רע"א 3966/21 נחמיה פרומר נ. ישראל תורג'מן

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 25868-05-21 (השופט א' אברבנאל ), מיום 23.5.2021, שבגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים בתפ"מ 37816-02-21 (השופטת מ' בנקי ), מיום 25.4.2021, אשר במסגרתו הורה בית המשפט על פינוי הדירה המוחזקת בידי המבקשים.

2.

בתמצית יֵאמר, כי המבקשים מכרו דירה שהיתה בבעלותם למשיבים, ובין היתר הוסכם בחוזה המכר שנחתם בין הצדדים כי המבקשים ישכרו את הדירה מהמבקשים לתקופה בת 3 שנים, עד יום 20.8.2021. בשלב מסוים, מחודש אוקטובר 2019 ואילך, החלו המבקשים לפגר בתשלום דמי השכירות, ובהמשך, החל מחודש מרץ 2020, פסקו לחלוטין מלשלמם. בחודש מרץ 2021, לאחר קרוב לשנה שבה לא הועבר תשלום כלשהו, פנו המשיבים לבית משפט השלום בירושלים, בתביעה לפינוי המושכר. המבקשים לא התכחשו לכך שחדלו מלשלם את דמי השכירות, אלא שלטענתם עומדת להם טענת קיזוז, שכן לשיטתם, המשיבים אחרו בתשלום אחד מן התשלומים שלהם התחייבו בחוזה המכר; איחור המחייב אותם בתשלום פיצוי מוסכם.

3.

ביום 25.4.2021 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום, ובגדרו נפסק כי על המבקשים להתפנות מן הדירה. בין היתר נקבע, כי "טענת הקיזוז והפיצוי המוסכם היא טענה כבושה, בלשון המעטה, ואינה עולה בקנה אחד עם התנהגות הצדדים במהלך שלוש השנים האחרונות" . עוד נקבע, כי "כאשר נשאל [המבקש] בחקירתו [...] תמכה תשובתו דווקא בגרסת [המשיבים]" . נוכח האמור, הגיע בית משפט השלום לכלל מסקנה, כי "הטענה המאוחרת לקיזוז פיצוי מוסכם נולדה לכאורה רק משנקלעו [המבקשים] לקשיים כספיים ולא היה בידם לשלם את דמי השכירות" . נפסק אפוא כי על המבקשים לפנות את הדירה, עד יום 8.6.2021.

4.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובד בבד הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 23.5.2021, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. נקבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, ובאשר למאזן הנוחות צוין, כי "אף שמדובר בפינוי משפחה מדירתה, אין להתעלם מנסיבות העניין – פיגור ממושך בתשלום דמי השכירות, וקרבה של שלושה חודשים בלבד לתום תקופת השכירות" .

מכאן הבקשה שלפנַי.

5.

בבקשתם מעלים המבקשים טענות מטענות שונות נגד פסק הדין של בית משפט השלום, ומבקשים לעכב את פינויים מהדירה, עד להכרעה בערעור גופו, שעודו תלוי ועומד לפני בית המשפט המחוזי.

6.

מחמת דוחק השעה, והפינוי הממשמש ובא, אין זו העת להאריך בדברים. למקרא בקשת רשות הערעור, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת ללא צורך בתגובה; כמה טעמים לדבר.

7.

ראשית, בפסק הדין של בית משפט השלום נקבע, כי על המבקשים לפנות את הדירה עד יום 8.6.2021. כחודש חלף מאז, עיכוב ביצוע לא ניתן, והמבקשים עושים דין לעצמם, ומוסיפים לשהות בדירה בניגוד לצו בית המשפט. הלכה פסוקה היא, כי על המבקש סעד זמני לבוא לבית המשפט כשידיו נקיות. בית המשפט לא יִזקק לבקשה למתן סעד זמני, כאשר בה בעת, במקביל לבירור הבקשה, מפר מגישהּ את החלטת בית המשפט, ברגל גסה. עיקרון זה זכה לאחרונה לעיגון מפורש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ), שם נקבע כי על בית המשפט לשקול בבואו לתת סעד זמני, גם "את תום ליבם של בעלי הדין" (תקנה 95(ד)(3) לתקנות). המבקשים אמנם הגישו את בקשתם ביום 6.6.2021, יומיים קודם למועד הפינוי שנקבע, אך לא צרפו לבקשתם עירבון כנדרש. רק אתמול, 5.7.2021, לאחר הליך ממושך שהתנהל לפני רשמת בית משפט זה, הופקד העירבון בקופת בית המשפט. לצד זאת, הוגשה גם "הודעה על קיום החלטה ובקשה בהולה מאד למתן החלטה" מטעם המבקשים; הבקשה הועברה אפוא לטיפולי רק אמש. תהא הסיבה אשר תהא, כעת נמצאים אנו זמן רב לאחר חלוף מועד הפינוי שנקבע על-ידי בית משפט השלום, ובינתיים: עולם כמנהגו נוהג; עיכוב ביצוע – לא ניתן, הדירה – לא פונתה, ופסק הדין – לא כובד. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

8.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם היתה הבקשה מוגשת לפני מועד הפינוי, הרי שדינה היה להידחות. כידוע, התערבות בשיקול דעתן של הערכאות הדיוניות, בכל הקשור למתן סעדים זמניים, שמורה למקרים חריגים (רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק המזרחי , פסקה 23 (20.9.2011)). המקרה שלפנינו אינו בא בקהלם; רחוק מכך.

9.

בהחלטת בית המשפט המחוזי צוין, בצדק רב, כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן הערעור מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום. גם במישור מאזן הנוחות – אשר לו משפט הבכורה – ידם של המבקשים על התחתונה. אמנם כן, קיימת נטייה בפסיקה להורות על עיכוב פינוי דירת מגורים, אך כפי שציינתי אך לאחרונה, "המילים 'פינוי דירת מגורים' אינן מילות קסם, המוליכות תדיר לאותה תוצאה; כל מקרה ונסיבותיו" (רע"א 1887/21 זאדה נ' פייזק , פסקה 12 (17.3.2021)). בענייננו, אין חולק על כך שתקופת השכירות עתידה להסתיים בעוד תקופה קצרה – ביום 20.8.2021 – וההצדקה הקיימת במצב הדברים הרגיל, לעיכוב ביצוע פינוי של דירת מגורים, אינה מתקיימת, ודאי לא במלוא עוצמתה. בנסיבות אלה, אין לנו אלא לנהוג על-פי הכלל המקובל עמנו בכגון דא, שלפיו "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 145(א) לתקנות).

אשר על כן דין הבקשה להידחות – והיא נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, הרבה לפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות.