רע"א 3146/06 נסים גלבוע נ. מדינת ישראל-מנהל מקרקעי ישראל

א.בקשת רשות ערעור (שהוגשה ביום 10.4.06) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (השופטים גרסטל, פוגלמן ושילה) מיום 26.3.06 בבש"א 6680/06 שלא לעכב את ביצוע פסק הדין שניתן נגד המבקש על ידי בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת ד"ר סורוקר) מיום 6.7.05 בת"א 6754/03 .

ב.(1) המשיב הגיש תובענה כנגד המבקש בגדרה עתר לסילוק ידו של המבקש ממספר חלקות בגוש 3797, שאין חולק כי הן בבעלות רשות הפיתוח. אין חולק גם כי בין "עמידר" למבקש נחתמו שני חוזי שכירות בשנים 1955 ו-1959. המשיב טען, כי זכות השימוש ניתנה למבקש אך ביחס לדירה בת שני חדרים שהייתה במקרקעין, אולם המבקש הרחיב את שטחי השימוש, ללא רשות, להיקף של 9 דונם. כן נטען על ידי המשיב, כי זכותו של המבקש להשתמש בבית המגורים הופקעה בשנת 1994 על ידי מע"צ תמורת פיצוי של 160,000$. לטענת המבקש, היו במקרקעין שני מבנים, שאת האחד כינה "מבנה מגורים" ואת האחר - "מבנה שירותים", על שום שבו היו מצויים חדרי שירות (מטבח ושירותים) ל"מבנה המגורים". הוסיף המבקש וטען כי הוא דר כיום ב"מבנה השירותים" כדייר מוגן על פי הסכם השכירות משנת 1955, וכי ההפקעה חלה אך על מבנה המגורים. תימוכין מצא המבקש בכך שעד למועד הגשת התובענה המשיך לשלם לעמידר דמי שכירות.

(2) ביום 6.7.05 ניתן על-ידי בית משפט השלום פסק דין מנומק ומפורט בתובענה המורה על פינויו של המבקש מהמקרקעין בתום עשרה חודשים. בית המשפט דחה את טענת המבקש כי שני הסכמי השכירות חלים על מושכרים נפרדים, בקבעו כי הסכם השכירות משנת 1959 חידש והאריך את חוזה השכירות משנת 1955. זכות השכירות על פי החוזה השתרעה אך על בית מגורים אחד, וכללה כמקובל שטח מסוים סביבו. מלבד זכות זו לא היה למבקש כל זכות נוספת במקרקעין, ואשר על כן, משהופקע בית המגורים הימנו בשנת 1994 בפיצוי של 160,000$, סכום הגבוה – כפי שציין בית משפט השלום - "עשרות מונים" מן הסכום שקבע בתחילה השמאי הממשלתי, לא נותרה לו כל זכות במקרקעין. בית המשפט קבע, על סמך ראיות, כי לאחר הפקעתו של בית המגורים לא נותר כל מבנה במקרקעין, ולפיכך מסתבר כי המבקש הקים בית מחדש לאחר ההפקעה, אולם אף ייקבע כי אכן נותר מבנה נוסף בשטח לאחר ההפקעה, כטענת המבקש, היה זה חלק אינטגרלי ממבנה המגורים שהופקע. עוד קבע בית המשפט, כי עמידר המשיכה לגבות מהמבקש דמי שכירות לאחר ההפקעה בשגגה, כיוון שלא גרעה את הנכס מרישומיה עקב חוסר תיאום עם מע"צ, שביצעה את ההפקעה. אשר על כן, התנה בית המשפט את צו הפינוי בהשבתו של מלוא דמי השכירות ששילם המבקש לעמידר לאחר ההפקעה.

(3) על פסק הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 16.10.05.

(4) ביום 26.1.06 ביקש המבקש את עיכוב ביצועו של פסק הדין. בית משפט השלום דחה את הבקשה, תוך שהוא מציין שככלל ייעתר בית המשפט לבקשה לעיכוב ביצוע פסקי דין של פינוי, ועם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה דנן, קבע בית המשפט, נתבסס פסק הדין על ממצאים עובדתיים, והמבקש החזיק ביודעין במקרקעין ללא כל זכות, דבר שיש בו חומרה - ואשר על כן מחייב האינטרס הציבורי פינוי. בית המשפט הוסיף וציין, כי יש להביא בחשבון שממילא נדחה ביצוע פסק הדין בעשרה חודשים. ביום 12.3.06 ביקש המבקש את עיכוב ביצוע פסק הדין מבית המשפט המחוזי, והבקשה נדחתה, גם בהסתמך על טעמיו של בית משפט השלום.

