פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1998/07
בפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקש:
חוסין חליל בדארנה
נ ג ד
המשיב:
עזבון המנוח עלי בדר בדארנה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום
29.1.07
בבר"ע 968/06 שניתן
על ידי כבוד סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג
בשם המבקש:
עו"ד מ' ח'לאלילה
החלטה
1.
המבקש הוא הבעלים הרשום במקרקעין הידועים כחלקה 57 בגוש 19291 אשר באדמות סכנין (להלן: חלקה 57 ), אותם רכש מאחד מיורשי המנוח עלי בדר בדארנה (להלן: המנוח ), שהמשיב הוא עזבונו. עובר לפטירתו היה המנוח בעלים של חלקה מספר 52 באותו גוש (להלן: חלקה 52 ).
2.
על חלקות 52 ו- 57, וכן על חלקות אחרות שאינן לעניין המחלוקת בין הצדדים, חלה תוכנית איחוד וחלוקה מאושרת מספר 12049/ג (להלן: התוכנית ), שאושרה בתאריך 10.6.04. במסגרת התוכנית הועברו שטחים מסויימים מחלקה 52 לחלקה 57 (להלן: השטחים המועברים ). תחת חלקה 57 קיבל המבקש בעלות בחלקה 83 שנוצרה במקומה, ותחת חלקה 52 קיבל המנוח בעלות בחלקה 89 שנוצרה במקומה. משכך, ולאחר שהונפק לו היתר בנייה מטעם הרשות המוסמכת לכך, החל המבקש בביצוע עבודות הכנה לבנייה בשטח שבבעלותו, כולל בשטחים המועברים, במסגרתן הכשיר את הקרקע, עקר עצי זית שהיו במקום, החל בעבודות קידוח, הזמין חומרי בניה וערך התקשרות חוזית עם קבלני בנייה.
3.
המנוח ביקש למנוע מן המבקש להמשיך בעבודות אלו, בטענה שהלה פלש לתוך חלקה 52 שבבעלותו. המנוח הגיש תובענה נגד המבקש לבית משפט השלום בחיפה, במסגרתה ביקש צו מניעה זמני לפיו ימנע המבקש או מי מטעמו להיכנס, להשיג גבול, לשנות את פני הקרקע ולבצע עבודות בניה או הכנה לעבודות כאמור בשטחים המועברים. יצוין כי בתחילה נימק המנוח את בקשתו בטענה שהתוכנית טרם אושרה, אולם לאחר שטענה זו נסתרה בתגובת המבקש שינה המנוח את גרסתו וסמך את בקשתו על העובדה כי התוכנית טרם נרשמה במרשם המקרקעין, ולפיכך לא ניתן לפעול לפיה.
4.
בתאריך 28.9.06 נתן בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ר' חדיד) צו מניעה ארעי לבקשת המנוח. בהמשך, לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים, נתן בית משפט השלום החלטה (להלן: החלטת בית משפט השלום ), לפיה נדחתה בקשת המנוח ובוטל הצו הארעי. בית המשפט בחן את התנאים הנדרשים למתן סעד זמני ומצא כי הם לא התמלאו. כך למשל, קבע בית המשפט כי הבקשה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, הואיל והמנוח הסתיר מבית המשפט פרטים מהותיים, וביניהם הסכמתו למתן היתר בניה למבקש ואישור התוכנית. כמו כן, הוסיף בית משפט השלום כי הוא לא שוכנע בקיומה של עילת תובענה: מסעיפים 124-125 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה ) עולה כי העובדה שהתוכנית טרם נרשמה בספרי המרשם אינה גורעת מתוקפה, ועל כן אין בדבר כדי למנוע מהמבקש ומרשויות התכנון לפעול לפיה. באשר לטענות המנוח בדבר הנסיבות בהן אישר בחתימתו מתן היתר בנייה למבקש, קבע בית המשפט כי על אף שנראה שיש בהן ממש, אין בהן כדי להועיל למנוח, הואיל ואין התנגדותו של המנוח למתן היתר בנייה למבקש מונעת באופן מוחלט את מתן ההיתר, אלא היא גוררת הליך של שמיעת התנגדויות בלבד, שבעקבותיו רשאית הוועדה המקומית לאשר או לדחות את מתן ההיתר.
5.
