רע"א 9076/05 וליד אלדוח נ. מינהל מקרקעי ישראל

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (השופטת גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה) מיום 14.8.05 בע"א 3394/02, בגדרו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (השופט מור) מיום 28.10.02 בת"א 76724/00, שבגדרו נדחתה תביעת המשיב לסילוק ידו של המבקש מנכס מקרקעין.

ב.(1) ביום 30.7.00 הגיש המשיב כתב תביעה לסילוק ידו של המבקש מנכס מקרקעין (מוסדרים) המצוי בחולון. בכתב התביעה נטען כי המבקש פלש למקרקעין ללא רשות, גדרו והשתמש בו לצרכיו. המבקש טען בכתב ההגנה מטעמו כי חזקת משפחתו בנכס ראשיתה בשנות השלושים של המאה הקודמת, כי זכותו בנכס "כדין בעלות" וכי התביעה התיישנה.

(2) בית משפט השלום ציין שאין מחלוקת כי הנכס מצוי בבעלות המדינה. עם זאת, קבע בית המשפט שתביעת המשיב התיישנה, שכן אבי המבקש – ואין מחלוקת בין הצדדים כי המבקש הוא חליפו – החזיק בנכס החל משנות ה-30 של המאה הקודמת (טענה זו של המבקש נטענה בתצהירו ולא נסתרה). ולפיכך – כך נקבע – חלה על התביעה התיישנות, בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (שהעמידה את תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים אשר החזקה בהם החלה לפני יום 1.3.43, לפי חוק הקרקעות העות'מאני, על 25 שנה); וסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובע כי על אף שחוק ההתיישנות אינו חל לעניין מקרקעין מוסדרים, ניתן לטעון טענת התיישנות במקרקעין, אם זו נשתכללה עובר להיכנס חוק המקרקעין לתוקפו. בית המשפט הוסיף כי טענת ההתיישנות תישמע אך אם הקרקע הוחזקה בחזקה נוגדת, ובמקרה דנן אכן החזיק המבקש במקרקעין חזקה נוגדת, שכן לפי האמור בכתב התביעה ולפי תצהירו של עד המשיב, תפס המבקש חזקה בנכס ללא רשותו או הסכמתו וזו מעולם לא ניתנה לו. אמנם המשיב דרש לראשונה את פינוי המקרקעין בשנת 1996, אולם לא טען בפני בית המשפט כי לא ידע שהמבקש מחזיק במקרקעין, ולפיכך יש לקבוע שהמבקש החזיק את המקרקעין בחזקה נוגדת.

(3) המשיב עירער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. הערעור נתקבל. נקבע כי התביעה לא התיישנה. בית המשפט המחוזי ציין כי על מנת שתביעה לפינוי תידחה מחמת התיישנות על פי סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מאני, צריך שיתקיימו שני תנאים: האחד, כי החזקה אינה נובעת מזכות הבעלים אלא נוגדת אותה. על המחזיק מוטל הנטל להוכחת תנאי זה. השני, כי תיטען על ידי המחזיק טענת בעלות ביחס למקרקעין; אמנם אין המחזיק חב בהוכחת טענת הבעלות. המבקש לא ציין בתצהירו או בעדותו כי המשיב ידע על הימצאותו במקרקעין והסתייג מכך. לשם הוכחת החזקה הנוגדת, היה על המבקש להוכיח את המועד בו נודע למשיב על פלישתו למקרקעין. אך המבקש לא הוכיח זאת, קרי, לא הוכיח שהמדינה או המשיב ידעו על דבר חזקתו והתנגדו לה. אין בנטען כלפי המבקש כדי להוכיח כי המשיב ידע על הימצאות המבקש במקרקעין לכל אורך התקופה בת עשרים וחמש השנים. מאחר שלא הוכח כי המשיב ידע על הפלישה למקרקעין, לא ניתן להסיק כי מחל או ויתר על זכות קניינו, בייחוד נוכח העובדה כי עסקינן בקרקעות מדינה, שאין המדינה מוחזקת כמודעת למצבם תדיר.

ג.(1) בבקשה הנוכחית נטען, כי היה על המבקש להוכיח את החזקה הנוגדת במקרקעין רק אילו טען שמקור החזקה במקרקעין הוא הסכמת הבעלים הרשום (וכי המשיב מודה כאמור שהמבקש לא ביקש את רשותו מעולם להיכנס למקרקעין). משלא טען כן, ומשטען המשיב כי המבקש מסיג גבול במקרקעין, אין מוטל עליו הנטל להוכחת החזקה הנוגדת. עוד נטען כי לא היה על המבקש להוכיח את המועד בו נודע למשיב לראשונה על הימצאותו במקרקעין, זאת- נוכח האמור בכתב התביעה ובתצהיר עד המשיב, שבגדרם נאמר במפורש כי המבקש פלש למקרקעין ללא רשות או הסכמה וכי הסיג גבול, וזאת באופן גורף וללא ציון מועדים כלשהם. בהקשר זה נטען כי לוא הייתה מועלית שאלת ה"ידיעה" כפלוגתא היה המבקש מביא ראיות לסתור את הראייה הנסיבתית בה נסתייע בית המשפט המחוזי (קרי, כי המשיב לא ידע על הפלישה עובר לשנת 1995, שבה הוגשה בשעתו תביעה לסילוק ידו של המבקש). עוד נטען כי המשיב ידע על הפלישה למקרקעין, שכן המבקש העיד כי לפני למעלה מעשרים שנה קיבל מכתבים מהמשיב וכי נציגי המשיב ניסו להידבר עימו אך הוא לא דיבר עימם. לחילופין נטען שדין תביעתו של המשיב להידחות אף מחמת שיהוי (שכן לכל הפחות ידע המשיב, לגרסתו, על הסגת הגבול בשנת 1995 – ואילו התביעה הנוכחית הוגשה בשנת 2000).

(2) בתגובת המשיב נאמר כי הבקשה כולה עוסקת בשאלות עובדתיות שאינן חורגות מעניינם הישיר של הצדדים ולפיכך אין ליתן רשות ערעור; כי טענת ההתיישנות של המבקש לא נתמכה בראיות, וככל טענת הגנה הנטל להוכחתה מוטל על הנתבע-המבקש; כן הועלו בתגובה 'תמיהות' שונות בנוגע לעדות המבקש בבית המשפט; עוד נטען כי המבקש הודה בעצמו שפלש לנכס ואף מטעם זה, לפי חוקי ההתיישנות העות'מאניים, דין הבקשה להידחות. אוסיף כי נתבקשה על-ידי המשיב הצגתן של ראיות נוספות, והמבקש עתר להידרש לתשובת המשיב. לא ראיתי לנכון להיעתר לשתי הבקשות, נוכח מסקנתי דלהלן.

ד.(1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. המחלוקת בין שתי הערכאות בעיקרה סובבת סביב השאלה הספציפית המתייחסת למחלוקת הצדדים, קרי, האם האמור בכתב התביעה והראיות מטעם המשיב הרימו בעבור המבקש את נטל הוכחתה של החזקה הנוגדת. בשל כך אין היא מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים ולפיכך אין מקום לגביה לערעור בגלגול שלישי, בגדרי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה),

פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר).

(2) עם כל מאמציו וטיעוניו המשפטיים של בא כוח המבקש, לא מצאתי מקום אף לגופם של דברים להתערבות של בית משפט זה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, כדי שתתקבל טענת ההתיישנות על החזקה לקיים שני מבחנים. האחד, עליה להיות "חזקה נוגדת", כזו שאינה – כחזקה – יונקת את כוחה מזכות הבעלים. השני, על המחזיק לטעון טענת בעלות ביחס למקרקעין (ראו ע"א 69/85 להבי יחזקאל ואח' נ' רשות הפתוח ואח' . פ"ד מ(3)624, 633 (השופטת נתניהו)).

(3) די בכך שהמבקש לא טען שחזקתו נובעת מזכות בעלות במקרקעין, אשר רשומים על שם המדינה (ודוק: בכתב ההגנה שלו נאמר בסעיף 4 סיפא "וכי דין זכותם בנכס כדין בעלות"), כדי לדחות את טענת ההתיישנות. "ההתיישנות על פי סעיף 20 מקורה בהנחה כי הנתבע מחזיק מכח טענת בעלות, אלא שלאחר עבור תקופת ההתיישנות אין דורשים ממנו עוד להוכיח את זכותו" ( הלכת להבי , עמ' 635-637; ראו גם ע"א 316/62 עיריית תל-אביב יפו נגד זלמן כהן פ"ד יח (4) 744, 750 (השופט ברנזון); ע"א 2510/98 למד שין בע"מ נ' חסיד פ"ד נג (5) 721, 727, שם הזכיר השופט (כתארו אז) אור את ההלכה כי תנאי זה חל אך בנוגע לקרקע מסוג מירי, ובקרקע כזאת המדובר (ראו להלן). המבקש לא טען לבעלות על המקרקעין אף בבקשה דנא. בתגובת המשיב צוטטו דברי המבקש (עמוד 3 לפרוטוקול בית משפט השלום מיום 14.1.02): "החלקה שאבא שלי קנה יש הסכם, את השאר מה שאני מחזיק אין הסכם". עמדה זו עולה בקנה אחד עם עמדת המשפט העברי לפיו " כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כיצד? אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם, אינה חזקה. שמכרת לי, שנתת לי במתנה, אביך מכרה לי, אביך נתנה לי במתנה, הרי זו חזקה..." (משנה

בבא-בתרא , ג', ג'; לגבי השוני בין עמדת המשפט העברי לחוק ההתיישנות ראו דברי השופט שרשבסקי בע"א 213/79 גילברג נ' פאנוס

פ"ד לא (2) 272 ). לא למותר לציין, כי חוש הצדק אינו נפגע, מקום בו לא היתה למבקש זכות בעלות במקרקעין, ואף על פי כן נהנה מהם שנים רבות ללא תשלום לבעלים.