ג.בבקשה דנא נטען כי סיכויי הערעור טובים וכי הערכאות דלמטה התעלמו מהקושי להשיב את המצב לקדמותו אם ייהרס בית המבקש, ואשר על כן אף אם ייקבע כי סיכויי הערעור קלושים יש לעכב את הביצוע. עוד נטען כי אין כל חומרה במעשי המבקש, אשר דר 50 שנה במקרקעין תוך שהוא משלם את כל דמי השכירות המוטלים עליו. בבקשה דחופה למתן צו ארעי זמני שהוגשה ביום 24.4.06 טען המבקש כי מועד שמיעת הערעור נקבע ליום 27.12.06, למעלה משישה חודשים לאחר היכנסו של צו הפינוי לתוקפו ביום 6.5.05.

ד.(1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. שתי הערכאות דלמטה לא מצאו מקום להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע ובקשה זו היא, אפוא, גלגולו השלישי של ההליך. היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו (3) 123 (מ"מ הנשיא - כתוארו אז - שמגר); רע"א 1914/05 חאבני (הללי) נ' אטבליסמנט ניהול חברה זרה רשומה בישראל (לא פורסם); רע"א 11308/04 חיים סמיה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)).

(2) הלכה פסוקה מכבר היא כי "מי שמבקש לעכב ביצוע של פסק דין עד להכרעה בערעור, או להשעות את תוקפו בדרך אחרת, חייב להוכיח שמתקיימים שני תנאים. ראשית, עליו להוכיח שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעור. שנית, עליו להוכיח שאם לא יעוכב הביצוע ייגרם לו נזק בלתי הפיך או, לפחות, כי מאזן הנזקים שייגרמו לצדדים נוטה לצידו, באופן שיצדיק את העיכוב" (בש"א 2966/96 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו,

פ"ד נ(1), 668, 672 (השופט זמיר).

(3) סיכויי הערעור – בלשון המעטה – רחוקים מלהיות גבוהים, וזאת מבלי לקבוע מסמרות באשר לתוצאה הסופית, שכן פסק הדין מיוסד על תשתית העובדתית ובה ממצאים וראיות רבות שהניח בית משפט השלום. עיינתי גם בהודעת הערעור, בה אין בא כוחו המלומד של המבקש מניח אבן לא הפוכה; אך חלק מרכזי הימנה עניינו קביעות עובדתיות של בית משפט השלום. אף טענת המבקש, לפיה באמתחתו ראיה חדשה בדמות תצלום אויר, בו מופיעים שני מבנים במקרקעין, מסופקני אם היא מעלה או מורידה לעניין סיכויי הערעור, שכן בית המשפט קבע, כי אפילו היו קיימים שני המבנים עובר להפקעה, מבנה השירותים הוא חלק בלתי נפרד ממבנה המגורים, וחוזה השכירות מכוחו יונק המבקש את זכותו במקרקעין נסב סביב מושכר אחד. אוסיף כי הדברים מעוגנים בהיגיון, שהרי – כפי שציין בית משפט השלום – טרוניית המבקש בשעת ההפקעה היתה על אבדן בית מגוריו. ועוד, מה טעם יופקע בית אחד וייהרס תוך תשלום פיצויים, כאשר המבקש נותר בשטח בבית נוסף. פסק הדין גם קובע ממצאים ברורים באשר למצב העובדתי בשטח לאחר ההפקעה וההריסה, קרי, היעדר מבנה נוסף.

(4) אמנם באשר למאזן הנוחות נפסק לא אחת כי "אם קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, נטיית בית המשפט תהיה לעכב את ביצוע פסק-הדין" (ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח' (לא פורסם) (השופטת ביניש); כן ראו ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבך,

פ"ד לה (2) 666, 670 (השופטת – כתארה אז – בן-פורת)), כפי שנאמר לא אחת, מתבקשת גישה מקלה כשהמדובר במקום מגורים. ואולם, בענייננו יש לזכור כי במקרה דנן לפי פסק הדין פלש המבקש שלא כדין למקרקעי ציבור לאחר שניתן לו סך של כ-160,000$ כפיצוי בהסכמה תמורת הפקעת בית מגוריו, והוא שב והתישב במקום, כמתואר על-ידי בית המשפט. ברע"א 11527/05 עיריית תל-אביב-יפו נגד שרון לוי (לא פורסם) (והאסמכתאות דשם) נזכר הצורך – שאני מבקש לחזור ולהטעימו - במענה שיפוטי לקלות הבלתי נסבלת בה מניחים אנשים את ידם על מקרקעי הציבור תוך ניצול השתהותן וסרבולן של הרשויות האמונות על אכיפת זכויות הציבור בנושא זה. במקרה דנן המשיכו בטעות לגבות שכר דירה, ולכך נדרש בית משפט השלום; התוצאה היא כי הכסף יושב למבקש, ושנותיו במקום מאז 1994 יהיו בחינם. ולבסוף, המשיב היא המדינה, שכמובן תוכל לשפות כנדרש את המבקש אם יתקבל הערעור בסופו של יום. נוכח כל האמור, נוטה הכף לחובה.

(5) לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה לרשות ערעור וממילא לבקשה לצו ארעי.