רע"א 1887/21 יצחק זאדה נ. מעיין פייזק

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בע"א 20353-08-20 (השופטת ע' רביד ) מיום 14.3.2021, אשר בגדרה נדחתה – זו הפעם השניה – בקשה שהגיש המבקש, לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.9.2020. בהחלטה זו, נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום, שבגדרו נקבע כי עליו להתפנות מהדירה שבה הוא מתגורר.

רקע ועובדות המקרה

2.

ראשיתו של ההליך, בתביעה לפינוי מקרקעין, שהגישה המשיבה לבית משפט השלום בבת-ים (תא"ק 56937-02-19). המשיבה ביקשה כי בית משפט השלום יורה על פינוי המבקש מדירת מגורים שגודלה כ-30 מ"ר, המצויה ברחוב שורשים 13-11 בתל- אביב, ורשומה במרשם המקרקעין על-שם המשיבה. להגנתו טען המבקש, כי הוא מתגורר בנכס שנים רבות, מכוח ירושה שהורישה לו סבתו, האמורה להרשם כבעלי הנכס. דא עקא, בשנים האחרונות, במסגרת הליכי פרצלציה שנעשו במקרקעין, נפלה טעות, והנכס נרשם על שמה של המשיבה. ביום 23.6.2020 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום (השופט י' נמרודי ), טענותיה של המשיבה – התקבלו; טענות המבקש – נדחו.

נפסק, כי משעה שהמרשם מלמד על בעלותה של המשיבה בנכס, ומשלא עלה בידי המבקש להרים את הנטל הכבד המוטל עליו, להוכחת קיומה של טעות במרשם, הרי שדינה של תביעת הפינוי להתקבל. מעבר לכך צוין, כי במועד הדיון בתביעת הפינוי, עזב המבקש את הנכס ועבר להתגורר בעיר חריש, ורק בהמשך שב להתגורר בו, כבתחילה. נוכח האמור, נקבע כי על המשיב לפנות את הנכס, עד יום 30.7.2021.

3.

חלף הגשת ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום, ועמו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שקט המבקש אל שמריו, ובחר לילך בדרך עוקפת, דרך עקלתון. רק ביום שנקבע לפינוי הנכס, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תביעה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב (ת"א 69980-07-20), ובה ביקש להורות על שינוי פרטי רישום הנכס, המופיעים במרשם המקרקעין, כך שזה ישקף את מצב הדברים הנכון – לטענת המבקש – במקרקעין, נוכח הטעות שנפלה ברישום, לשיטתו. יחד עם תביעה זו, לתיקון המרשם, הגיש המבקש גם בקשה למתן סעד זמני, לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום. זאת, חרף העובדה כי אין מדובר בהליך ערעור, כי אם בהליך עצמאי, מנותק מהליך הפינוי שהתנהל לפני בית משפט השלום.

4.

ביום 31.7.2020, הורה בית המשפט המחוזי (השופטת ח' וינבאום וולצקי ) על מתן צו ארעי, המונע את פינוי המבקש מהנכס, ואוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכס, עד למתן החלטה אחרת. עקב טעות שנפלה בו, תוקן הצו ביום 2.8.2020.

5.

ביני לביני, רק ביום 10.8.2020, לאחר שמועד הפינוי חלף-עבר, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין של בית משפט השלום.

6.

ביום 24.8.2020, לאחר שדן בבקשת המבקש לעיכוב ביצוע, אשר הוגשה במסגרת ההליך לתיקון הרישום, דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ת' אברהמי ) את הבקשה. נקבע, כי משעה שהוגש ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום, מקומה הטבעי של הבקשה לעיכוב ביצוע, הוא הליך הערעור, ולא ההליך שבו הוגשה, העוסק בתיקון רישום המקרקעין. לצד זאת, החליט בית המשפט להותיר על כנו, את האיסור לבצע דיספוזיציה בנכס.

7.

ביום 31.8.2020, בעודו מוסיף לשהות בנכס – על אף שמועד הפינוי חלף זה מכבר – הגיש המבקש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק הדין. בפעם הזו, הוגשה הבקשה במקומה ה'טבעי', במסגרת הליך הערעור. ביום 14.9.2020, דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ע' רביד ) את הבקשה, בהחלטה מנומקת ומפורטת. בין היתר נקבע, כי עזיבתו של המבקש את הנכס, לדירת מגורים אחרת, בבעלותו, מעידה כי אין בפינוי הנכס כדי לגרום לו לנזק בלתי הפיך, או כדי להותירו ללא קורת גג. כמו כן צוין, כי הבקשה הוגשה בחלוף למעלה מחודש מהמועד שנקבע לפינוי הנכס, ולכך לא ניתן הסבר מספיק. יחד עם זאת, הורה בית המשפט המחוזי על איסור לבצע דיספוזיציה בנכס, עד להכרעה בערעור. המבקש בחר שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

8.