(4) אטעים במקום זה, כי אל נכון ציין בית המשפט המחוזי את שציין באשר למדינה, שאין להחזיקה כמודעת בכל עת למצב קרקעותיה. חזון נפרץ הוא, שהמדינה אינה שומרת כדבעי על קרקעותיה, אם מחוסר כוח אדם וחוסר סדר ואם במקרים מסוימים (ואיני מדבר דווקא בפרשה זו) מהתרשלות. גורמי המדינה צריך שיתנו אל לבם את חובותיהם, אך גם אין להחיל על קרקעות המדינה אותן אמות מידה מחמירות של חזקת ידיעה. ראו בעניין שונה אך קרוב רע"א 11527/05 עיריית תל-אביב-יפו נ' שרון לוי (טרם פורסם).

(5) עוד יוער, כי המבקש נסמך על האמור בהלכת להבי ובהלכת גילברג נ' פאנוס (מפי השופט ברנזון), שם נפסק לטענתו כי על הנתבע להוכיח שהחזקה שהחזיק נוגדת רק אם מקור החזקה בזכות הבעלים, כגון אם שכר הנתבע את המקרקעין או קיבל את רשות הבעלים. בית המשפט המחוזי התייחס לטיעון זה וקבע כי בהלכת גילברג , שהיא האסמכתא להלכת להבי , נפסק בסופו של דבר שאף לאחר חקיקת חוק ההתיישנות נותר נטל הוכחת החזקה הנוגדת במתכונתו המקורית. אוסיף כי בהלכת להבי נאמר, שדרישת "החזקה הנוגדת" על ידי חוק ההתיישנות בוטלה אך ביחס לקרקע מסוג מולכ (עמ' 634 והאסמכתאות שם), בעוד בנידון דידן עסקינן בקרקע מסוג מירי. מכל מקום, מצאתי כי מסקנת בית המשפט המחוזי בעניין זה מעוגנת במפורש בהלכת למד שין, הנזכרת , אליה לא נדרש המבקש ולא בכדי. שם קבע השופט אור כי "בשלב מאוחר יותר, הושבה אל מכונה ההלכה שלפיה נדרשת חזקה נוגדת על מנת לבסס טענת התיישנות מכוח החזקה בקרקע" (ראו עמ' 728-727). דבר זה מעוגן גם בהיגיון, וכדברי פרופ' גלעד "התיישנות במקרקעין - קווים לרפורמה", משפטים כ"ח עמ' 177, 211-210. לעניין בחינתם של טיב היחסים בין המחזיקים ליריבו, וככל שהם "זרים" זה לזה, סביר שהמדובר בהחזקה נוגדת: "מאחורי הנחה זו עומד ניסיון החיים המלמד כי, מחד גיסא, מי שנוטל החזקה במקרקעי הזולת הזר לו עושה זאת כדי להנות את עצמו על חשבון הזולת, ומאידך גיסא, שאין דרכו של אדם להסכים להחזקת זר במקרקעין". אוסיף, כי דברים אלה מחזקים את האמור מעלה באשר למדינה, אותו גוף גדול ומסורבל בעל מקרקעין רבים, שבוודאי אין דרכה להסכים להחזקת זר במקרקעיה – ואף אסור לה הדבר אלא על פי דין – אלא שמתוך גודלה וסרבולה אינה יודעת בכל עת נתונה על הנעשה בכל נכס מנכסיה.

(6) אין בעדות המבקש, לפיה פנה אליו המשיב בעניין המקרקעין לפני למעלה מעשרים שנה כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, שכן אף אילו נקבע כי אכן אמירה זו מהימנה – ואין אני מתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו – אין בפרק זמן של מעט מלמעלה מעשרים שנה כדי להביא להתיישנות התביעה. ביום 1.1.70 נכנס לתוקפו כידוע חוק המקרקעין, שקבע בסעיף 159(ב) הנזכר כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים.

(7) כן אין בטענת השיהוי כדי לתמוך בבקשה בגלגולו השלישי של ההליך, בין השאר, מהטעם שכבר בשנת 1996 החל המשיב בניהול הליכים משפטיים כנגד המבקש. המשיב תבע את סילוק ידו של המבקש בהתאם להוראת חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א-1981, אולם חזר בו מתביעתו לאחר שהמבקש פירט בתצהיר את גרסתו לפיה הוא מחזיק במקרקעין החל משנות ה-30 של המאה הקודמת, ואין אותו חוק חל.

(8) סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה. בנסיבות איני עושה צו להוצאות.