רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ. אמיר שהי שאול

1.בקשת רשות ערעור זו מופנית כנגד שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני), שניתנו בהליך בו מבוקש לאשר תובענה כתובענה ייצוגית.

2.המשיב הגיש לבית המשפט תביעה אישית נגד המבקשת ויחד עימה בקשה לאישור הגשה של תובענה ייצוגית. התביעה נסמכה על עילות שונות וכללה אף סעד כספי, סעד הצהרתי וסעד של צו מניעה. בסיומו של דיון מקדמי קבע בית המשפט ביום 22.1.06, בין השאר, כי -

"ב"כ התובע יודיע תוך 7 ימים, עם העתק לחברו, האם הוא מצמצם את עילות התביעה להטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, ולסעד של פיצוי וצו מניעה. אין צורך בתיקון כתב התביעה והבקשה לאישור תובענה ייצוגית, אם זאת תהיה ההודעה".

ביום 26.1.06 הודיע המשיב (הוא התובע), כי הוא מסכים שהתביעה והבקשה לאישור התובענה כייצוגית יתבררו על פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, אך כי עומד הוא על כל הסעדים שביקש. בעקבות הודעה זו הגישה המבקשת לבית משפט קמא, ביום 31.1.06, בקשה להורות על הוצאת ההודעה מיום 26.1.06 מתיק בית המשפט ולחלופין להצהיר כי ניתן יהיה להגיש כתב תביעה מתוקן ובקשה מתוקנת לאישור התובענה כייצוגית רק לאחר שתוגש בקשה לתיקון כתבי הטענות ולאחר שבית המשפט יתיר את התיקון. ביום 2.2.06 החליט בית המשפט כדלקמן:

"הבקשה נדחית בהיותה טורדנית וחסרת בסיס".

המבקשת משיגה על שתי החלטותיו של בית משפט קמא, זו מיום 22.1.06 וזו מיום 2.2.06. משהובאה בפניי הבקשה לרשות ערעור, ביקשתי מן המבקשת לנמק מדוע לא תחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

3.ברי, כי הערכאה הדיונית הייתה רשאית לקבוע כי אין צורך בהגשת בקשה לתיקון כתבי הטענות וכי אף אין צורך בהגשת כתבי טענות מתוקנים. התיקון בו מדובר הביא לצמצומן של התביעה והבקשה לאישור התובענה הייצוגית. לא מדובר היה בהרחבה או הוספה של טענות או סעדים. משמע, התיקון לא פגע במבקשת, היא הנתבעת, משום בחינה שהיא. בגדר הסמכויות הדיוניות-ניהוליות הנתונות לבית המשפט רשאי הוא להתיר תיקון שאינו פועל לרעת בעל דין אחר, אף בלא בקשה פורמלית ובלא שבעל הדין הנוגע בדבר יידרש להגיש כתב טענות מתוקן (בודאי שרשאי הוא לעשות כן בגדר קדם-משפט: ראו והשוו, ע"א 3857/96 יוסף שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2) 706, 711-710). כך פעל בית המשפט המחוזי. אין, על כן, להתפלא שבקשתה של המבקשת מיום 31.1.06 נדחתה, תוך שנקבע כי היא טורדנית.

4.קל וחומר שהמהלך הנוסף בו נקטה המבקשת, היינו הגשת בקשת רשות ערעור, הינו טורדני וגורם לבזבוז זמן שיפוטי. הואיל והבקשה דנא הינה על פניה חסרת יסוד, אין כל טעם לבקש תשובה מן המשיב. כפי שנאמר בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), אם החליט בית המשפט שאין הבקשה מצריכה תשובה, הרי "ידחנה מיד". כך יש לעשות במקרה זה, אך אין להסתפק בכך. מאחר שהמשיב לא נתבקש להשיב על הבקשה, אין הצדקה לפסוק הוצאות ושכר טירחת עורך-דין לטובתו. החזקה היא, כי אם לא נתבקשה תשובה, לא היו למשיב הוצאות בעניין. ייתכן שחזקה זו אינה תואמת את המציאות בכל מקרה, שהרי ייתכן שמשיב יתייעץ עם פרקליטו כאשר נודע לו שהוגשה בקשת רשות ערעור, אף טרם נתבקש להשיב. מכל מקום, על פי הכללים הנהוגים, כיון שהמשיב לא התבקש להגיש תשובה, אין הוא זכאי להוצאות ושכר טירחה. נשאלת השאלה, האם קיים בידי בית המשפט כלי או מכשיר שניתן לעשות בו שימוש במקרה מתאים על מנת לפצות על אי ניצול מיטבי של זמן שיפוטי ולהרתיע מפני בזבוז משאב זה, שעה שמוגשת בקשה חסרת שחר, בצד פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד? התשובה נמצאת בכלי של הוצאות לטובת אוצר המדינה. תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:

"ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם".

תקנה זו מאפשרת לבית המשפט לפסוק הוצאות מקום ש"בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת". כאמור בתקנה, פסיקת ההוצאות אפשרית הן לטובת בעל הדין שכנגד והן לטובת אוצר המדינה. האמצעי האמור נותן בידי בית המשפט כלי ניהולי, שיש לו אף פן שניתן לכנותו משמעתי. הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שבית המשפט מקדיש זמן להליך מסוים בלא הצדקה. המשמעות מבחינת בעלי הדין האחרים שתיקיהם תלויים בבית המשפט הינה ברורה: ממשאב הזמן העומד לרשות בית המשפט נגרעות יחידות שניתן היה להקדישן לטיפול בתיקים אחרים. במילים אחרות, אובדן זמן שיפוטי בשל הארכת דיון שלא לצורך פוגע בכלל בעלי הדין ולאו דווקא באלה שבתיק המסוים (ראו והשוו לעניין דחיית מועדי דיון, רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (לא פורסם)). כלומר, נפגעת היכולת לנצל באופן מיטבי את הזמן השיפוטי. ובדבריו של השופט ש' לוין:

"אמנם תפקידו של בית המשפט הוא לדון בבקשות המוגשות אליו, אך אין הוא חייב להישאר שווה נפש ל'תפיסת' זמן שיפוטי יקר על ידי העלאת טענות שכבר מלכתחילה היה צורך להיות ברור לטועניהן שאין בהן כל ממש" (רע"א 4037/91 סולטן נ' פימה (לא פורסם)).

היגיון דומה עומד אף מאחורי תקנה 6 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984. בתקנה זו נקבע כי אם בית המשפט דחה עתירה ללא הזמנת המשיב "רשאי הוא להטיל על העותר הוצאות לטובת אוצר המדינה...". בהקשר זה ראוי כמו כן להזכיר את תקנה 11 לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987. על פי תקנה זו, רשאי בית המשפט לחייב בעל דין באגרה נוספת אם זה נקט "הליך סרק, או המשיך או האריך את הדיון בכל הליך על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת...". האגרה הנוספת לא תעלה על כפל האגרה הרגילה. עד כמה שידוע לי, בפועל לא נעשה שימוש באמצעי זה.

5.לאור הרציונל של הוצאות לטובת אוצר המדינה, אין לקבל, להשקפתי, את הדעה כי תקנה 514 הותקנה בחוסר סמכות (לדעה זו ראו, צ' זילברטל "הוצאות לטובת אוצר המדינה" משפטים טו 389). שר המשפטים הוסמך בסעיף 108(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 "להסדיר בתקנות סדרי דין את סדרי הדין והנוהג לפני בתי המשפט". בגדר סמכותו זו היה רשאי הוא להתקין את תקנה 514, שכן למכשיר של הוצאות לטובת אוצר המדינה יש נגיעה ישירה לניצול מיטבי של הזמן השיפוטי ולפיכך לסדרי הדין בבתי המשפט. ייתכן שהסמכות לפסוק הוצאות לטובת אוצר המדינה הייתה אף מוכרת מכוח סמכות טבועה (לפני התקנתה של תקנה 514 בגדר תקנות סדר הדין האזרחי ב-1984 הביע השופט שמגר את הדעה, כי אין בידי בית המשפט סמכות להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה: ע"א 51/78 פלוני נ' פלונית , פ"ד לג(2) 505, 512; ע"א 419/80 הולנדר נ' הוד

אווז , פ"ד לו(4) 433, 436). הרציונל שמאחורי הוצאות לטובת אוצר המדינה אף מוביל למסקנה שהביטוי "הארכת דיון" שבתקנה 514, מחייב פרשנות מרחיבה. תחולתו היא לגבי מקרה בו בעל דין גורם לבזבוז זמן שיפוטי בלא הצדקה, אף אם אין מדובר בדיון בעל-פה ואף אם אובדן הזמן הוא בעצם היזקקותו של בית המשפט להליך. במאמר מוסגר נוסיף, כי אפשר שהשימוש במונח "הוצאות" במקרה זה אינו מדויק, במיוחד על רקע ההבדל ברציונל, לעומת המקרה השכיח של "הוצאות" הצד שכנגד (ראו, זילברטל , שם).

6.בית משפט זה עשה שימוש בכלי של הוצאות לטובת אוצר המדינה בהזדמנויות שונות ולגבי מגוון רחב של עניינים: הגשת ערעור נטול בסיס מעיקרו (ע"א 1081/90 הומינר נ' שורוקי (לא פורסם)), הגשת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי שלא היה לה יסוד (רע"א 59/87 פרידה נ' ערים חברה לפיתוח עירוני

בע"מ (לא פורסם)), ערעור סרק על החלטה בעניין פסלות שופט (ע"א 4025/97 מרקוס נ' קום

(לא פורסם)), חריגה מהיקף סיכומים (ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל

בע"מ נ'

מליבו ישראל בע"מ , פ"ד מז(1) 667, 692-694), ניסוח לקוי של בקשה (ע"א 312/82 כנעאן נ' דיאב , פ"ד לט(3) 25), התנהגות רשלנית של בעל דין (ע"א 642/88 איגר נ'

גולדשטיין

(לא פורסם)), וניתן היה להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות.

7.ולבסוף הערת אזהרה: השימוש במכשיר של הוצאות לטובת אוצר המדינה צריך להיעשות, הן בערכאות הדיוניות והן בערכאות הערעור, בצורה מושכלת וזהירה. אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה באופן שיגרתי. הדבר ייעשה רק כאשר בעל דין חרג בצורה קיצונית מן המקובל וגרם לכך שבית המשפט נאלץ לבזבז את זמנו לריק. שיעורו של סכום ההוצאות ראוי אף הוא להיקבע במידה ובמתינות.

8.הבקשה לרשות ערעור נדחית בלא צורך בתשובה. המקרה הנוכחי מחייב השתת הוצאות לטובת אוצר המדינה. המבקשת תישא בהוצאות בסך 10,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.