ע"א 6709-22 ע"א 6709-22

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ח' וינבאום וולצקי), מיום 5.9.2022 בת"א 35017-09-15 ות"א 19410-10-15, עד להכרעה בערעור.

1.המבקשת, מלונות פתאל בע"מ, היא חברה שעוסקת במלונאות, ובין היתר, מפעילה מלונות ברחבי הארץ; המשיבה 1, נ.י אשקלון בע"מ (להלן: המשיבה), היא הבעלים של מקרקעין באשקלון, עליהם בנוי מבנה המשמש כמלון; המשיבה 2, מלונות הברון בנימין בע"מ, היא חברה בבעלותה המלאה של המשיבה, אשר הוקמה לצורך ניהול ותפעול המלון מושא הבקשה שלפניי.

2.ביום 15.9.2013 נחתם בין המשיבה למבקשת הסכם ניהול, שלפיו ניהול המלון יימסר באופן בלעדי ומלא למבקשת לתקופה של 10 שנים, החל מיום 1.12.2013. הסכם הניהול קבע, בין היתר, את חלוקת ההוצאות והרווחים בין הצדדים ואת אופן חישובם. המלון פתח את שעריו באפריל 2014, אלא שעד מהרה ניטשו בין הצדדים מחלוקות, אשר הגיעו לפתחו של בית המשפט המחוזי במסגרת תביעות הדדיות שהוגשו על-ידם.

3.מן העבר האחד – המבקשת הגישה תביעה במסגרת ת"א 35017-09-15, ובה טענה, בין היתר, כי בעליה של המשיבה, מר בנימין ברון, פועל בניגוד להסכם הניהול בכך שהוא מתערב באופן בוטה בניהול ותפעול המלון. כן נטען, כי מר ברון פנה לרשויות שונות וגורמים שונים בניסיון להקשות על ניהול המלון. בית המשפט המחוזי התבקש בתביעה ליתן צו אכיפה שיחייב את המשיבה, בעליה או מי מטעמה, לקיים את הוראות הסכם הניהול, ובכלל זאת יאפשר למבקשת להמשיך לנהל את הפעילות השוטפת של המלון ללא הפרעה מצד המשיבה. עוד ביקשה המבקשת, כי יינתן צו מניעה קבוע שיאפשר את קיום הסכם הניהול כלשונו, כך שייאסר על המשיבה, בעליה או מי מטעמה, לעשות כל פעולה שיש בה כדי לפגוע בחופש הפעולה בניהול המלון.

4.מן העבר השני – המשיבות הגישו תביעה במסגרת ת"א 19410-10-15, ובה טענו, כי המבקשת הפרה את הסכם הניהול, בין היתר, בכך שלא העבירה להן כל סכום מתוך רווחי המלון כפי הקבוע בהסכם. כן נטען, כי המבקשת הפרה את ההסכם גם בכך שנמנעה מלהעביר להן את ספרי החשבונות, וכי נמצא שהמבקשת מתנהלת בניגוד עניינים משזו פועלת על מנת לשרת את מטרותיה שלה בלבד. עוד הוסיפו המשיבות טענות בקשר לניהול המלון ברמה התפעולית והכספית. בית המשפט המחוזי התבקש להורות על ביטול הסכם הניהול, וכן להורות למבקשת להעביר למשיבות את מלוא המידע והמסמכים שנצברו בעת ניהול המלון.

5.בפסק דינו, נדרש בית המשפט המחוזי תחילה לתביעתן של המשיבות ובכלל זאת לסעד שהתבקש בדבר ביטול הסכם הניהול, תוך שהבהיר כי נקודת המוצא על פי הדין היא שיש להעדיף במידת האפשר את קיומו של ההסכם על פני ביטולו. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהסכם המטיל חובות אמון מוגברות על המבקשת לנהל ביושר ובהגינות את המלון. בהמשך לכך בחן האם המבקשת עמדה בחובתה להעמיד לרשות המשיבה את מלוא הדיווחים והנתונים הנוגעים לניהול המלון על פי הסכם הניהול, וקבע כי המבקשת "עשתה כל שלאל ידה להקשות על ברון לקבל את הנתונים והמידע לכל אורך הדרך". זאת בפרט עת עיקר האחריות אל מול רשויות המס הוטלה על פי ההסכם על המשיבה. בהתאם לכך קבע, כי התנהלותה של המבקשת עולה כדי הפרה של חובת האמון וכן כדי הפרה של הסכם הניהול.

