רע"א 10559/06 אברהם דבוש נ. עיריית הרצליה

א.בקשת רשות ערעור מיום 20.12.06 על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופט א' שילה) מיום 11.12.06 בבש"א 23499/06 במסגרת ע"א 2576/06, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (השופטת ר' ערקובי) מיום 28.5.06 בת"א 169379/02.

ב.(1) המבקש מחזיק ומנהל מסעדה בחוף ימה של הרצליה בנכס הידוע כחלק מחלקות 55 ו - 74 בגוש 6517 (להלן המסעדה). בתביעה שהגישה המשיבה 1 (להלן המשיבה) לבית משפט השלום עתרה לפינויו של המשיב מן המסעדה (ת"א 169379/02). בתביעה נטען, כי בשנת 1986 ניתנה להוריו של המבקש, עליהם השלום, זכות לשכור את המסעדה ולהפעילה, וכי תוקפה של זכות זו פג בשנת 2001. נטען, כי המבקש מחזיק בנכס ללא זכות שבדין, ללא תשלום דמי שכירות ומבלי שנחתם הסכם להארכת תקופת השכירות. יצוין, כי הזכויות במסעדה הוענקו להוריו של המבקש בתמורה לפינוים מנכס אחר בחוף הים, בו החזיקו החל משנות החמישים של המאה הקודמת.

(2) בפסק דין מיום 28.5.06 (השופטת ערקובי) דחה בית משפט השלום את טענת המבקש, לפיה לא עלה בידי המשיבה להוכיח את זכויותיה בנכס. כן נדחתה טענת המבקש, לפיה היו הוריו דיירים מוגנים במסעדה וכן טענתו לפיה הוריו והוא בני רשות בה. נקבע, כי תקופת השכירות על פי ההסכם הייתה עשר שנים ובנוסף הוענקה להורי המבקש זכות סירוב ראשונה לתקופה נוספת בת חמש שנים, קרי תקופת השכירות המוסכמת היא חמש עשרה שנים. עוד נקבע, כי להורים ניתנה הבטחה בעל פה מראש עיריית הרצליה דאז, לפיה לאחר שתסתיים תקופת השכירות הראשונה, ייחתם עימם הסכם שכירות חדש והם לא יפונו מהמסעדה. עם זאת נקבע, כי עסקינן בהבטחה שראש העירייה היה מודע לכך שקיימת מניעה חוקית לתיתה, וכי היא סותרת את ההסכם בכתב שנחתם בין הצדדים, ולפיכך הותרת המצב על כנו משמעו "מתן אישור למינהל בלתי תקין והנצחתו". כן נקבע, כי המבקש תפס חזקה אף בשטחים הסמוכים למסעדה והעמיד בהם קיוסק נוסף ובמות לאירועי קיץ ללא הסכמת המשיבה, ואף צוין כי בגין מעשים אלה תלויים כנגד המבקש מספר כתבי אישום. נוכח האמור נקבע, כי בידי המשיבה טעם המצדיק נסיגה מההבטחה שניתנה להורי המבקש, וכי על המבקש לפנות את המסעדה עד ליום 31.12.06. ביום 13.7.06 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (ע"א 2576/06).

(3) ביני לביני, ביום 20.7.06 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית משפט השלום (בש"א 169537/06). בהחלטה מיום 5.10.06 דחה בית המשפט (השופטת ערקובי) את הבקשה. נקבע, כי חרף העובדה שביצוע הפינוי עלול להוביל למצב בלתי הפיך, הנה נוכח העובדה שהמבקש אינו משלם דמי שכירות וכיוון שעסקינן במקרקעי ציבור, אין מקום להורות על עיכוב ביצוע.

(4) המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע (בש"א 23499/06). בהחלטה מיום 11.12.06 (השופט א' שילה) נדחתה הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע, כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש – נמוכים. כן נקבע, כי בסופו של יום עסקינן בזכויות שניתן לפצות עליהן בכסף.

(5) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.בבקשה נטען, כי סיכויי הערעור טובים. נטען, כי עיקרו של הערעור בתקיפת המסקנות המשפטיות של בית משפט השלום תוך הסתמכות על הממצאים העובדתיים שנקבעו. לטענת המבקש, אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו: נטען, כי הנזק שייגרם למשיבה אם יעוכב ביצוע פסק הדין הוא נזק כספי, הניתן לתיקון. בהקשר זה ציין המבקש, כי הסכים לשלם את מלוא דמי השכירות בתקופת עיכוב הביצוע אף שסוגיה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים. מנגד, כך נטען, ביצוע הפינוי יגרום למבקש נזק גדול שכן "המסעדה היא מקור המחייה הבלעדי של עשרות מבני משפחתו" (הדגשה במקור). עוד נטען, כי אם תידחה הבקשה, לא יהיה טעם בקיום הדיון בערעור.

ד.(1) לאחר עיון בבקשה המפורטת ובנספחיה, חוששני שלא אוכל להיעתר לה. ראשית, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים, שבשלה תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

(2) שנית, אף לגופם של דברים לא ראיתי טעם לעכב את ביצוע פסק הדין. על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור טובים. השני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי אם לא יעוכב הביצוע ויתקבל הערעור – ייגרם לו נזק בלתי הפיך או שיתקשה בהשבת המצב לקדמותו (בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (השופט זמיר)). התנאי השני הוא העיקרי (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 859).

(3) אשר לסיכויי הערעור: בית המשפט המחוזי קבע כי אין המדובר בסיכויים גבוהים. הניסוח היה חד מזה, וכך נאמר: "איני רואה את סיכויי ההצלחה של המבקש בערעורו. המבקש מחזיק בנכס שאת חלקו מעולם לא שכר אלא השתלט עליו בכוח הזרוע, והוא מחזיק במבנים שנבנו, לפחות בחלקם, ללא היתר. המדובר בשטח בחוף הים של הרצליה המשמש את הציבור, תושבי העיר ואורחיה, ואין להתיר למבקש להמשיך ולעשות בו כעולה על רוחו... הצעתו... לשלם בתקופת עיכוב הביצוע דמי שכירות היא בבחינת לעג לרש, שהרי המבקש לא שילם את דמי השכירות משך שנים אחדות". עיון בהודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי (נספח ג' לבקשה דנא) מגלה כי חלק ניכר מטענות המבקש בערעור מופנה כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום. כך נטען, כי המשיבה לא הוכיחה את זכויותיה הקנייניות במסעדה (סעיפים 60 - 65), כי למבקש ולמשפחתו זכות דיירות מוגנת בנכס (סעיף 68) וכי יש להם אף זכויות בנכס כבני רשות בלתי הדירה (סעיף 69). יתר טענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעת בית משפט השלום בדבר קיומו של טעם המצדיק נסיגה מההבטחה שניתנה להוריו (סעיפים 43 - 55). בית משפט השלום קבע, כי אף אם יתקבלו טענות המבקש לעניין זה, תוכל המשיבה לפנותו מן הטעם שלא שילם דמי שכירות בעד החזקת הנכס. מבלי לקבוע מסמרות, דומה שעל המבקש לחלוף על פני משוכות גבוהות כדי להצליח בערעורו.

(4) אשר למאזן הנוחות וליכולת להשיב מצב לקדמותו: אכן, הפסיקה קבעה כי כשמדובר בפינוי, יש לנקוט משנה זהירות, שכן "אם יפונה המבקש ולאחר מכן יזכה בערעורו, קרוב לוודאי שהנכס יהא כבר תפוס בידי אדם אחר, והוא לא יוכל לחזור לשם" ( זוסמן , בעמ' 859 - 860). יחד עם זאת, לא הרי פינוי אדם מדירת מגוריו כהרי פינוי מנכס עסקי; ראו גם רע"א 1914/05 אסתר חאבני (הללי) נ' אטבליסמנט ניהול חברה זרה רשומה בישראל (טרם פורסם). בנדוננו, אכן קיימת אפשרות כי המסעדה תועבר למחזיק אחר, במסגרת הליכים כאלה או אחרים, עוד בטרם תתקבל הכרעה בערעור. עם זאת, היה והערעור יתקבל ולמבקש ייגרמו נזקים, בסופו של יום מדובר ב נזקים כספיים , שחזקה על המשיבה – עיריית הרצליה – כי תוכל לפצותו בגינם כראוי. ועוד, בית המשפט המחוזי ציין כי בסופו של יום המחלוקת לאמיתה מצטמצמת לרצון המבקש להפעיל את הנכס לשנה אחת נוספת, ועל כן גדורה היא בטענות כספיות, ואלה ניתנות כמובן לפתרון גם לאחר פינוי. אגב, המבקש עצמו ציין כי "מהתנהלות העירייה ומדבריה מאז ניתן פסק הדין ניתן להבין שאין בכוונתה לצאת במכרז בתקופה הקרובה" (סעיף 14.1 לבקשה), ואם כך, מופג במידה מסוימת החשש בעניין השבת המצב לקדמותו.

(5) אוסיף, כי בגדרי מאזן הנוחות יש לשקול את האינטרס הציבורי שעניינו שמירה על מקרקעי ציבור. לא אחת עמדתי על הקלות בה מניחים אנשים בישראל ידם על קרקעות הציבור, ועל הצורך במענה שיפוטי לקלות זו משמתעשתות הרשויות (רע"א 11700/05 חבה נ' מנהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) שצוטט בהחלטת בית משפט השלום מיום 5.10.06; רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' לוי (טרם פורסם); רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם)). הדעת אינה סובלת, כי קרקעות הציבור יוחזקו, שלא כדין, בידי אנשים פרטיים. בשקלול הדברים, אף אינטרס זה מטה את מאזן הנוחות לטובתה של המשיבה.

(6) לא נעלמה מעיניי העובדה, כי תרמה למצב לא מעט התנהלותם של הגורמים המוסמכים בעיריית הרצליה בתקופה הרלבנטית, לרבות ראש העיר, שעל פי קביעתו של בית משפט השלום הבטיח אשר הבטיח למשפחת המבקש, אף שברור היה לו כי אין בידו, לפי הנחיית יועציו המשפטיים, לממש הסכמית את ההבטחה. ברם, מכך אין המבקש יכול להיוושע; אין המבקש יכול להלין כי המשיבה התעשתה ותבעה את פינוי המקרקעין שאינם שלו. בהקשר זה אזכיר, שבית משפט השלום קבע בפסק דינו כי "משלא נתבקש בית המשפט לקבוע כי יש לפצות את הנתבע ... אינני בוחנת סוגיה זו תוך שמירה על זכויות הצדדים במידה וסוגיה זו תעלה בעתיד" (עמ' 26). בידי המבקש, ככל שיחפוץ בכך, להגיש תביעת פיצויים בגין הפינוי, ופשיטא שאין בידי לקבוע דבר כל עיקר בסוגיה זו.

ה.לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. על המבקש לפנות את המסעדה במועד שנקבע, קרי, עד 31.12.06.