על החלטת בית משפט השלום הגיש המנוח בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, ולצידה הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני. בהחלטה שנתן בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה ש' וסרקרוג) בתאריך 28.12.06 הורה בית המשפט למבקש
להגיש תשובתו לבקשת המנוח, וניתן צו מניעה ארעי מותנה בתנאים. בתאריך 3.1.07, בעקבות מות המנוח, הורה בית המשפט על שינוי תנאי צו המניעה הארעי ועדכון הייצוג ושמות המבקשים בתיק, כך שיורשי המנוח נכנסו בנעליו. בתאריך 7.1.07, לאחר שנתמלאו התנאים החדשים, נתן בית המשפט החלטה לפיה צו המניעה הארעי נכנס לתוקפו. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן בתאריך 29.1.07 הוחלט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי אותה רשות. פסק הדין של בית המשפט המחוזי קבע כי יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית משפט השלום, ומשכך נקבע כי הצו הארעי שניתן על ידי בית המשפט המחוזי יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת על ידי בית משפט השלום, למתן פסק דין או להשתנות הנסיבות. בית המשפט ביסס את קביעתו על מאזן הנוחות ועל העובדה כי מדובר בפגיעה אפשרית בזכות הקניין אשר עוגנה כזכות יסוד חוקתית. כן הוסיף כי יכול ונפגעה זכות המנוח להתנגד להיתר הבניה, ונתון זה בלבד יש בו כדי להצדיק את המשך תוקפו של צו המניעה הזמני, קל וחומר שעה שמדובר בתוכנית שטרם נרשמה.
6.
על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, לפיה מתבקש ביטולו של פסק הדין. לטענת המבקש פסק הדין של בית המשפט המחוזי שגוי לאור פגמים רבים, שלדבריו נפלו בו. ראשית, נטען כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל כלשהו לסיכויי הצלחתו של המשיב בתביעה העיקרית. שנית, נטען כי המנוח מעולם לא התנגד לתוכנית, והלכה היא כי מקום שנעשה פרסום תקין וכשר של דבר ההליך התכנוני והוענקה לציבור האפשרות להגיש התנגדויות, לא ימהר בית המשפט לשעות להשגות בעלות אופי "תכנוני" המועלות לראשונה בפניו ולא הושמעו בפני הוועדות. שלישית, נטען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מהווה הרתעת יתר והוא בעל השלכות החורגות מעניינם של הצדדים לסכסוך, שכן הוא משליך על גורמים נוספים שהחלו לפעול בהסתמכם על התוכנית. רביעית, נטען כי בית המשפט קמא שגה ביישום מאזן הנוחות בענייננו, שכן אף אם תוכח פגיעה בזכותו הקניינית של המנוח והמשיב, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו בעזרת הסעדים והתרופות שמעניק חוק המקרקעין, תשכ"ט-1967 (להלן: חוק המקרקעין ). חמישית, נטען כי התנהלותו של המבקש נגועה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים שמצדיקים את דחיית בקשתו מכוח סעיף 12 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וסעיף 14 לחוק המקרקעין.
7.
דין הבקשה להידחות. עניין לנו בצו מניעה זמני. הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני למעט במקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ , (לא פורסם) ;
רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ , (לא פורסם)). הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בגלגול שלישי של אותה סוגיה כבענייננו. לא מצאתי שמקרה זה נכנס בגדר אותם מקרים חריגים, ומכאן שאין מקום לקבל את הבקשה, כאמור.
זאת ועוד, מתן סעד זמני מותנה בהצגת ראיות לכאורה לעילת תביעה ובמתן ערבות (תקנות 362 ו- 364 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). צו מניעה הוא סעד מן היושר וככזה הוא מותנה בשיקול דעתו של בית המשפט. במסגרת שיקול דעתו האם להעניק את הסעד הזמני על בית המשפט לתת את הדעת לשאלות הבאות: חיוניות הסעד (רע"א 338/88 חמיס נ' שטרן , פ"ד מג(4) 552 (1989)), הוכחת קיום הזכות (ע"א 483/85 לב נ' דגם מערכות בע"מ , פ"ד לט(4) 729 (1986)), מאזן הנוחות (ע"א 217/63 רב און נ' הולצמן , פ"ד יז 2717 (1963)), שיקולים של יושר (רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין , פ"ד מט(1) 730 (1995)) וזהות הסעד הזמני לסעד העיקרי (רע"א 2059/98 וולטה יצוב קרקע בע"מ נ' . P.R.S מדיטניין בע"מ , פ"ד נב(4) 721 (1998)). כאמור שיקול הדעת שמוענק לבית המשפט הוא רחב ויכול הוא להתחשב בשיקולים משיקולים שונים. בענייננו ביכר בית המשפט קמא את שיקול הפגיעה האפשרית בזכות הקניין, שהינה זכות יסוד חוקתית, על פני שיקולים אחרים כדוגמת ניקיון כפיו של המבקש. אף אם ניתן היה לבחור אחרת, איני רואה בכך הצדקה לקבלת הבקשה.
הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ה בסיון תשס"ז (11.6.07).
ש ו פ ט ת