6.לאחר מכן, פנה בית המשפט המחוזי לבחינת טענותיהן של המשיבות להעמסת יתר של הוצאות רשתיות של המבקשת על המלון בניגוד להסכם הניהול. בהקשר זה, ולאחר שמיעת הראיות, מינה בית המשפט המחוזי רואה חשבון מטעמו, שיסייע בידו לבחון את טענותיהן של המשיבות בדבר אי-סדרים והתנהלות לא ראויה של המבקשת בניהול הכספי של המלון. המומחה ערך חוות דעת חשבונאית ואף נחקר על חוות דעת זו. לאחר בחינת טענות הצדדים הגיע המומחה למסקנה, כי אכן הייתה העמסה ביתר של הוצאות רשתיות על המלון בסך של כ-1.7 מיליון ₪. בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת המומחה בעניין זה וקבע, כי המבקשת העמיסה הוצאות רשתיות מעבר לסביר ולהוגן בנסיבות העניין. לסיכום קבע, כי המשיבות הוכיחו כי המבקשת הפרה את הסכם הניהול והתנהלה באופן לא ראוי בביצועו.

7.אשר לתביעת המבקשת ולטענותיה להפרת הסכם מצד המשיבות נקבע, כי מר ברון לא מילא אחר הסכם הניהול בכל הנוגע להיעדר התערבות בניהול המלון. כן נקבע, כי משעלו היחסים על שרטון פנה מר ברון מיוזמתו לגורמים שונים כדי להקשות על ניהול המלון ודרכם להביא למילוי רצונותיו. בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות בהתנהלות זו משום הפרה של הסכם הניהול, ללא קשר להתנהלותה של המבקשת.

8.בהגיעו לסוגיית הסעד – הורה בית המשפט המחוזי על קבלת תביעתן של המשיבות לביטול הסכם הניהול ומנגד דחה את תביעתה של המבקשת לאכיפתו. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין לכפות המשך שיתוף פעולה עסקי בין הצדדים בניגוד לרצונו של מי מהם, בהינתן חוסר האמון החריף השורר ביניהם, ומשנמצא שהמבקשת הפרה את התחייבויותיה לפי הסכם הניהול ואף את חובות האמונאות החלות עליה כלפי המשיבה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי מידת הפיקוח הגבוהה שתידרש לאכיפת ההסכם האמור אף היא מטה את הכף נגד אכיפתו, זאת בשים לב לכמות הבקשות להן נדרש בית המשפט במהלך ניהול ההליך בהתייחס לאופן ניהולו של המלון. לפיכך קבע כי מקרה זה "איננו מצדיק בשום אופן את אכיפתו של ההסכם". בצד האמור, ציין בית המשפט המחוזי כי התנהגותה המפרה של המשיבה תבוא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך. בשים לב להשלכות הביטול על צדדים שלישיים שעתידים להתארח במלון לפי הזמנות שכבר נעשו, ניתנה למבקשת ארכה בת 60 ימים להעברה מסודרת ומתואמת של המלון למשיבה.

9.ביום 6.10.2022, כחודש לאחר שניתן פסק הדין, הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. עם הערעור הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור – היא הבקשה שלפניי. לטענתה, סיכויי הערעור גבוהים משנפלו בפסק הדין שגיאות היורדות לשורשו של עניין. לשיטתה, פסק הדין ניתן בניגוד להלכה הנוהגת, ולפיה יש להעדיף את אכיפת ההסכם על פני ביטולו. כן נטען, כי אין בפסק הדין קביעה לפיה המבקשת ביצעה הפרה יסודית שמצדיקה את ביטול הסכם הניהול, וכי בית המשפט המחוזי לא בחן את הודעת הביטול וטעמיה, אשר נמצאו כוזבים ומדומים. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו לכך שרוב תקופת הסכם הניהול עברה בהצלחה וכי נותרה עוד כשנה בלבד לסיומו של ההסכם.

