רע"א 9057/05 משה אברג'יל נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.בשנת 1958 השכירה חברת עמידר למבקשת 2 נכס בשכירות מוגנת אשר מתואר בחוזה השכירות כדירה סוג א' בת 2 חדרים. השכירות היתה שלנה אחת ולמטרת מגורים. באותה שנה נשיאו המבקשים וקנו את הנכס בדמי מפתח מהדייר היוצא. לטענת המבקשים, משנת 1958 הם עושים שימוש בחצר הנכס באופן בלעדי. כמו כן החל משנת 1974, לאחר פינוי מבנה סמוך מדייריו החלו המבקשים לעשות שימוש אף בו לצורך תיקון מכוניות והחזקת גרוטאות, לדבריהם בידיעתה ובהסכמתה של עמידר. משנת 1980 מפעילים המבקשים בחלק נוסף בשטח מוסך, גם זאת לדבריהם בהסכמתה של עמידר.

המשיב 1 (להלן: המשיב ) הגיש תביעה לסילוק ידם של המבקשים מהנכס כולו. ביום 6.2.95 דחה בית משפט השלום את תביעת המשיב מחוסר ראיות. ערעור על פסק דין זה התקבל והדיון הוחזר לבית משפט השלום על מנת שיאפשר למשיב להביא ראיותיו ויברר את התביעה לגופה. ביום 15.1.98 נדחתה שוב תביעת המשיב מחמת העדר הוכחה וזיהוי של החלק במקרקעין בו נעשתה כביכול הסגת גבול. גם הערעור על פסק דין זה התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי והתיק הוחזר פעם נוספת לבית משפט השלום.

2.בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב בחלקה. באשר לבית המגורים עצמו קבע בית המשפט כי המבקשים הינם דיירים מוגנים ואין לפנותם. באשר לחצר קבע בית המשפט כי חוזה השכירות אינו חל עליה ואין עליה הגנה של חוק הגנת הדייר. בית המשפט קבע כי אמנם נותר רישיון מכללא לשימוש המבקשים בחצר, אך רשות זו במקרה זה אינה בלתי הדירה ולכן ניתנת לביטול. כמו כן קבע כי למבקשים לא מגיע פיצוי בגין פינויים מהחצר שכן לא השקיעו בשטח זה או השביחוהו. באשר למבנה הצמוד לבית המגורים נקבע כי מאחר שהמבקשים לא משתמשים במבנה זה מאז שנת 1990 אין להם כל זכויות בו, גם לא של בני רשות. לעניין המוסך קבע בית המשפט כי המבקשים אינם שוכרים ואף לא בני רשות במוסך ולכן ניתן לפנותם ממנו. מאחר שילדיהם של המבקשים, אשר הקימו את המוסך, אינם צד במשפט נמנע בית המשפט מלקבוע האם הם בני רשות בו.

3.ערעור שהוגש על-ידי המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה על-ידי הרכב תלתא ביום 26.6.05. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים כי לא הוגשה מפה מצבית כראיה, ולפיכך לא ניתן להסתמך עליה, מאחר שכבר נקבע בגלגול קודם של ההליך כי אין צורך להגיש מפה זו כראיה וכי אין כל מחלוקת לגביה. טענות נוספות באשר להרחבת חזית נדחו אף הן. לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי כי צדק בית משפט השלום כשקבע כי אין עולה מהסכם השכירות שלמבקשים יש זכויות בשטחים מעבר לדירת המגורים. כמו כן הסכים בית המשפט המחוזי שנוצר רישיון מכללא בשטחים אלו וכי רישיון זה אינו בלתי הדיר בנסיבות המקרה. לפיכך קבע בית המשפט כי הרישיון ניתן לביטול, וכי המשיב אכן ביטלו על-ידי הגשת התביעה. לשאלת הפיצוי בגין פינויים של המבקשים קבע בית המשפט כי יש לראות את כל השטחים במחלוקת כיחידה אחת, וכי בנסיבות העניין, כאשר המבקשים השתמשו במקרקעין נשוא התביעה שנים רבות והפיקו מהם הנאה מבלי לשלם כל תמורה, אין מקום לפצותם.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה זו ליתן רשות ערעור. עיקר טענתם של המבקשים הינה כי המשיב לא הציג ראיות להוכחת תביעתו מלבד נסח מלשכת רישום המקרקעין. כן מלינים המבקשים על התייחסותו של בית המשפט למפה המצבית כחלק מהראיות בתיק, ועל הרחבת חזית. המבקשים סוברים כי מאחר שהוצג על-ידם הסכם שכירות המוכיח את זכותם החוקית במקרקעין, נטל הראיה על המשיב להוכיח את עילת הפינוי. לטענתם המשיב לא הוכיח באיזה שטח המבקשים הינם מסיגי גבול. כמו כן טוענים המבקשים כי בית המשפט התעלם מזכותם כדיירים מוגנים. עוד הם טוענים כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי זכותם כברי רשות הינה הדירה וכי אינם זכאים לפיצויים בגין פינויים.

5.דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה בה. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לקבלת המפה המצבית כראיה ולגבי הרחבת חזית הינן קביעות דיונית שאינן מצדיקות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206). בית המשפט הסמך בקביעותיו על נסח הרישום, המפה המצבית וחוזה השכירות, ועל בסיסן הגיע למסקנותיו. לפיכך אין מקום לטענת המבקשים לפיה לא היו די ראיות להכרעה בתביעה. הערכאות דלמטה פירשו את הסכם השכירות שהוצג להם וקבעו כי הסכם זה כולל את דירת המגורים בלבד ולא את השטחים האחרים, ובהם החצר, המבנה הסמוך והמוסך. לפיכך אין ממש בטענת המבקשים כי הסכם זה מוכיח את זכותם במקרקעין. כך גם אין ממש בטענתם כי בית המשפט התעלם מזכותם כדיירים מוגנים. בית המשפט הכיר בזכות זו, אך כחלה רק על דירת מגוריהם של המבקשים ולא על השטחים הנלווים לה. כאמור, אף שאר טענותיהם של המבקשים אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

לפיכך הבקשה נדחית. משהגעתי לתוצאה זו מובן כי אין צורך להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים.

מאחר שלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.