גם לאחר החלטה זו, המשיך המבקש לעשות דין לעצמו, והוסיף לשהות בנכס, בניגוד לחובה שהוטלה עליו לפנותו. ביום 19.1.2021, הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה בבקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובה טען לקיומן של נסיבות חדשות, המצדיקות בחינה חוזרת של ההחלטה. הבקשה נדחתה בו ביום, משום שלא נמצא טעם טוב להצדיק את ביטול ההחלטה הקודמת. אשר לטענות המבקש, בדבר מסמכים חדשים שנמצאו, הרי שעליהן להתברר במסגרת הערעור, כך נקבע, ואין בטענות אלו כדי להשפיע על מאזן הנוחות. גם בשלב זה, בחר המבקש שלא להגיש בקשת רשות ערעור. ביום 2.3.2021, הגיש בקשה נוספת לעיון חוזר, ובה טען, לראשונה, כי אין בבעלותו דירה חלופית, שלא כפי שנקבע בפסק הדין, ועל כן, אין להתחשב בנתון זה, אשר בטעות יסודו. בקשה זו נדחתה אף היא בהחלטה מיום 14.3.2021. נקבע, כי אף אם נניח שהצדק עם המבקש, ואין בבעלותו דירה אחרת, הרי שממועד מתן פסק הדין עמדו לרשותו למעלה מ-8 חודשים לשכור דירה אחרת למגוריו ומגורי משפחתו. כך או כך, נקבע, התנהלותו של המבקש מלמדת כי אינו רואה את הנכס כמקום מגורים יחיד, שאין לו תחליף. שכן, אף לשיטתו-שלו, עלה בידו לשכור דירה בת 5 חדרים בחריש, ובה התגורר כשנה לפחות, תוך תשלום שכירות חודשית בסך של 2,800 ₪. גם הצעה שהציע המבקש, לשלם למשיבה דמי שכירות חודשיים בסך של 1,500 ₪, מלמדת על כך שבידו היכולת לשכור דירה חלופית, בגודל דומה, באותו אזור שבו ממוקם הנכס. עוד נקבע, כי משניתן צו איסור על דיספוזיציה, הוסר החשש מפני אי-השבת המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור. הבקשה נדחתה אפוא, בשלישית. הפעם, בניגוד לשתי הפעמים הקודמות, בחר המבקש להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה לדחות את בקשתו לעיכוב ביצוע, היא הבקשה שלפנַי.

במסגרת הבקשה, אשר הוגשה אתמול, נטען כי ההכרעה בה דחופה, דוחקת, משום שפינוי הנכס נקבע להיום.

דיון והכרעה

9.

מחמת דוחק השעה, והפינוי הממשמש ובא, אין זו העת להאריך בדברים. למקרא בקשת רשות הערעור, ולאחר עיון בנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת ללא צורך בתגובה.

10.

כידוע, אין בהגשת ערעור על פסק דין, כדי לעכב את ביצועו. כלל נקוט בידינו מימים ימימה, כי בעל דין שזכה בתביעתו, זכאי, ככלל, להנות מפירות זכייתו. השיקולים שאותם יבחן בית המשפט, בבוחנו אם יש מקום לסטות מן הכלל, ולעכב את ביצוע פסק הדין, שניים הם: סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות. בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס הידוע כ'מקבילית כוחות'. ככלל נתונה הבכורה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו: ע"א 1881/14 שומרז חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' שמריז , פסקה 12 (13.4.2014); ע"א 4225/20 רוזנברג נ' אלדמע , פסקה 10 (8.9.2020); ע"א 1416/20 ספדי נ' פקיד שומה נצרת , פסקה 4 (11.10.2020)). בית משפט זה נוטה שלא להתערב בשיקול דעתן של הערכאות הדיוניות, בכל הקשור למתן סעדים זמניים. הדבר יֵעשה רק במקרים חריגים (רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי , פסקה 23 (20.9.2011) (להלן: עניין אקסלרוד )). המקרה שלפנינו, רחוק מרחק רב מלבוא בקהלם של אותם חריגים. אף מבלי להביע עמדה, לכאן או לכאן, באשר לסיכויי הערעור, די בשיקולי 'מאזן הנוחות', ובשיקולים נוספים שאליהם אתייחס בהמשך, כדי להביא לדחיית הבקשה.

11.

תחילה – טוען המבקש, כי פינויו מהנכס יותיר אותו ואת ילדיו ללא קורת גג. אין בידי לקבל טענה זו. בית משפט השלום קבע, כי בשלב מסוים, בעת הדיון בתביעת המשיבה, עבר המבקש להתגורר בדירה בת 5 חדרים בעיר חריש, ורק לאחר מכן, שב להתגורר בנכס. לאור דברים אלו, התרשם בית משפט השלום, כי יש לאל-ידו של המבקש להעתיק מגוריו לדירה חלופית.

