רע"א 623/08 ברוריה פולק נ. מדינת ישראל -מנהל מקרקעי ישראל

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים א' ש' שילה, א' דודקביץ ומ' נד"ב) אשר דחה ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ד' גדול) לפיהן נדחו על הסף תובענות לסעד הצהרתי שהגישו המבקשות.

1.

עניינה של הבקשה שלפניי הוא בשאלת פינוי המבקשות מבית מגוריהן. המבקשת 1 הינה אשתו של מר צבי פולק (להלן: צבי ) ואמם של המבקשת 2 ושל סיגל ויזמן (להלן: סיגל ). ביום 12.11.02 ניתן פסק דין הקובע כי צבי בנה שני מבני מגורים ללא רשות וללא היתר במקרקעין המצויים בשטחה של המשיבה 2 ונמצאים בבעלותה של המשיבה 1 (להלן: המקרקעין ) ואשר מורה לצבי וסיגל לפנות את בית מגוריהם הנמצא בשטח המקרקעין (להלן: פסק הדין ). ערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על-ידי צבי וסיגל נמחק בהסכמתם, אך ביצוע פסק הדין עוכב עד ליום 15.3.06 על מנת לאפשר לכל בני המשפחה לפנות את הנכס. משהתקרב מועד הפינוי הגישו המבקשות שתי תובענות, נגד כל אחת מהמשיבות, למתן סעד הצהרתי לפיו פסק הדין אינו חל עליהן מאחר ולא היו צד להליך. המשיבות מצידן הגישו בקשה לסילוק התובענות על הסף.

יצוין, כי במקביל הגישו המבקשות בקשה למתן סעד זמני שימנע את פינויין מהמקרקעין, אך זו נדחתה. בקשת רשות לערער על החלטה זו נדחתה הן על-ידי בית המשפט המחוזי, הן על-ידי בית משפט זה (רע"א 2304/06 פולק נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסמה, 14.3.2006), כב' השופט רובינשטיין), וכך גם מספר בקשות לעיון חוזר שהגישו המבקשות.

2.

בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיבות לסילוק התובענות, בקבעו כי במקרה זה מתקיימות הנסיבות המצדיקות את דחיית התובענות על הסף. זאת, מאחר והסעד הבלעדי המבוקש בתובענות הינו סעד של צו מניעה, כאשר בקשה קודמת למתן צו מניעה זמני, כמו גם בקשות נוספות לעיכוב ביצוע פסק הדין, נדחו על-ידי שתי ערכאות הערעור, אשר הביעו דעתן כי על המבקשות לפנות את המקרקעין.

המבקשות ערערו על החלטות אלו לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי משאין מחלוקת כי המבקשות ידעו על ההליכים שהתנהלו נגד צבי וסיגל, יש לקבוע כי פסק הדין יצר מעשה בית דין גם לגביהן, על אף שלא היו צד לו. זאת, מכוח עקרון "הקרבה המשפטית" להרחבת תחולתו של הכלל בדבר מעשה בית דין גם על מי שלא היה צד ישיר להליך המקורי. בית המשפט עמד על כך שקיימת זהות אינטרסים מוחלטת בין צבי וסיגל לבין המבקשות, ועל כן יש להניח כי עניינן של האחרונות זכה לניהול וייצוג הולם במסגרת ההליך האחר. כמו כן, קבע בית המשפט כי המבקשות לא הצליחו להצביע על זכות עצמאית העומדת להן ביחס למקרקעין, וכי מטרתה של התביעה אינה אלא לדחות את הקץ. על כן, קבע בית המשפט כי מתקיים הטעם להצדקת החלת הכלל של "מעשה בית דין" על המבקשות – מניעת הטרדה חוזרת של המשיבות בעילת תביעה זהה לזו אשר הוכרעה במלואה במסגרת פסק הדין. לפיכך, לא מצא בית המשפט להתערב בהחלטות בית משפט השלום להורות על דחיית התובענות על הסף.

מכאן הבקשה שלפניי.

3.