10.באשר למאזן הנוחות, טענה המבקשת כי זה נוטה לטובתה, בין היתר, על רקע ההשלכות הכרוכות בביצוע פסק הדין שעלולות להוביל, לגישתה, ליצירת נזק בלתי הפיך, שייתר את הצורך בערעור. זאת בשים לב לעובדה שנותרה כשנה בלבד עד לסיומו של הסכם הניהול. כן נטען כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין יגרמו נזקים כבדים גם לצדדים שלישיים בהם, עובדי המלון, אורחים שהזמינו חופשות עתידיות, סוכני נסיעות עמם התקשרה, חברות שירותים וכוח אדם ועוד. לטענתה של המבקשת, ההשלכות של ביטול הסכם בשלב זה אל מול צדדים שלישיים אף יסב לה נזק כבד בדמות פגיעה במוניטין. לצד זאת נטען כי קבלת הבקשה לא תגרום למשיבות נזק משמעותי שלא ניתן לרפאו באמצעות פיצוי כספי, וכי ממילא בכל התקופה שנותרה להסכם הניהול, המצב הקיים יוותר על כנו, כך שהמשיבות ימשיכו ליהנות מרווחי המלון.

11.לחלופין, ביקשה המבקשת לעכב את ביצועו של פסק הדין לתקופה בת 6 חודשים. המבקשת סמכה ידה על סעיף 4.2 להסכם הניהול, שבו הוקנתה למשיבה הזכות לבטל את ההסכם ככל שהמבקשת לא תגיע בשנתיים הראשונות ליעדי התפוסה שהוגדרו בו, וזאת בכפוף לכך שתינתן למבקשת הודעה מוקדמת בת 6 חודשים עובר לביטול. לגישתה, הצדדים הבינו בזמן אמת שעזיבת המבקשת תצריך "זמן התארגנות", ואם כך נקבע ביחס לשנתיים, הדברים נכונים במיוחד עת שמדובר בהתקשרות שנפרשה על פני כ-9 שנים.

12.המשיבות מתנגדות לבקשה וסומכות ידיהן על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתן סיכויי הערעור קלושים, שכן עניינו של הערעור בפסק דין מפורט שניתח את המערכת החוזית הייחודית שנרקמה בין הצדדים מכוח הסכם הניהול, והשתית את הביטול על הפרותיה המובהקות של המבקשת, שהובילו למשבר אמון חריף בין הצדדים. באשר למאזן הנוחות נטען, כי גם זה נוטה לטובת המשיבות, שכן ככל שייגרם נזק למבקשת מביצוע פסק הדין, הרי שמדובר בנזק כספי בר פיצוי, והדברים נכונים ביתר שאת משמדובר בתקופה קצרה בלבד של כשנה, שנותרה להפעלת המלון. באשר לטענותיה של המבקשת לנזקים שייגרמו לצדדים שלישיים נטען, כי אין ממש בטענות אלה. באשר להשלכות הביטול על העובדים נטען, כי ממילא ההסכם בין הצדדים עתיד להסתיים בעוד כשנה, ומכאן שאין הבדל של ממש בין ביטולו לפי פסק הדין לבין הביטול הצפוי בעוד כשנה. באשר להשלכות הביטול על אורחי המלון נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי ערך את האיזון הראוי בהקשר זה, משקבע כי הביטול יחול רק לאחר 60 יום, וכי בכל מקרה, לא יהיה קושי בהשבת כספים ששולמו ללקוחות המלונות במקרה של ביטול.

