רע"א 3637/13 מאלק מחמוד אגבאריה (אלחרירי) ואח' נ. מינהל מקרקעי ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא שילה והשופטות נד"ב ופלאוט) מיום 24.3.13 בע"א 43182-10-10, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת עובדיה) מיום 8.8.10 בת"א 5760/03, 5761/03, 5762/03, 5764/03, 5769/03, 5771/03, 5772/03, 5773/03, 5775/03, 5776/03, 5778/03, 5779/03, 5780/03, 5781/03, 5782/03, 5783/03, 5784/03, 5788/03, 5789/03, 5790/03 ו-5791/03. עניינה של הפרשה – תביעה לסילוק ידם של המבקשים ממקרקעי המדינה, אל מול טענה כי הפלישה אליהם נעשתה בהסכמת עיריית טייבה.

רקע

ב.

ואלה עיקרי העובדות, העולות מפסקי דינן של הערכאות הקודמות: המשיב הגיש בבית משפט השלום בנתניה תביעות לסילוק ידם של המבקשים ממקרקעין הידועים כגוש 8031 חלק מחלקות 9 ו-15 בעיר טייבה ( 5760/03, 5761/03, 5762/03, 5764/03, 5769/03, 5771/03, 5772/03, 5773/03, 5775/03, 5776/03, 5778/03, 5779/03, 5780/03, 5781/03, 5782/03, 5783/03, 5784/03, 5788/03, 5789/03, 5790/03 ו-5791/03) . המקרקעין מצויים בבעלותה של רשות הפיתוח, ומנוהלים על ידי המשיב. המבקשים תפסו חזקה במקרקעין במועדים לא ידועים החל משנת 2000. לפי הנטען, פלשו המבקשים למקרקעין ללא רשות וללא זכות בדין. נטען, כי בדיעבד, לאחר הפלישה, התברר למשיב שזו נעשתה בהסכמתה של עירית טייבה (להלן העיריה), הגם שאין לה כל זכות במקרקעין.

ג.

ביום 11.11.04 ניתנו כנגד המבקשים פסקי דין בהעדר הגנה (למעט בת"א 5760/03). ביום 18.1.06 בוטלו פסקי דין אלה (למעט בת"א 5762/03, לגביו לא התבקש ביטול).

ד.

בכתבי הגנתם טענו המבקשים, בין היתר, כי עברו למקרקעין כחלק מהסכם חילופי קרקעות עם העיריה ובתיאום עמה, ולצורך זאת פינו את בתי מגוריהם הקודמים, וכי הדבר נעשה בהסכמתו של המשיב. נטען, כי הרקע להסכם זה הוא סכסוך משפחות אלים בעיר טייבה, שאף גבה קורבנות בנפש, וההסכם נועד לסיימו. עוד נטען, כי ניתנה למבקשים הבטחה שלטונית על ידי המשיב, והם שינו מצבם לרעה. ביום 2.12.07 הגישו המבקשים הודעת צד שלישי כנגד העיריה, שבעניינה ניתן צו הקפאת הליכים ומונה נאמן. המבקשים לא ביקשו היתר מבית המשפט הרלבנטי (במסגרת תיק הקפאת ההליכים) להמשך ניהולה של הודעת צד ג' ששלחו.

ה.

בפסק דין מיום 8.8.10 קיבל בית משפט השלום את תביעות המשיב. נקבע, כי "המינהל [המשיב –א"ר] לא ידע מראש על כוונת הנתבעים [המבקשים – א"ר] לתפוס את המקרקעין, ואף לא ידע על כך במועד כניסתם למקרקעין" (פסקה 33), וכי העובדה שהמבקשים לא הביאו ראיה למועד תפיסת החזקה במקרקעין מחזקת מסקנה זו. בית משפט השלום ציין, כי העובדה שלמשיב נציג בועדה המחוזית לתכנון ובניה אינה יוצרת חזקת ידיעה שלו על תפיסת הקרקע על ידי המבקשים, ומכל מקום לא הוכח שאותו נציג השתתף בדיונים הרלבנטיים.

עוד קבע בית משפט השלום, כי "לא נטען ולא הוכח על ידי הנתבעים כי המינהל או מי מטעמו הבטיח להם הבטחה כלשהי במישרין" (פסקה 36). בהקשר זה נאמר, כי "משקל עדות מר סלאח ג'בארה (ראש העיר דאז – א"ר) בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שעדותו [לפיה המשיב אישר את הקצאת המקרקעין למבקשים – א"ר] ניתנת כבעל תפקיד לשעבר בעירית טייבה, שאיננה בנסיבות העניין גוף חסר פניות האמון על האינטרס הציבורי בלבד, כפי שהציגה את עצמה, אינו רב. קל וחומר בעת שניתן היה להביא ראיות נוספות לנטען, ואלה לא הובאו על ידי הנתבעים" (פסקה 38). עוד נאמר, כי "גם תוכנם של הדברים הנטענים מבטא אך הצהרת כוונות כללית", וכי "לא הוכח גם כי ההבטחה הנטענת ניתנה על ידי מי שנתונה לו הסמכות לקיימה". נאמר, כי "מתוכן ההבטחה הנטענת אין עולה כי המדובר בהבטחה בעלת תוקף משפטי מחייב, אלא בהצהרת כוונות ובדברים כלליים ונעדרי קונקרטיזציה" (פסקה 43). בית המשפט קבע, ש"לא הוכח כי הנתבעים בני רשות במקרקעין, לבטח לא רשות בלתי הדירה, ומכאן שדרישת המינהל לפינוים שמה קץ לרשות ומבטלת אותה, אם ניתנה". מסקנתו של בית המשפט היתה, כי "תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הנתבעים והבנייה בהם נעשו ללא הסכמת בעליהם וללא הסכמת המינהל", אלא "בהסתמך על הבטחות עירית טייבה שניתנו מחוץ לגדר סמכותה, ביחס למקרקעין שאינם כלל קניינה, על חשבון בעלי המקרקעין, ומבלי שניתנה מצידה כל תמורה בגינם".

בית משפט השלום עמד על המגעים שהתקיימו בין המשיב לבין עירית טייבה בניסיון למצוא פתרון בעניינם של המבקשים, אולם נאמר, על יסוד הראיות שהובאו, כי העיריה לא השלימה את התחייבויותיה כלפי המשיב, וכי אין ניתן לייחס למשיב – אשר גילה נכונות לסייע בפתרון המצב – התנהגות שלא בחוסר תום לב. בהקשר זה נאמר, כי אין ניתן לראות במגעי המשיב עם העיריה הסכם מחייב, וכי אפילו היה קיים הסכם כאמור אין לומר שעולה ממנו "כוונה להקנות לנתבעים את הזכות לדרוש את קיום החוזה" (פסקה 63).

נוכח האמור, התקבלו כאמור תביעותיו של המשיב. בסיפת פסק הדין צוין, כי "הפתרון הראוי למחלוקת מצוי מחוץ לכתלי בית המשפט באמצעות עירית טייבה". ביצועו של פסק הדין עוכב למשך שנים עשר חודשים על מנת לאפשר לעיריה לפעול לפתרון המחלוקת ונוכח ה"קושי הברור" במצבם של המבקשים והשיהוי שדבק בהגשת התביעה.

ו.

המבקשים עירערו לבית המשפט המחוזי (ע"א 43182-10-10). בפסק דין מיום 24.3.13 (סגן הנשיא שילה והשופטות נד"ב ופלאוט) נדחה הערעור. נקבע, כי "אין המשיב אחראי למעשי העיריה ולהבטחותיה, ואין לו מחויבות כלשהי כלפי המערערים [המבקשים – א"ר]" (פסקה 5.1). בין היתר צוין, כי אי הגשתו של ההסכם בין המבקשים לעיריה כראיה "מעלה חשש כי עיון בו ילמד שהעמדת המקרקעין נעשתה שלא על דעת המשיב, וייתכן אף שהמערערים קיבלו תמורה כספית שמשום מה אין הם מגלים אותה, וד"ל" (עמ' 5 שורות 20-18). בית המשפט דחה את מועד הפינוי בשלושה חודשים, עד ליום 24.6.13, בציינו כי תקוותו היא "שהצדדים יגיעו לפשרה מוסכמת, שבמסגרתה יקבל המשיב תמורה למקרקעין ויאפשר למחזיקים בה להמשיך ולהתגורר בבתים שבנו".

הבקשה והתגובה

ז.

בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 21.5.13 והחזיקה 36 עמודים. בהחלטה מיום 13.6.13 הוריתי על קיצורהּ של הבקשה, וזאת מכוח תקנה 403 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ביום 23.6.13 – יום אחד בטרם תם עיכוב הביצוע שניתן בבית המשפט המחוזי, ובטרם הוגשה בקשת רשות ערעור מתוקנת (מקוצרת) – הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע (שהחזיקה 23 עמודים). בהחלטה מיום 23.6.13 ציינתי, כי אין בכוונתי להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע בטרם תוגש בקשת רשות ערעור מתוקנת. ביום 27.6.13 הוגשה בקשת רשות ערעור מתוקנת, ולצדה בקשה מתוקנת לעיכוב ביצוע.

ח.

בבקשת רשות הערעור נטען, כי זו הוגשה "בגין עיוות דין חמור ופגיעה קיצונית, חריפה ובלתי הפיכה בזכויות אדם חוקתיות" (סעיף 1). נטען (סעיף 6), כי פסקי דינן של הערכאות הקודמות מביאים לתוצאה משפטית בלתי הוגנת ובלתי צודקת, לפיה "המדינה נוטלת מאזרחיה רכוש ולא משלמת תמורה בגינו כאחרון הגנבים ממש(!), ולאחר מכן מפקירה אותם לגורלם", וכי "אחת היא לעניין זה, אם עסקינן במחדל של המינהל, של העיריה, או של שני הגופים השלטוניים הללו גם יחד". לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי חרץ את הדין על יסוד טענות חדשות שהעלה המשיב בסיום הדיון, מבלי שניתנה להם ההזדמנות להשיב לטענות אלה. נטען, כי קביעתן של הערכאות הקודמות לפיה המשיב לא ידע על תפיסת המקרקעין על ידי המבקשים בטעות יסודה, והיא עומדת בניגוד להחלטתה של סגנית הנשיאה אלשיך בפר"ק 2419-07 עזאם נ' עו"ד אבנר כהן מיום 22.6.11 ובניגוד לחומר הראיות בתיק. עוד נטען, כי בין המשיב לעיריה נכרת הסכם לטובתם של המבקשים – הוא סיכום דיון מיום 16.2.03 (נספח 9 לבקשה), וכי בית משפט השלום לא דן בחזרתו של המשיב מסיכום זה במישור היחסים בינו לבין המבקשים. נטען, כי למבקשים ניתנה הבטחה מנהלית על ידי המשיב, ומכל מקום לא היה מקום להפריד ולנתק בין העיריה והמשיב. המבקשים טוענים, כי לבקשה חשיבות ציבורית עליונה במעלה, החורגת מעניינם, בהיותה עוסקת בהתעשרותן של רשויות המדינה על גבם של אזרחים, ובאשר פסקי דינם של בתי המשפט הקודמים מערערים את אמון הציבור במערכת המשפט.

ט.

בהחלטה מיום 27.6.13 התבקשה תגובת המשיב, וניתן עיכוב ביצוע ארעי עד החלטה אחרת. המשיב התבקש להתייחס בתגובתו, בין היתר, לשאלה האם נעשו צעדים בעקבות המלצתו של בית המשפט המחוזי בסיפת פסק דינו.

י.

בתגובת המשיב מיום 17.7.13 נאמר, כי אין הבקשה באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, באשר עניינה באינטרס הצר של המבקשים "לנסות ולזכות במקרקעי ציבור". לטענת המשיב, המבקשים חפצים להפוך – בגלגול שלישי – קביעות עובדתיות שניתנו בעניינם בבתי המשפט הקודמים. באשר להחלטתה הנזכרת של סגנית הנשיאה אלשיך נאמר, כי זו ניתנה מבלי שהוגשה תגובת המדינה לגוף הדברים, כי לא ניטעו בה מסמרות, וכי בהמשך להחלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק על ידי רוכשי קרקע, שהיו צד גם להחלטתה של סגנית הנשיאה אלשיך (בג"ץ 2031/12 חאג' יחיא נ' שר הפנים ). עתירה זו – כך נאמר – נדחתה, ונקבע בה כי "אין לקבל את נסיונם של העותרים לכרוך את משרד הפנים כצד מעורב בחוזים האמורים" (פסק דין מיום 19.8.12, השופטים ג'ובראן, פוגלמן וזילברטל). המשיב טוען, כי יש לדחות את טענות המבקשים באשר לכריתתו של חוזה לטובת צד שלישי. נטען, בזיקה לסיכום הדיון מיום 16.2.13, כי זה אינו מהווה הסכם או התחייבות, ומכל מקום בהתאם לסיכום זה צריכה היתה העיריה "להשיב למינהל את ערכי המגרשים ששווקו", דבר שאין חולק כי לא נעשה. המשיב טוען עוד, כי יש לדחות את הטענה בדבר הבטחה שלטונית. בתגובה נטען, כי למבקשים עומדת הזכות לנסות לתבוע את העיריה או נושאי משרה בה. בסיפת התגובה נאמר, כי הגורמים הרלבנטיים במדינה קיימו שיחות ודיונים פנימיים רבים על מנת לנסות ולמצוא פתרון לסוגיה, וכי התקיימו גם שיחות ופגישה עם באי כוח המבקשים, אולם "בשלב זה לא הושגה פשרה, וספק בעינינו אם ניתן, בנסיבות הענין הכוללות, להגיע לפשרה".

יא.

בהחלטה מיום 23.7.13 הוריתי על קיומו של דיון לצורך "בירור טיבם ומהותם של המגעים לפשרה שנערכו בין הצדדים". בדיון שנערך ביום 4.8.13 פירטו הצדדים בעניין ההידברות ביניהם. בא כוח המשיב ציין, כי הסיכוי להגיע לפשרה – נמוך לטעם שולחו, וכי ההצעה שעמדה בעבר על הפרק – לפיה העיריה תעביר למשיב מגרשים וזה יהא נכון לשקול להותיר את המבקשים במקרקעין – אינה רלבנטית, גם מהיעדר מגרשים. עוד טען, כי המשיב אינו רואה עצמו אחראי להתנהלותה של העיריה. לאלה אשוב בסיפת הדברים.

הכרעה

יב.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובנספחיהן, חוששני כי לא אוכל להיעתר לבקשה. חרף נסיונם של המבקשים להעטות על הבקשה אדרת כללית וציבורית (ניסיון שלעתים תוּבַּל בביטויים שראוי שלא יהא מקומם בכתבי בי דין), ולאמיתו של דבר חפצים הם בבחינה ערעורית נוספת, שניה במספר, של השאלות העובדתיות השנויות במחלוקת, קרי – האם המשיב ידע על תפיסת המקרקעין בזמן אמת או הסכים לכך בדיעבד; האם בין העיריה למשיב נכרת חוזה לטובת צד שלישי; והאם ניתנה למבקשים הבטחה שלטונית. המדובר בשאלות התחומה לדל"ת אמותיה של הפרשה, ועל-כן אין היא באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). שאלות אלה הוכרעו עובדתית בפסקי דינן של הערכאות הקודמות, ואין להלום את הניסיון לבררן שוב, בפעם השלישית במספר, מעבר לעקרונות שיטת המשפט.

יג.

על רקע קביעותיהם העובדתיות של בתי המשפט הקודמים, לא היה מנוס מהמסקנה המשפטית אליה הגיעו – כי על המבקשים לסלק ידם מהמקרקעין. אכן, אין חולק כי לפתח העיריה חטאת רובץ, וכי התנהלותה – מסחר במקרקעין שאינם שייכים לה, בחינת "עושה סחורה בפרתו של חברו" ( משנה בבא מציעא ג', ב') – היא החטא הקדמון שהביאנו עד הלום. ואולם יש לזכור, כי מדובר, בסופו של יום, במי שנכנסו לקרקע מדינה, וטענותיהם בדבר הבטחות להישארות – נדחו, עובדתית, וכך גם טענותיהם באשר לכריתתו של חוזה צד שלישי לטובתם. אכן, משנקבע כי התנהלותה של העיריה לא היתה ידועה למשיב ולא נעשתה על דעתו, וכי המשיב לא נתן הסכמה או הבטחה בכל שלב שהוא לתפיסתם של המקרקעין על ידי המבקשים, התוצאה המתחייבת היא פינוים מן המקרקעין – "בית משפט זה לא יתן ידו להנצחתה של פלישה, אף אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, ובהיעדר עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות" (רע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (2005); ראו גם ע"א 8526/11 קרן קיימת לישראל נ' עזבון גוזלן בע"מ (6.8.13)).

יד.

אפרט במקצת את עיקרי הדיון מיום 4.8.13: בא כוח המבקשים טען לרצון שולחיו לפשרה, וקבל על כך שלא באו תגובות להצעות המבקשים, כגון חילופי קרקעות, או רכישת קרקעות; לשיטתו פועלת המדינה ללא שיקולים רחבים, שהרי קרקעות של המבקשים ניתנו למדינה. לדעת המבקשים אין הממשלה צריכה לבדל עצמה מן העיריה, מה גם שמאחורי ההסדר בין העיריה למבקשים עמדו לפי הטענה גורמי מדינה; מדובר בעשרות מגרשים שעליהם חיים אנשים, ובהם כ-20 מגרשים שאינם ריקים. לשאלתי נאמר כי ישנה גם נכונות לבניה רוויה. לדעת המבקשים, טענת המדינה שאינה יכולה לפתור את בעייתם בשל חוק חובת המכרזים והצורך לשווקם היא מחוסרת תום לב; אין מו"מ עמם כי אין נכונות להגיע לפשרה, וכאמור – לפי הטענה – לאחר שניתנו למדינה מגרשים עליהם גרו המבקשים.

עו"ד בלום טען למשיב, כי טרם נתקבלה מן המבקשים – חרף בקשות – רשימה של המגרשים המאוכלסים בפועל, והרי יש צורך בשמאות ובמכרזים. על פי גישת המשיב, עליו לשווק את המגרשים לא כבנויים, אלא לאחר פינוים; אכן דובר בעבר על חילופי מגרשים, לשיטת המשיב, עם העיריה – אך לעיריה אין מגרשים. אילו באשר למבקשים היה מדובר בשני מגרשים מאוכלסים ניתן היה אולי לפתור את הבעיה, אך ככלל מתנגד המשיב לפשרה; ואין הוא רואה עצמו אחראי להתנהלות העיריה. לשאלתי ציין בא כוח המדינה, שהגישה האמורה נבדקה גם במבט רחב, עם אנשי משרד הפנים והמשטרה, ומקובלת עליהם. נאמר גם, לגבי המגרשים שפינו המבקשים, כי לא הוכח שהיו בבעלותם; והוטעם, כי המשיב נאמן הציבור ועליו לפעול שויונית.

עו"ד עפרי טען לעיריה מטעם הנאמן, כי לענין תביעות החוב מן העיריה, אם יוכרע שלמבקשים תביעות חוב – יוכלו לגבות 30%; העיריה מתקדמת עתה לאחר כברת דרך קשה, שבה השקיעה המדינה כסף רב בטייבה בלא הודאה באחריות; כנטען, אילו יכלה העיריה לסייע היתה עושה כן, אך אין לעיריה אפשרות כלכלית ואין לה קרקעות.

הארכתי בתיעוד הדברים שנשמעו בדיון, למען שלמות התמונה.

טו.

בסופו של יום, הגם שמשפטית הוכרע התיק, מעורר פינוים של המבקשים, במידה מסוימת, תחושה של אי נוחות, ומכל מקום שאלות מעשיות של ביצוע, ולכך – כנראה – כיונו בתי המשפט הקודמים, בהפנותם את הצדדים להידברות ולפשרה. אי הנוחות אינה נובעת מהתנהלות המשיב, אלא מן המצב שנוצר בדינמיקה מול העיריה, גוף ציבורי. מסיבה זו אף קוים הדיון בפני ביום 4.8.13. מן הדברים שנשמעו בו עולה, כי נכונותו של המשיב להגיע לפשרה – נמוכה. אין לבוא עמו בטרוניה משפטית, אך גם אם אין ניתן לחייבו בהיבט המשפטי לעשות כן, סבורני כי מן הראוי, משתמה ההכרעה השיפוטית, שהמשיב ישקול בנפש חפצה ובפתיחות הדעת דרכי פתרון, ככל הניתן. מהחומר שצורף לבקשה עולה, כי במשך השנים נדונו מספר מתוים של פשרה, להם גילה המשיב נכונות גם אם מסויגת ומותנית בתנאים, ואיני רואה מדוע לא ניתן יהא לעשות כן גם היום, בלא שבידי לטעת מסמרות. אוסיף, כי אף אם בעבר לא צלחו הצעות פשרה נוכח אי עמידתה של העיריה בהתחייבויותיה, כיום המבקשים עצמם הם צד ישיר למגעים. על כל אלה יש להוסיף את השיקולים המעשיים הכרוכים במצב שנוצר. אין פירוש הדבר שהמשיב יתפשט מנכסי הציבור, אך מציאת פתרון חשובה בנסיבות גם במישור הפרקטי, כדי שניתן יהיה לפנות את רוב האנשים מן השטח – וזאת בלא עימותים מיותרים. על המבקשים מצדם להבין היטב כי "תפסת מרובה לא תפסת", ואם כך ינהגו, ניתן לקוות שגורמי המדינה יתנו אף הם כתף ראויה והוגנת לפתרון. הדבר צריך להיעשות בהקדם, וראו להלן.

כללם של דברים

טז.

בנתון לאמור מעלה, אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. הצו הארעי שניתן ביום 27.6.13 בטל בזאת. ניתנת ארכה אחרונה

לפינוי המקרקעין לצורך התארגנות, שיש לנצלה גם לצרכי מו"מ לפשרה, עד ליום 30.11.13. למען הסר ספק יצוין, כי הפינוי אינו מותנה בתוצאות מו"מ בין הצדדים. בנסיבות לא ייעשה צו להוצאות.