רע"א 2980/21בני דניאל נ. ש.ב.א רוטשילד 9 ת"א בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.3.2021, בע"א 60000-02-21 (השופטת ע' רביד ), אשר במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בת"א 16416-10-19 (השופטת כ' האפט – סג"נ).

2.

המבקש, בני דניאל, מחזיק כדייר מוגן, מזה כשלושה עשורים, בחנות אופנה לגברים, הממוקמת בצומת הרחובות רוטשילד והרצל בתל-אביב; מקרקעין הידועים כגוש 7425, חלקה 13. החנות מצויה בקומת קרקע של בניין הידוע כ'בית שלוש', אשר נבנה לפני למעלה מ-100 שנה, והוכרז זה מכבר כבניין לשימור בהגבלות מחמירות. בשנת 2017 רכשה המשיבה, ש.ב.א רוטשילד 9 ת"א בע"מ, את הזכויות בבניין. ראשיתם של ההליכים בנדון דידן, בתביעה שהגישה המשיבה לפינויו של בני מחנותו, על יסוד עילות הפינוי המעוגנות בסעיפים 131(7) ו-131(10) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 .

3.

ביום 13.12.2020 ניתן פסק דין; נקבע כי עומדת למשיבה עילה לפינויו של בני מן החנות, כנגד פיצויו בסך של כ-3,500,000 ₪. דא עקא, בפסק הדין לא נקבע מועד לפינוי. על כן, הצדדים שניהם הגישו בקשות בעניין: בני ביקש כי הפינוי יעשה בחלוף שנה ממועד מתן פסק הדין; המשיבה ביקשה, מנגד, כי הפינוי יבוצע בתוך 30 ימים. בית משפט השלום החליט בעניין ביום 28.12.2020; הובהר כי בפסק הדין לא ננקב תאריך פינוי בשל "השמטה מקרית" , וכי מועד הפינוי יהא בתום 100 ימים

ממתן ההחלטה המשלימה.

4.

בני הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו. בית המשפט המחוזי התמקד במאזן הנוחות. הובהר כי עסקינן בפינוי בית עסק, להבדיל מדירת מגורים, אשר נפסק בגינו פיצוי כספי; כי מבקשתו של בני לפני בית משפט השלום – לקביעת מועד הפינוי סוף שנת 2021 – "עולה כי היה מוכן לפנות את המקרקעין, אך ביקש פרק זמן ארוך יותר לפינוי" ; וכי עיכוב הביצוע עשוי לגרום נזק למשיבה, בהינתן שהדבר עלול לפגוע או לגרום לעיכובים במתן היתרי בנייה. על כן, בשים לב להנחת המוצא כי ככלל אין לעכב את ביצועו של פסק הדין, נקבע כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. לצד זאת, לפנים משורת הדין, מצא בית המשפט המחוזי לנכון לדחות את מועד הפינוי ליום 8.5.2021, לצרכי התארגנות.

מכאן הבקשה שלפנַי.

5.

בני סבור כי נפלה שגגה בהחלטת המשפט המחוזי. לשיטתו, סיכויי הערעור שהגיש טובים, באשר שגה בית משפט השלום בקובעו כי עומדת למשיבה עילה לפינוי; הא ראיה כי הערעור נקבע לדיון, וכי בית המשפט המחוזי הורה למשיבה להשיב לו. במישור מאזן הנוחות, טוען בני כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, יגרמו לו נזקים כבדים, כלכליים ואחרים, אשר לא ניתן יהיה לרפאם אם יתקבל הערעור. הוא מדגיש כי פינוי החנות משמעו "סגירת עסק המתקיים שלושים שנה" – מפעל חייו, וחלק משמעותי מזהותו ואישיותו. עוד נטען, כי לקוחות החנות חוזרים אליה "בהתאם למיקום החרוט בזכרונם" , ומכאן שאם תעבור למקום אחר "ייקח זמן רב עד שכל לקוחות החנות ישובו אליה" ; כי מצוי בחנות מלאי של פרטים, שנצטבר במהלך תקופת הקורונה, אשר יֵרֵד לטמיון; וכי לא ניתן למצוא מקום חלופי לחנות, שווה-ערך למיקומה הנוכחי. כמו כן, לדברי בני, עיכוב הביצוע לא יגרום למשיבה נזק של ממש: הן משום שהפרוטה מצויה בכיסה, הן מאחר שלא הובאה כל ראיה לכך שמתבצעות עבודות במקום, כאשר בכל אופן אין מניעה לקדם את הבנייה בחלקים אחרים של הבניין.

נוכח האמור, מבקש בני כי הרשות לערער תינתן, כי ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום יעוכב עד למתן הכרעה בערעור הנדון לפני בית המשפט המחוזי, או למצער כי ינתן לו פרק זמן נוסף למציאת מקום חלופי לחנות.

דיון והכרעה

6.

למקרא בקשת רשות הערעור, ולאחר עיון בנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת ללא צורך בתגובת המשיבה. הכלל הוא, כידוע, כי בעל דין שתביעתו התקבלה, זכאי להנות מפרי זכייתו. עיכוב ביצוע פסק הדין – הריהו החריג; הדבר יֵעשה על יסוד בחינת סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, כאשר ב'מקבילית הכוחות' בין השניים על-פי רוב תינתן הבכורה לשיקולי מאזן הנוחות (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 1887/21 זאדה נ' פייזק , פסקה 10 (17.3.2021); ע"א 1335/21 פלונית נ' פלוני , פסקה 4 (15.3.2021)).

7.

עיקר טענותיו של בני נוגעות למאזן הנוחות, כאשר הוא עומד על כך שביצוע פסק הדין יוביל לפינויו מהחנות, שבה הוא מחזיק כאמור 30 שנה. בהלכה הפסוקה נהוגה ההבחנה בין פינוי של דירת מגורים – ואז תהא הנטייה לעכב את ביצוע פסק הדין, לבין פינויו של בית עסק – ואז הדעת נותנת כי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו באמצעות פיצוי כספי, ככל שיתקבל הערעור. לעיתים, ישנם מקרים המצויים בתווך בין שני המצבים הללו. כך למשל, יתכנו מקרים שבהם אף שמדובר בנכס מסחרי, עשוי הפינוי לגרום לנזק יחודי, שאינו כלכלי גרידא, ואשר יש חשש כי לא יהיה די בפיצוי כספי כדי לרפאו (ע"א 5374/13 אגרקסקו כרמל חברה ליצוא חקלאי בע"מ נ' עין יהב מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פסקה 7 (11.8.2013); ע"א 6636/15

קריסטל נ' רוט , פסקה 14 (27.10.2015)).

8.

דא עקא, בענייננו, לא זו בלבד שבני אינו בעל המקרקעין, כי אם מחזיק בחנות כדייר-מוגן, הרי שממילא לא שוכנעתי כי פינויו מן החנות נושא עמו משקל יחודי עודף, החורג מהמישור הכלכלי. מובן שאין לזלזל בהרגלו של אדם, הנוהג במשך שנים לפקוד יום-יום את העסק שבבעלותו, אשר בטיפוחו השקיע עמל רב. אולם טענתו של בני נטענה בעלמא, וברי כי העובדה שהוא מחזיק בחנות במשך שנים, איננה כשלעצמה הוכחה לכך שהפינוי טומן בחובו נזק מיוחד. בנסיבות הללו, לא מצאתי פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי ניתן יהיה לפצות בכסף על הפינוי; הדברים נבחנו אפוא בהתאם לדין ולאמות המידה המוכרות, ועילה להתערבותי – לא מצאתי.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית; מיניה וביה מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.

אין צו להוצאות.