתוך פרק הזמן הקצוב לכך בדין) מצביע על היעדר חיוניות בסעד הזמני – מבחינתו של המבקש עצמו (ראו רע"א 6872/05 קייזמן

נ' בנק המזרחי המאוחד

בע"מ (טרם פורסם) (2005), מפי

השופט א' גרוניס ).

9.

אשר למאזן הנוחות, הרי שעניין זה נותח בהחלטתה של חברתי השופטת

מ' נאור הנ"ל. חברתי מצאה כי המבקשים אינם מחזיקים בנכס כבר מזה תקופה ארוכה, כך שהמשך הליכי הכינוס לא יגרור את פינויים ממנו. כן ציינה חברתי כי "דומה כי רצף בקשות המבקשים בערכאות הדיוניות לעיכוב ביצוע מלמד מזה זמן על התמשכות ההליכים המשפטיים, כאשר תכלית אמיתית אינה נראית באופק" (פיסקה 11 להחלטה). לאור זאת, הגיעה חברתי למסקנה כי ביצוע פסק הדין ומכירת הנכס אינם עלולים להביא למצב בלתי הפיך. אמנם החלטתה של חברתי מבססת עצמה במוצהר על נקודת המוצא, לפיה הבנק הינו בעל שעבוד על הנכס. נקודת המוצא בענייננו שונה, כיוון שעצם תוקפו של השעבוד הוא השנוי במחלוקת. לכך יש להוסיף, כי בית המשפט יטה להעניק צו מניעה זמני רק במקרים בהם סירוב לעשות כן יאפשר למבקש המימוש לנצל את תקופת הביניים עד מתן פסק-הדין כדי למכור את נכס המריבה, באופן השומט את הקרקע תחת האפשרות לקיים פסק-דין אפשרי לטובת המתנגד למימוש (ע"א 385/73 פרידמן נ' זהבי , פ"ד כח(1) 765 (1974); ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב" , פ"ד לח(2) 645, 652-653 (1984)). עיקרון זה עשוי לחול אף כאשר מדובר בנכס שאיננו דירת המגורים של התובע (השוו: ע"א 10297/06 רוזנבלום נ' תוסף קומפאונדס בע"מ (טרם פורסם), פיסקה 10 (2007)). בהקשר זה, למרות השוני בנקודות המוצא, עדיין ראוי ליתן בענייננו משקל לקביעותיה של חברתי בדבר מאזן הנוחות, באשר לנסיבות הקיימות כאן, בהן יש להחליש את הנטייה להיעתר לבקשת הסעד הזמני. משמצאה חברתי כי הנזק מהמימוש פה הינו כלכלי גרידא וניתן לפיצוי כספי במקרה הצורך, וכן משזיהתה חברתי חשש לניצול בלתי ראוי של הליכים משפטיים בכדי למנוע מהמשיב 1 לממש את זכותו כדין, הרי שיש באלו כדי להפחית מכובד המשקולות הנוטה לצד המבקשים, ובאיזון הנדרש להעדיף את השיקולים המצדדים בעמדת המשיבים.

10.

לאור קביעותינו הנ"ל, ובפרט אלו המתייחסות להתנהלות המבקשים וכן בהתחשב בשיקולי מאזן הנוחות – המסקנה היא כי אין מקום להתערב פה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. הבקשה נדחית איפוא.

11.

נוכח אי-הגילוי שדבק בבקשה, ובשים לב להתנהלות המבקשים – שקלתי אם יש מקום להשית עליהם תשלום הוצאות לאוצר המדינה מכוח תקנה 514 לתקסד"א, זאת בהתאם לקווים המנחים לפירוש התקנה הנ"ל, שנקבעו ברע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול (טרם פורסם) (2006)). לא בלי היסוס הגעתי למסקנה שזו הפעם – אין להטיל עליהם צו להוצאות, שהרי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" ואולם ראוי שהמבקשים יהיו בחזקת מוזהרים.