לטענת המבקשות, בקשתן מעוררת שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא השאלה האם ישנה הצדקה להורות על פינויו של אדם מבית מגוריו על סמך פסק דין שניתן בהליך בו לא היה הוא צד, ותוך החלת העקרון של מעשה בית דין לשם דחיית התביעה על הסף. לטענתן, שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי פסק הדין יוצר לגביהן "מעשה בית דין" מכוח החריג של "קרבה משפטית". לטענתן, שומה על בית המשפט להשתמש בחריג זה במקרים נדירים בלבד, ובפרט כאשר יישומו מוביל לפינוי המבקשות מבית מגוריהן, מבלי שנערך דיון לגופו של עניין בתביעתן ותוך פגיעה מהותית בזכות הקניין ובזכות הגישה שלהן לערכאות. לדבריהן, היה על בית המשפט קמא לקבוע כי הבקשה למחיקת התביעה על הסף הוגשה בחוסר תום-לב, שכן אי-צירופן להליך הפינוי נבע ממחדלה של המשיבה 1. המבקשות מוסיפות כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי פסק הדין עסק בכל הפלוגתאות המתעוררות במסגרת התובענה, וזאת בפרט בהתחשב בכך שהמבקשת 2 מתגוררת ביחידת מגורים נפרדת, אשר עניינה כלל לא נידון בפסק הדין. בנוסף, מעלות המבקשות טענות גם לגופם של דברים, ביניהן הטענה כי קנו זכויות במקרקעין בתוקף מעמדן כברות-רשות בלתי-הדירה וכן מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטותיהן השונות של הערכאות הקודמות מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר היא מעוררת שאלה משפטית או עקרונית החורגת מגדר הסכסוך בין הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . בניגוד לטענת המבקשות, בענייננו לא מתעוררת השאלה העקרונית של החלת העקרון של "מעשה בית דין" על מי שלא היה צד להליך קודם, אלא מדובר אך ביישום של כללים, שנקבעו זה מכבר, על נסיבות העניין. בית משפט זה קבע בהזדמנויות שונות כי בעל דין אשר לא היה צד להליך אך עומד ביחסים של "קרבה משפטית" עם מי מבעלי הדין, יהיה מנוע מלשוב ולהתדיין בפלוגתא שהוכרעה לגופו של עניין בפסק דין חלוט (ראו למשל: ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י , פ"ד נח(5) 511, 520 (2004); ע"א 3180/05 זריק נ' גרייס , סעיף 31 לפסק הדין וההפניות שם (טרם פורסם, 29.4.2007)). עקרונות אלו יושמו בפסיקה אף בהקשר של הליכים לפינוי ממקרקעין (ראו למשל: רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסמה, 6.8.2006); רע"א 1422/07 מועלם נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסמה, 6.3.2007)). בחינת נסיבות המקרה דנן מעלה כי בצדק קבעו הערכאות הקודמות כי בין המבקשות לבין צבי וסיגל מתקיימים יחסי קרבה משפטית. ראשית, למבקשות, אשר נמנות על המשפחה הגרעינית של צבי וסיגל, אין כל זכות עצמאית למגורים במקרקעין ועל כן קיימת זהות אינטרסים מוחלטת בינן לבין עניינם של צבי וסיגל; שנית, כפי שקבע בית המשפט קמא, זהות אינטרסים זו מאפשרת להניח כי עניינן של המבקשות יוצג בצורה נאותה במסגרת ההליך האחר. כמו כן, אין חולק כי המבקשות היו מודעות להתנהלות ההליכים בעניינם של צבי וסיגל, ויש להניח כי לו היו סבורות שעומדות להן זכויות עצמאיות שיש בהן כדי למנוע את הפינוי, היו מצטרפות להליך. מעבר לדרוש אציין, כי עיון בפסק הדין מעלה שבמסגרתו נידונו שני

מבני מגורים הנמצאים במקרקעין, כך שלא מצאתי ממש בטענותיה של המבקשת 2 הנוגעות למגוריה ביחידה נפרדת.

משאלו הם פני הדברים באשר לשאלת תחולת העקרון של "מעשה בית דין" על המקרה, הרי שבצדק הכריעו הערכאות דלמטה כי יש להורות על דחיית התובענות על הסף. ערה אני לכך שהסעד של דחייה על הסף הינו סעד חריג, בפרט כאשר מדובר בתביעה הנוגעת לפינויו של אדם מבית מגוריו. ואולם, לאור הדברים שנאמרו לעיל, ובהתחשב בכך שהליכי פינוי המשפחה מהמקרקעין נמשכים מאז שנת 2000 – לאחר שפסק דין לפינויו של צבי מהמקרקעין ניתן כבר בשנת 1975 - כאשר המבקשות בחרו להגיש את תובענתן זמן קצר בלבד לפני מועד הפינוי על אף שניתנה להן שהות מספקת להיערך אליו, אין מקום ליתן להן הזדמנות נוספת לטעון את טענותיהן (ראו לעניין זה למשל: רע"א 5457/06 עטיה נ' המרכז הרפואי ע"ש רמבם (לא פורסמה, 2.7.2006)). בנסיבות אלו, ולאור כל האמור, אין אני רואה להידרש לטענות שהעלו המבקשות לגופם של דברים.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.