רע"א 5333/05 חיים גבריאלי נ. מינהל מקרקעי ישראל

א.(1) בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת קובו) מיום 1.5.05 בבש"א 7888/05, בגדרה נדחתה בקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא גולדין) מיום 18.7.04 בת"א 92444/98. בפסק-דין זה נתקבלה תביעתו של המשיב לסילוק ידם של המבקשים ממקרקעין בשכונת נווה-צדק בתל-אביב-יפו, המהווים חלק מחלקות 9 ו-10 בגוש 7004 וחלק מחלקות 1 ו-2 בגוש 7112 (להלן: המקרקעין ). המקרקעין הם בבעלות רשומה של מדינת ישראל (שתי החלקות הראשונות) ושל רשות הפיתוח (שתי החלקות האחרונות). המקרקעין מסורים לניהול המשיב מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 ומכוח חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י-1950.

(2) המשיב הגיש לבית-משפט השלום ב-1998 תביעה נגד המבקשים לסילוק ידם מהמקרקעין ולהשבת המקרקעין לידיו כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמם. בית-משפט השלום קיבל את התביעה כאמור, לאחר שמיעת ראיות וביקור במקום, בקבעו כי למשיב הבעלות במקרקעין, ובדחותו טענת התישנות. בית המשפט קבע כי לא הוכחה זיקת הנאה בין המבקשים למשיב, לא הוכחו דיירות מוגנת או החזקה במקרקעין על-ידי המבקשים כדין, כי אין המבקשים בני רשות, ואם ניתן להסיק בעניינם רשות מכוח שתיקה, הרי זו רשות חינם הניתנת לביטול בכל עת, ויש איפוא לסלק את ידי המבקשים מן המקרקעין. בית משפט השלום גם דחה בקשה לעיכוב ביצוע.

(3) המבקשים הגישו לבית-המשפט המחוזי ערעור על פסק-הדין ובצידו בקשה לראיות נוספות ובקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעור. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקבעו כי אף שהנטייה הכללית היא לעכב ביצוע פסקי פינוי לנוכח הקושי להשיב את המצב לקדמותו אם תיהפך הקערה על פיה, הנה במקרה דנן, נוכח מאזן הנזקים והנוחות ביחס לשני הצדדים, אין להורות על עיכוב ביצוע. המדובר, כך נקבע, לא בדירת מגורים, אלא בקרקע פנויה – חצר, בת למעלה מ-800 מ"ר אשר אינה משמשת למגורים ואף לא לצרכי פרנסה, אשר המבקשים פלשו אליה. עוד נקבע, כי במאזן האינטרסים גובר במקרה זה אינטרס הציבור למניעת פלישות בלתי חוקיות ולפיתוח הקרקע על פני אינטרס המבקשים. בנוסף נקבע, כי לכל היותר למבקשים טענה לזכות של בר רשות ללא תמורה, שלגביה ניתן יהיה להגיש תביעה נפרדת לפיצוי כספי; וכי אין בבחינת סיכויי הערעור כדי לתמוך בעיכוב ביצוע.

(4) על החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית לרשות ערעור. בבקשה נטען, כי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי נפלו שגיאות שבעובדה ובמשפט. נטען כי חלק מן המקרקעין משמש למגוריו של בנו של המבקש 2, וכי המבקשים קיימו שימוש רציף במקרקעין למגורים ולפרנסה במשך שנים רבות. כן נטען כי אין למשיב תכנית לפיתוח המקרקעין. עוד נטען כי המשיב נהג בחוסר תום-לב בהסתירו ראיות ומסמכים שלפיהם ידעו הרשויות על החזקת המבקשים במקרקעין, וכן כי השתהה באי השיבו במשך מחצית השנה לבקשת עיכוב הביצוע. נטען כי יש ללמוד משיהוי זה על כך שבעיני המשיב אין דחיפות בפינוי המבקשים מן המקרקעין. עוד נטען כי סיכויי הערעור טובים, וכי במקרה דנן מדובר בשאלה עקרונית בעלת חשיבות המצדיקה התערבות בגלגול שלישי.

ב.(1) לאחר העיון בבקשה המפורטת ובנספחים הרבים שצורפו אליה לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. ראשית, אין הנושא מעורר שאלה משפטית החורגת ממחלוקת הצדדים אשר שכמותה נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי.

(2) שנית, אף לגופם של דברים לא מצאתי טעם מבורר לעיכוב הביצוע. לפי ההלכה הנוהגת יש לבחון בקשה לעיכוב ביצוע בשתי אמות-מידה: במידת סיכויי הערעור ובמידת היכולת להשיב את המצב לקדמותו אם יתהפך המצב בערעור (ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1) 668, 672, השופט זמיר).

(3) מבחינת סיכויי הערעור, נפסק על-ידי שתי הערכאות הקודמות כי אין מדובר בסיכויים גבוהים, ואף לטעמי כך הוא. מפסק דינו של בית משפט השלום, לאחר שהראיות נשמעו בפניו ולאחר ביקורו במקום, עולה כי המדובר בכניסה למקרקעין שלא כדין, קרי פלישה, בלא תשלום כלשהו. בית משפט זה לא יתן ידו להנצחתה של פלישה, אף אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, ובהיעדר עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות. ראו רע"א 1004/05 שרלי חומרי בנין נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסמה); רע"א 10164/04 אגבבה נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסמה, השופטת פרוקצ'יה); רע"א 10152/04 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסמה); ע"פ 3413/05 פרי (פטיטו) נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה). בטרם התעשתו הרשויות, וכך אירע רק ב-1998, נהנו המבקשים עשרות שנים ממקרקעי הציבור בחינם. מחדל הרשויות ואזלת ידן אינם צריכים להנציח מצב זה. גם הראיות שמבקשים להגישן בערעור, מבלי לקבוע מסמרות, ושהושגו בחקירה פרטית, מצביעות לכאורה על כך שככל שידעו הרשויות בשנות השבעים והשמונים על החזקת המקרקעין על-ידי המבקשים או מי מהם, היה זה במגמה לפנותם, ואף נטען מטעמם אז כי אינם מחזיקים בשטח. אוסיף כי בהקשר זה אין כמובן בכל מועד מקום להתערבות מיניסטריאלית שנתבקשה על-ידי המבקשים בפגישה עם השר הממונה על המינהל, ולעת ההיא לא הובטחה, ואין כאן מקום להאריך. כשלעצמי גם לא ראיתי רלבנטיות לטענות מגורים ולחוזי שכירות משנות האלפיים, כלומר שנים לאחר הגשת התביעה נשוא פסק הדין והערעור.

(4) אשר ליכולת להשיב מצב לקדמותו, נקבע בפסיקה כי כשהמדובר בפינוי יש לנקוט זהירות, אך נערכת הבחנה לעניין זה בין פינוי מדירת מגורים לעומת מקום מסחרי (רע"א 214/88 כהן טויל נ' דויטש, פ"ד מד(3) 752, המשנה לנשיא אלון; רע"א 1914/05 אסתר חאבני הללי נ' אטבליסמנט ניהול חברה זרה רשומה בישראל (טרם פורסמה); גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי ,

מה' 8, 624). בענייננו נקבע עובדתית על-ידי בית משפט השלום כי אין מדובר בפועל בדירת מגורים, ואף לא בשטח המשמש למסחר. היה למבקשים יומם להציג את ראיותיהם לעניין זה, והתצהירים שצורפו בדבר חוזי שכירות וכדומה הם מאוחרים לפסק הדין של בית משפט השלום נשוא הערעור. קביעותיו העובדתית של בית משפט השלום הן מן הסוג שאין ערכאה שלערעור נוטה להתערב בה, אלא בנסיבות חריגות שספק אם הן מתקיימות במקרה דנן. לגופם של דברים, כפי שציין בית המשפט המחוזי, ככל שיהא מדובר בתביעה כספית אין חשש שהמשיב לא יוכל לעמוד בה.

(5) כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.