13.באשר לטענת המבקשת, ולפיה לא יגרם למשיבות כל נזק מקבלת הבקשה נטען, כי אין מקום לכפות על המשיבות המשך התקשרות עם גורם שהאמון כלפיו אבד, לא כל שכן לאחר שנקבע בפסק הדין, כי חששות המשיבות היו מוצדקים. באשר לניסיונה של המבקשת להיבנות מסעיף 4.2 להסכם הניהול שהכפיף, כאמור, את זכות הביטול להודעה מוקדמת בת 6 חודשים נטען, כי אין להוראה זו רלוונטיות לענייננו, קרי למקרה שבו ההסכם בוטל בעקבות מעילה באמון והפרה של הוראות הסכם הניהול.

14.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

15.כידוע, נקודת המוצא היא שאין בעצם הגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), כך שבעל דין שזכה במשפט זכאי ליהנות מפרי זכייתו, מבלי להמתין עד להכרעה בערעור. לפיכך, נקבע כי ביצועו של פסק דין יעוכב רק כאשר סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה, אם כי משקל הבכורה הוענק למאזן הנוחות (ראו, בין רבים: ע"א 3321/21 ורד נ' בן ברון, פסקה 6 (15.6.2021); ע"א 2907/22 מור נ' מרגלית, פסקה 10 (1.6.2022)).

16.בנסיבות העניין, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. הסכם הניהול אשר בוטל על ידי המשיבות עיגן שיתוף פעולה עסקי שנפרש על פני עשור בקשר לניהול המלון שבבעלות המשיבה. האינטרס שיש למבקשת בהותרת הניהול בידיה למשך כשנה נוספת הוא אינטרס עסקי-כלכלי בר כימות ופיצוי במקרה הצורך (ע"א 46/12 ניסים אסייג, ייעוץ וניהול בע"מ נ' אדרת, פסקה 20 (5.3.2012); רע"א 10559/06 דבוש נ' עיריית הרצליה, פסקה ד' (25.12.2006); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך ב 1108 (מהדורה 13 2020)). גם מכלול הנזקים עליהם עמדה המבקשת בבקשה שלפניי, בהם הנזקים לצדדים שלישיים ואף הפגיעה הנטענת במוניטין הם נזקים ברי כימות ופיצוי, כאמור.

17.הנני סבורה כי בנסיבות ענייננו יש לתת משקל למשבר האמון החריף השורר בין הצדדים מזה שנים, אשר זכה להתייחסות משמעותית בפסק הדין. בית המשפט המחוזי, אשר ליווה את הסכסוך שבין הצדדים לאורך שנים, עמד בפסק דינו על העדר שיתוף הפעולה ביניהם ועל הקשיים שעלו בניהול המלון בשל כך. קשיים אלה מצאו ביטויים, כלשון בית המשפט המחוזי, ב"אינספור" בקשות שהוגשו לבית המשפט במהלך ההתדיינות, בהן נדרשה התערבותו של בית המשפט "חדשות לבקרים" בניהול המלון. חוסר יכולתם של הצדדים לשתף פעולה בכל הנוגע להיבטים שונים של הסכם הניהול מטה אף הוא את הכף לדחיית הבקשה (והשוו גם: רע"א 4884/14 ארנון-פז (1985) בע"מ נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקאות 15-12 (10.8.2014)).

18.באשר לסעד החלופי שנתבקש, שעניינו עיכוב ביצועו של פסק הדין לתקופת בת 6 חודשים, בהסתמך על סעיף 4.2 להסכם הניהול – אין בידי להיעתר גם לסעד זה. להוראה האמורה אין רלוונטיות למקרה דנן, שכן היא שמורה לנסיבות שונות שאינן מענייננו. למבקשת ניתנה, כאמור, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שהות בת 60 ימים לביצוע פסק הדין, זמן התארגנות שנועד להתמודד, בין היתר, עם ההשלכות הנטענות בבקשה שלפניי. עם זאת, בנסיבות שתוארו ולפנים משורת הדין, ראיתי ליתן למבקשת שהות נוספת להתארגנות, כך שביצועו של פסק הדין יידחה עד ליום 9.12.2022.

סוף דבר: בכפוף לאמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית. המבקשת תשלם למשיבות את הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪.