רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ. שרון לוי

א.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.11.2005 (השופטת דותן) בבר"ע 1761/05, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לרשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב- יפו מיום 11.4.2005 (השופטת רונן) בבש"א 159535/05; בהחלטה זו עוכב ביצועו של פסק דין של פינוי שניתן כנגד המשיב בבית משפט השלום ביום 22.2.2005 במסגרת ה"פ 200127/05, וזאת עד לתום הליכי הערעור.

ב.(1) ביום 1.7.2004 הוצא, לבקשת המבקשת, צו לסילוק ידו של המשיב מן המקרקעין, הידועים כחלקה 70 בגוש 6927 (להלן: 'הנכס'), ששימשו כבית כנסת. בחלוף ארבעה עשר יום מיום מתן הצו הפך הצו לפסק דין חלוט, והמבקשת קיבלה צו פינוי כנגד המשיב לאחר שפתחה נגדו בהליכי הוצאה לפועל.

(2) ביום 23.1.2005 הגיש המשיב לבית משפט השלום בקשה לביטול הצו ולהצהרה על זכויותיו בנכס במסגרת ה"פ 200127/05.

(3) ביום 22.2.2005 ניתן פסק הדין בבית משפט השלום ובו נקבע, כי המבקשת רכשה את הזכויות בנכס ביום 24.4.2005, כי למשיב אין כל זכויות בנכס, וכי עליו לסלק ידו הימנו. כן איפשר בית משפט השלום את עיכוב פינוי של המשיב מהנכס למשך 30 יום, לצורך התארגנות. ביום 17.3.2005 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וביום 7.4.2005 הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 1793/05).

(4) בהחלטתו מיום 11.4.2005 קבל בית משפט השלום את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (בש"א 159535/05).

(5) על החלטה זו הגישה המבקשת ביום 20.4.2005 בקשה לרשות ערעור (בר"ע 1761/05) בבית המשפט המחוזי.

(6) ביום 29.11.2005 נערך הדיון בבקשת המבקשת מבלי שנתקבלה תגובה בכתב של המשיב. בית המשפט המחוזי (השופטת דותן) דחתה את הבקשה, וקבעה, כי אין מקום להתערב בהחלטה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

(7) מכאן הבקשה דנא.

ג.(1) המבקשת טוענת, כי הן החלטתו של בית המשפט המחוזי והן החלטתו של בית משפט השלום בדבר עיכוב ביצועו של פסק הדין מנוגדים לממצאים (הברורים) שנקבעו בפסק הדין לגבי זכויותיו של המשיב בנכס: כנטען, מהשתלשלות ההליכים עד כה עולה בבירור, כי המשיב הוא פולש חסר זכויות, העושה במקרקעי הציבור כבשלו. עוד טוענת המבקשת, כי ערעורו של המשיב על פסק הדין נסב רובו ככולו על ממצאי עובדה, שבהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. מכאן, שסיכויי הערעור נמוכים ואף קלושים. לדברי המבקשת, לא שיקלל בית המשפט המחוזי את סיכויי הערעור בהחלטתו.

המבקשת מוסיפה, כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לדבריה, המשיב כלל אינו מתגורר בנכס, וברי, כי לא ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם יפונה מהנכס. לעומת זאת, כך לדברי המבקשת, תימנע ממנה הזכות ליהנות מפירות בעלותה במקרקעין אם יעוכב ביצוע פסק הדין.

לחלופין טוענת המבקשת להורות למשיב להפקיד ערבות בנקאית גבוהה. כן נתבקש תשלומם של דמי שימוש ראויים בעבור כל התקופה בה יעוכב - אם יעוכב - ביצוע פסק הדין.

(2) לדברי המבקשת, עניין מקרקעי הציבור וריבוי הפלישות אליהם הוא בעל השלכות משפטיות וציבוריות רחבות, אשר מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לדבריה, בתקופה האחרונה ניכרת מגמה, שמנהיג בית משפט זה, בדבר אי מתן עיכובי ביצוע בהקשרים דומים, כהמשך לראיית אינטרס הציבור ושמירתו של שלטון החוק כגובר על האינטרס האישי של פולש חסר זכויות במקרקעין.

(3) תשובת המשיב נתבקשה. לשיטתו, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי על החלטה הדוחה רשות ערעור, חייבת להיות נדירה ביותר, שעה שהנזק לצד המבקש יהא בלתי הפיך. לטענתו, לא כך במקרה דנא. לעומת זאת, אם יפונה הנכס, ייגרם למשיב, הטוען למגורים, נזק בלתי הפיך, שכן המבקשת כבר הצהירה על כוונותיה לשנות את כל פני הנכס מיד עם פינויו של המשיב.

לדברי המשיב, ערעורו כנגד פסק הדין מעלה שאלות משפטיות בנוגע לתוקפו של צו הסילוק שהוצא, ולפיכך לא ניתן לקבוע, כי סיכוייו של הערעור אינם גבוהים.

ועוד מזכיר המשיב, כי רשות ערעור בגלגול שלישי אינה ניתנת ככלל אלא אם דרושה הכרעתו של בית משפט זה בשאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית, החורגת מעניינם של הצדדים. לטענתו, אין זה מצב הדברים במקרה זה, הנוגע אך לצדדים נשוא הבקשה.

ד.(1) החלטתי לפעול לפי הסמכות שבתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לדון כבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור, ולקבל את הערעור. זאת לאחר שניתנה הזדמנות למשיב להידרש לכך.

(2) אכן, ככלל לא ידון בית משפט זה בבקשות רשות ערעור בגלגול שלישי על החלטות ביניים. ואולם, סבורני כי הנושא דנא מעורר שאלה בעלת חשיבות ציבורית העומדת בקריטריונים של הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128, מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר. הטעם הוא הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור, שכבר נזדמן לבית משפט זה לדון בו (ע"א 4090/04 סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל); רע"א 5201/04 היב (כהן) נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); רע"א 10152/04 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ; רע"א 1104/05 שרלי חומרי בנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"א 5333/05 גבריאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"א 6156/05 אדאדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה). אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור.

(3) השיקולים לעיכוב ביצוע בגדרי ערעור נודעים הם, ועיקרם סיכויי הערעור ושאלת מאזן הנזקים והיכולת להשיב מצב לקדמותו (בש"א 86/04 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג(1) 334, 335 (השופט חלימה); בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פרייזין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 499, 504 (המשנה לנשיא אלון); ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, ( מה' 8), 623-621 והאסמכתאות דשם; בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2) 432- 434 והאסמכתאות דשם. אכן כשהמדובר בפינוי מנכס מגורים הגישה מטבע הדברים ומטבע האנושיות זהירה במיוחד; אך בענייננו ספק רב אם המדובר בנכס מגורים, כשעסקינן בבית כנסת לשעבר, וכך - כאל בית כנסת - התיחסו אליו גם בדיון בבית המשפט קמא.

(4) שופטת בית משפט השלום (פרוטוקול מיום 21.2.05), בפסק דינה, קבעה מפורשות כי אף המשיב עצמו חזר מטענת היותו בעל זכויות של מחזיק כדין בנכס, ואף באשר לסילוק אמרה בפסק דינה "כי מדובר במי שמחזיק בנכס שאינו שלו, וכאשר אין למעשה כל טענה שלו על כך כי ניתנה לו אי פעם על-ידי מאן דהוא רשות או זכות להשתמש בו". בחקירתו הנגדית ביום 21.2.05 טען המשיב כי הוא מתגורר בבית הכנסת, אך בית המשפט לא הכיר בזכות כלשהי שלו. בית משפט השלום גם לא נימק את החלטתו לעיכוב ביצוע, ולכן, בכל הכבוד, ככל שהמדובר בהחלטה לעניין זה מתקשה אני לקבל את דברי בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום התרשם מהנסיבות בהן עושה המשיב שימוש בנכס.

(5) שב אני לנושא הקלות שבה מניחים אנשים ידם על מקרקעי ציבור, בתוך כניסה לפירצה של השתהותן של רשויות מאכיפת זכויות הציבור. קלות זו עצמה מחייבת מענה שיפוטי.

(6) אשר לסיכויי הערעור, לא אקבע מסמרות – אך הדעת נותנת כי המשוכה שעל המשיב לעבור גדולה מאוד. אשר לנוחות, המבקשת היא עירית תל-אביב, ואם יזכה המשיב בערעורו תוכל לפצותו כדבעי. המשיב טוען בתגובתו כי העיריה מתכוונת לשנות פני המקרקעין מיד כשיפונה המשיב (סעיף 23 לנספח ז' לבקשה). עיון באותו סעיף מדבר על אפשרות לפיתוח השטחים, דבר שעל פי רוב אינו נעשה מניה וביה. לפיכך נראה לי להורות, אולי לפנים משורת הדין, כי לאחר הפינוי ועד להכרעה בערעור לא תעשה המבקשת דיספוזיציה של מכירת הנכס, אף כי רשאית היא לתכנן לגביו וכן להשכירו שוב אולי לפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות. כאמור, פסק דינו של בית המשפט קמא בטל, ועמו החלטת עיכוב הביצוע של בית משפט השלום, בכפוף לאמור לעיל לגבי מכירת הנכס.