אמנם, בשלב מאוחר יותר טען המבקש, וכך גם לפנַי, כי הדירה שאליה עבר להתגורר איננה בבעלותו. גם אם יש ממש בטענה זו, עדיין, התנהלות המבקש מלמדת על כך שבאפשרותו למצוא מקום דיור חלופי, לו ולמשפחתו, כפי שנהג בעבר, למשך שנה לפחות. יודגש, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כי עמדו למבקש חודשים ארוכים לאיתור מקום מגורים חלופי, מאז מתן פסק הדין, ודחיית בקשותיו החוזרות ונשנות לעיכוב ביצוע. גם את טענת המבקש, כי אם ימכר הנכס יגרם לו נזק בלתי הפיך, משום שלא יעלה בידי המשיבה להשיב את המגיע לו, אם יזכה בדין, מחמת מצבה הכלכלי הרעוע, אין בידי לקבל. כאמור, הסעד הזמני האוסר על דיספוזיציה בנכס –בתוקפו עומד, וממילא, הנכס אינו בר-מכירה, לעת הזו.

12.

אמת נכון הדבר, כפי שציין המבקש, קיימת נטייה בפסיקה להורות על עיכוב ביצוע פסקי דין שעניינם פינוי דירת מגורים, שכן מהלך כזה, הריהו צעד קשה, אשר עלול להביא עמו מצב בלתי הפיך (ע"א 254/07 לפיד נ' סמואל , פסקה 8 (16.11.2011)). יחד עם זאת,

המילים 'פינוי בית מגורים' אינן 'מילות קסם', המוליכות תדיר לאותה תוצאה; כל מקרה ונסיבותיו. לא בכל מקרה מגיע הדבר לכדי טעם מיוחד, המצדיק את עיכוב הביצוע (ראו: ע"א 2526/10 זילברמן נ' המנהל המיוחד , פסקה 22 (12.4.2010) והאסמכתאות שם; ע"א 6139/11 עזרן נ' בנק הפועלים , פסקה ט (1.9.2011)).

13.

'מאזן הנוחות', כשמו כן הוא. מטרתו לאזן בין האינטרסים הנוגדים של בעלי הדין, ולעיתים, אף בינם לבין האינטרס הציבורי. במקרה שלפנינו, מעברו השני של 'מאזן הנוחות' לא ניצב גוף חזק ועתיר משאבים. המשיבה מתמודדת גם היא עם קשיים לא פשוטים, כדברי המבקש עצמו. גם לנתונים אלו, ניתן משקל לא מבוטל, בפרט כאשר המשיבה מחזיקה בידיה פסק דין, המקבל את טענותיה, בעוד שטענות המבקש – נדחו כולן.

14.

עיתוי הגשת הבקשה, אף הוא חורץ את דינה של הבקשה לשבט, ולא לחסד. המבקש עשה עד כה, כל אשר לאל ידו, כדי לעכב את ביצוע פסק הדין; באיסור ולא בהיתר. בתחילה נמנע המבקש מלהגיש ערעור על פסק הדין, עד אשר הגישוֹ לבסוף, רק לאחר שחלף מועד הפינוי. 21 ימים נוספים חלפו עד אשר ראה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בגדרי ההליך המתאים. לאחר שבקשה זו נדחתה (בכל הקשור לפינוי הנכס, להבדיל מאיסור הדיספוזיציה), עוד בחודש ספטמבר 2020. אחר הדברים האלה, חלף פינוי הנכס כמתחייב, או לחלופין, הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על ההחלטה, המתין המבקש עוד מספר חודשים, מבלי לפנות את הנכס. בחודש ינואר 2021 פנה המבקש בבקשה לעיון חוזר, שנדחתה אף היא. למותר לציין כי גם על החלטה זו לא הגיש המבקש בקשת רשות ערעור. בחודש מרץ 2021 פנה המבקש בבקשה נוספת לעיון חוזר, ורק עתה, לאחר שנדחתה, משכלו כל הקיצין, והפינוי עומד אחר כותלו, 'גילה' המבקש (שהיה מיוצג לאורך כל הדרך) את האפשרות העומדת לו, לפנות בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. התנהלותו זו של המבקש לוקה בחוסר תום לב, באי-ניקיון כפיים, ובשיהוי כבד, המטים גם הם את הכף, אל עבר דחיית הבקשה (רע"א 8415/07 חברת אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 8 (24.10.2007); עניין אקסלרוד , פסקה 25).

15.

המבקש מוסיף ומלין גם על רכיבים נוספים בהחלטת בית המשפט המחוזי, שבגדרם נדחתה בקשתו ליתן צו דיספוזיציה על נכס נוסף, ובקשתו להשבת ערבון שהפקיד. לא מצאתי כי יש מקום להתערבותנו בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי, גם בעניינים אלו, התערבות השמורה, כאמור, למקרים חריגים בלבד.

16.

אשר על כן, דינה של הבקשה להידחות – והיא נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תגובה, והרבה לפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות.