רע"א 2397/06 יהודה אברג'יל נ. מנהל מקרקעי ישראל-מחוז ת"א

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' דותן) לדחות בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' ניב) בה נדחתה בקשת המבקשים לסעד זמני במסגרת תובענה שהגישו.

הרקע וההליכים

2.המשיב הגיש נגד הורי המבקשים (להלן: ההורים ), בבית משפט השלום, תביעה לסילוק יד מחלקת מקרקעין (להלן: המקרקעין ) שכללה בית מגורים בו גרו ההורים (להלן: בית המגורים ) וקרקע הסמוכה לבית המגורים (להלן: הקרקע הסמוכה ) (ת"א 41192/92). ביום 2.3.2000, לאחר מספר גלגולים, קיבל בית משפט השלום (כבוד השופט צ' דותן) את תביעת המשיב בחלקה ונקבע כי ניתן לפנות את ההורים מהקרקע הסמוכה אך אין לפנותם מבית המגורים עצמו בו הם דיירים מוגנים. בית משפט השלום ציין בפסק דינו את טענת ההורים לפיה ילדיהם (המבקשים שלפני) הם ברי הרשות בחלק מהקרקע הסמוכה וקבע כי "אם בפי ילדיהם טענה או תביעה כלשהי, בין לענין הפינוי, בין לענין פיצוי כספי, יתכבדו וינקטו בהליך המתאים". ערעור שהוגש על ידי ההורים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נדחה (ע"א 1766/00). בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' גרוס וכבוד השופטות א' קובו ו- מ' רובינשטיין) קבע כי באשר לקרקע הסמוכה ההורים הם ברי רשות מכוח שתיקת ואי מחאת הבעלים (המשיב לפני) אך רשות זו ניתנת לביטול ואין מדובר ברשות בלתי הדירה המתקיימת רק במצבים נדירים. בהמשך בחן בית המשפט המחוזי האם ההורים השקיעו במקרקעין באופן המקנה להם זכות לפיצוי כספי כנגד הפינוי ובהקשר זה קבע כי "[לא] נכון להתבונן [בהורים] במנותק מילדיהם, [וההורים] וילדיהם חד הם. עם זאת, כל אלו אין בהם כדי להביא אותנו למסקנה כי מגיע [להורים] פיצוי כלשהו כנגד פינויים". בקשת רשות ערעור שהגישו ההורים לבית משפט זה נדחתה אף היא (רע"א 9057/05, ניתן ביום 2.3.2006). בין לבין פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המקרקעין.

3.ביום בו נדחתה בקשת רשות הערעור של ההורים הגישו המבקשים נגד המשיב, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו הם בעלי זכות עצמאית במקרקעין הנפרדת מזכות הוריהם וכי הם "דיירים מוגנים ו/או לחילופין בעלי זכות בלתי הדירה הצמודה לזכות דיירות מוגנת ו/או לחילופין ברי רשות" (ת"א 18595/06). בתביעה טענו המבקשים כי לאמם הסכם דיירות מוגנת וכי הסכם זה חל על בית המגורים ועל חלק מהקרקע הסמוכה (סעיף 22). עוד טענו הם כי המשיב מנוע מלפנותם מהמקרקעין, שם מנהלים הם עסק לאספקת חלפים לכלי רכב, לאור המצג שהוצג להם ולהוריהם "כי ישיבתם במקום הינה זכות לתקופה בלתי מוגבלת ו/או זכות מוגנת" (סעיף 29) וכן כי "זכותם של [המבקשים] והוריהם לשבת במקרקעין וכל הקשור אליו הינה זכות מוגנת ולכן הינה זכות בלתי הדירה" וכי "יקשה על [המבקשים] לעבור למקום אחר ללא פיצוי נאות ופגיעה בציפיות להמשך החזקת המקרקעין" (סעיף 30). עם התביעה הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני של עיכוב הליכי הפינוי בהם פתח כאמור המשיב.

4.בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' ניב) דחה את הבקשה לסעד זמני. בקשות שונות והבהרות שהגישו המבקשים לאחר מכן לבית המשפט באותו עניין נדחו אף הן. על כן, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי וביקשו כי יבוטלו החלטות בית משפט השלום ויעוכבו הליכי הפינוי (בר"ע 1423/06). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) דחה את הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי "מעבר לטענה כי המקרקעין מוחזקים על ידי המבקשים מזה עשרות שנים ביחד עם הוריהם, לא מצאתי כל טענה המלמדת על קיומה של זכות עצמאית של המבקשים ומכאן שאין מנוס אלא להסיק כי המבקשים כשלו בהוכחת זכותם הלכאורית ושאלת מאזן הנוחות אינה מתעוררת כלל". על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

הבקשה

5.המבקשים טוענים בבקשה כי ישיבתם במקרקעין אינה נגזרת מזכות הוריהם אלא הינה זכות עצמאית. בהקשר זה טוענים המבקשים כי הם יושבים במקרקעין על בסיס השקעתם בהם, השקעה שנעשתה "בידיעת ובהסכמה שבשתיקה מצד [המשיב]" (סעיף 35 לבקשה). הם מוסיפים כי למשיב אין פסק דין לפינויים אלא רק פסק דין לפינוי הוריהם וטוענים כי ללא עיכוב הליכי הפינוי ימנע מהם יומם בבית המשפט ויגרם להם נזק כלכלי בלתי הפיך שהרי כל פרנסתם היא בעסק המתנהל במקרקעין. כמו כן מדגישים המבקשים כי פינויים כעת ישאירם בחוסר כל לאחר השקעות רבות במקרקעין ומסכמים כי סיכויי תביעתם טובים ומאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובתם ולכן יש להיעתר לבקשתם למתן סעד זמני.

6.המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, המבקשים השתהו בהעלאת טענותיהם זמן רב שהרי עוד לפני כשש שנים "הזמין" אותם בית משפט השלום לנקוט "בהליך המתאים" לתבוע את זכויותיהם. לגופו של עניין טוען המשיב כי ככל שנסמכת תביעת המבקשים על הסכם הדיירות המוגנת של האם הרי שדינו ומשמעותו של הסכם זה נקבעו כבר כך שאין הסכם זה מסייע לטענות המבקשים. גם הטענה בדבר ההשקעות שבוצעו במקרקעין אין בה כדי לסייע למבקשים שהרי נקבע כי השקעות אלה של ההורים וילדיהם אינן מונעות את הפינוי ואף אינן מקנות פיצוי. בשאלת מאזן הנוחות טוען המשיב כי המבקשים מחפשים למעשה פיצויים ומבקשים לאחוז במקרקעין כקלף מיקוח אך יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי שבפינוי פולשים ממקרקעי ציבור ובמיוחד לאחר שניתן בעניין פסק דין, מה גם שאין מחלוקת בדבר יכולתו של המשיב, במידת הצורך, לשאת בכך וממילא להשיב את המצב לקדמותו בעין או בדרך אחרת.

דיון

7.דין הבקשה להדחות. כידוע רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה של הערכאה הדיונית בעניין סעד זמני ומקל וחומר כאשר מדובר בערכאת ערעור שניה. כפי שקבע הנשיא ברק:

"הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת ערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני למעט מקרים חריגים ... דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בגלגול שלישי של אותה סוגיה" (רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, פסקה 6); כן ראו רע"א 158/88 אילון-לוי נ' DALE CARNEGEI ASSOCIATES INC (לא פורסם)).

המקרה שלפנינו אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים. ממילא, לאחר בית משפט השלום (השופטת ניב) ובית המשפט המחוזי (השופטת דותן) לפנינו גלגולו השלישי של ההליך אך בקשת רשות הערעור של המבקשים אינה מעלה את אותה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים והמצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

8.למעלה מן הדרוש יצויין כי גם לגופו של ענין אין ליתן למבקשים רשות ערעור. בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה. בהחלטתו ליתן סעד זמני יביא בית המשפט, בין השאר, שיקולים של מאזן נוחות וכן אם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בין התנאים השונים קיים יחס גומלין המכונה לעיתים " מקבילית-כוחות" (רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בגס (לא פורסם)). משמעות הדבר היא שככל שסיכויי התביעה להתקבל גבוהים יותר מתמתנת הדרישה בעניין מאזן הנוחות ולהיפך. בענייננו נראה לכאורה כי סיכויי התביעה אינם גבוהים. אינני קובעת מסמרות בדבר ואין להוציא מכלל אפשרות כי עם הבאת מלוא הראיות תשתנה התמונה אך מתוך הסעיפים שצוטטו מכתב התביעה מסתמן כי המבקשים, בניגוד לטענתם בבקשה שלפני, דווקא כן מבקשים לגזור את זכויותיהם מתוך זכויות הוריהם. דא עקא, מעמדן של זכויות ההורים כבר הוכרע בפסק דין חלוט. גם הטענה כאילו למבקשים זכויות עצמאיות מכוח השקעתם במקרקעין אין בה לכאורה ממש שהרי בהקשר זה בית המשפט המחוזי בעניין ההורים קבע מפורשות כי ההורים וילדיהם "חד הם". יתר על כן, גם מאזן הנוחות אינו נוטה בהכרח לטובת המבקשים. ענייננו אומנם בפינוי אך כידוע יש להבחין בין פינוי בית מגורים – בו יש לנקוט ככלל גישה מקלה – לבין פינוי כבענייננו של בית עסק (ראו: רע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות שם; רע"א 9002/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חליל סנקרי ושות' בע"מ (לא פורסם)). בכגון דא למבקשים לכל היותר יגרם נזק כספי הניתן לפיצוי ואין גם ספק כי המשיב יוכל, במידת הצורך, "להשיב המצב לקדמותו". זאת ועוד, גם בשאלה אם מתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות העניין נראה לי כי הדין אינו עם המבקשים. אכן למשיב יש פסק דין לפינוי ההורים ולא לפינוי המבקשים אך בכך אין כדי להכריע את הכף (השוו ע"א 14/76 זלוטוגורה–הר-זהב נ' רוטנברג , פ"ד ל (3) 722, 727 ג-ז) ודווקא יש לכאורה טעם בטענת המשיב כי המבקשים השתהו בהעלאת טענותיהם. עוד בשנת 2000 ציין בית משפט השלום כי "אם בפי ילדיהם [המבקשים שלפני – מ"נ] טענה או תביעה כלשהי, בין לענין הפינוי, בין לענין פיצוי כספי, יתכבדו וינקטו בהליך המתאים". רק בשנת 2006 בחלוף שש שנים וביום בו נדחתה בקשת רשות הערעור של ההורים הגישו המבקשים את תובענתם ועמה את בקשתם לסעד זמני. ודוק: אף אם יטען כי אין לשיהוי משמעות לצורך התובענה עצמה עדיין יכולה להיות לו משמעות לצורך השאלה אם מתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות העניין (השוו רע"א 920/05

חסין אש תעשיות בע"מ נ' קוניאל אנטוניו (ישראל) בע"מ (לא פורסם, פסקה 3)). הנה כי כן, איזון השיקולים השונים מוביל אף הוא למסקנה כי אין ליתן רשות ערעור ודין הבקשה להדחות.

9.סוף דבר: הבקשה נדחית וממילא מתבטל הצו הזמני שניתן במסגרתה. המבקשים ישלמו למשיב הוצאות בקשה זו בסך 15,000 ש"ח.