ע"א 4091/12 כוכב מסעי ראש העין בע"מ נ. עיריית טייבה

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה, השופטת ו' אלשייך ), ב-פר"ק 23231-06-11 – וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דין זה.

להלן יפורטו הנתונים העיקריים הנדרשים להכרעה.

תמצית העובדות

2.

בתאריך 30.09.2001 נכרת חוזה בין המבקשת, חברה המפעילה צי משאיות, לבין המשיבה 1 (להלן: החוזה ), לפיו תשכיר המשיבה 1 למבקשת את המקרקעין הידועים כגוש 7834 חלקה 34 (להלן: המקרקעין ) למשך 10 שנים (להלן: התקופה המקורית ). בחוזה ניתנה למבקשת אופציה להארכת החוזה למשך 5 שנים נוספות, כלומר עד לשנת 2016 (להלן: האופציה ), ואילו בתחתית העמוד השני לחוזה נכתבה תוספת בכתב יד המציינת כי "מומשה האופציה מראש", וכי התשלום בגין מימוש האופציה הועבר. עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלת תוקפה ומימושה של אותה אופציה.

3.

בתאריך 01.11.2011 הגישה המשיבה 1, לאחר שלשיטתה חלפה התקופה המקורית לחוזה ותוקפו פג, בקשה לבית המשפט המחוזי הנכבד למתן צו לסילוק ידה של המבקשת מהמקרקעין. בתאריך 17.04.2012 החליט בית המשפט המחוזי, על סמך כתבי הטענות שהוגשו לו ומבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים, להיעתר לבקשת המשיבה 1. בהתאם, נדרשה המבקשת לפנות את המקרקעין.

4.

לאחר הוצאת פסק הדין, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי הנכבד בבקשה כי יעכב את ביצועו, ובקשתה נדחתה בהחלטה מתאריך 22.08.2012.

כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שלפני.

ביני לביני החלה המשיבה 1 בהליכי הוצאה לפועל של פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (תיק הוצל"פ 16-23418-12-0). נוכח הליכים אלה, הגישה המבקשת, בתאריך 04.11.2012 השלמה ובה בקשה לעכב גם את הליכי ההוצאה לפועל. לבקשה זו הגיבה המשיבה 1 בתאריך 06.11.2012.

5.

למען שלמות התמונה, אציין כי בהחלטתי מתאריך 07.11.2012 הצעתי לצדדים לנסות ולהגיע להסדר לפיו תנתן למבקשת ארכה להתארגנות, וזאת כנגד חזרה של המבקשת מהערעור שהגישה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתאריך 17.04.2012. מתגובות הצדדים להחלטתי הנ"ל הסתבר כי לא הסתייע בידם להגיע לפשרה במתווה שהוצע (ואף נראה כי המבקשת ניסתה להוסיף למתווה זה תנאים נוספים משל עצמה). נוכח מצב דברים זה, נדרשת עתה הכרעה בבקשה לגופה, ובכך אתמקד בהמשך.

טענות הצדדים

6.

המבקשת טוענת כי בלא עיכוב ביצוע, פסק הדין יגרום לה לנזק בלתי הפיך, ולמעשה תעוקר מתוכן זכות הערעור העומדת לה, בעוד למשיבה 1 לא יגרם כמעט כל נזק. עוד טוענת המבקשת כי קופחה זכותה ליומה בבית המשפט, שכן בית המשפט המחוזי הנכבד הוציא את פסק דינו מבלי שאיפשר לה להשמיע את טיעוניה בעל-פה. בנוסף, המבקשת פירטה שורה של נימוקים, אשר לדעתה מעידים כי קיים סיכוי טוב לכך שהערעור שהוגש על פסק הדין יתקבל.

7.

המשיבה 1 טוענת מנגד כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה, שכן המבקשת יכולה להשיג חלופות נוספות של מקרקעין אחרים לצרכיה, בעוד המקרקעין האמורים נדרשים למשיבה 1 בדחיפות לצורך הקמת בניין עירייה חדש. עוד טוענת המשיבה 1 כי החוזה שבמוקד ענייננו והאופציה שנכללה בו הם זכר לתקופה בה נוהלה העירייה באופן כושל, מה שהביא, בין השאר, לקריסתה הכלכלית. לגרסתה, התמורה שהעבירה (אם בכלל) המבקשת למשיבה 1 היתה זעומה בנסיבות העניין, ותקופת האופציה המדוברת הינה פיקטיבית ובלתי חוקית, בשל מגבלות הדין לגבי שכירויות עירוניות ארוכות טווח שכאלה. עוד מדגישה המשיבה 1, כי בניגוד לטענת המבקשת, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוסס על פסיקה משפטית, ולא על הכרעה עובדתית, ולכן שגויות טענות המבקשת לפיהן בית המשפט המחוזי הנכבד קבע מסמרות במחלוקות עובדתיות, מבלי לאפשר לצדדים להשמיע את דברם בפניו.

המשיב 2 טוען כי אף על פי שמדובר בפסק דין המורה על פינוי מקרקעין, הרי שקבלת הערעור תגרום למבקשת לכל היותר לנזק כספי, אשר איננו בלתי הפיך. לפיכך, טוען המשיב 2, אין לומר ששיקולי מאזן הנוחות נוטים כאן באופן ברור לטובת המבקשת. למעשה, כך ממשיך המשיב 2 בטענתו, עיכוב פסק הדין יגרום למשיבה 1 לנזק רב, שכן היא לא תוכל לעשות במקרקעין שימוש לצרכי ציבור, כמתוכנן על ידה. נוכח האמור, המשיב 2 טוען כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים למדי.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות המשיבים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות , בכפוף לאמור בפיסקאות 12 ו-13 שלהלן. עתה אפרט בתמציתיות את הנימוקים להחלטתי.

9.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור איננה מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, כמצוות תקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984

(להלן: התקנות ), שהצדדים פועלים על פיהן בענייננו. יחד עם זאת, לכלל זה יש חריגים, ובהלכה פורטו שני פרמטרים מנחים שעל פיהם מי שנדרש לפסוק בבקשות לעיכוב ביצוע (על פי תקנות 467 ו-468 ל תקנות ) צריך להדריך עצמו, והם: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. באלה ובהקשרם למכלול שבפנינו אדון מיד בסמוך.

10.

בכל הנוגע לשאלת סיכויי הערעור , דומני כי הצדק עם המשיבה 1 בטענתה כי בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על הכרעה משפטית, ולכן רוב טיעוניה של המבקשת, לפיהם שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בממצאים העובדתיים שקבע – מוקשים. יתר על כן – בית המשפט המחוזי הנכבד, היה מוכן לצאת מתוך הנחה כי הגרסה העובדתית שהציגה המבקשת היא הנכונה, אך גם בהנתן הנחה זו הוא פסק כדלקמן:

"אלא שבענייננו, אף אם אלך לשיטת המשיבה [המבקשת כאן - ח"מ ] כברת דרך משמעותית, אניח לה ליהנות מן הספק ואקבע לצורך הדיון כי ההסכם המקורי היה תקף ולמצער כעת מאוחר מכדי לבטלו למפרע, הרי חרף כל זאת דין הבקשה להתקבל".

הנה כי כן, בית המשפט המחוזי הנכבד הניח כי אפילו אם תתקבלנה מלוא טענותיה העובדתיות של המבקשת, עדיין יש לפסוק כנגדה. הסיבה לכך היא שהחוזה, שכלל, כאמור, תקופה מקורית, לצד "אופציה" שמומשה, כביכול, במעמד כריתת החוזה עצמו, נמצא על ידי בית המשפט

הנכבד, ולו לגבי תקופת האופציה – כבלתי חוקי, ובלשונו:

"'תקופת אופציה' בת חמש שנים (!) הממומשת 10 שנים מראש, עם חתימת החוזה המקורי, לאו אופציה היא, אלא לכל היותר פיקציה, אשר ייתכן ונועדה לעקוף את ההגבלות החלות בדין על השכרת מקרקעין ציבוריים ליותר מעשר שנים".

על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, קשה לראות כיצד תוכל המבקשת להפריך את מסקנתו האמורה של בית המשפט המחוזי הנכבד. לפיכך, בנסיבות הבקשה שבפני, נראה כי בערעורה – המבקשת ניצבת בפני משוכה גבוהה למדי, ומכאן שסיכויי הערעור אינם מבטיחים, אם לנקוט לשון המעטה.

11.

לצד סיכויי הערעור , שהם העיקר במקרה זה , יש לבחון, כאמור, גם את מאזן הנוחות . על מנת להצדיק את עיכוב פסק הדין, על המבקשת להראות מדוע, בהעדר עיכוב שכזה, יגרם לה נזק כבד, שלא יהיה ניתן לתיקון, אם בסופו של דבר יתקבל ערעורה.

בסוגיה זו, מקובלת עלי ככלל טענת המשיבים, כי הנזק שיגרם למבקשת אם לא יעוכב פסק הדין הינו כספי ביסודו (בעיקר דמי שכירות שתצטרך לשלם עבור מגרש חלופי). במצב דברים זה, בו מדובר – במהות – על נזק כספי – נטיית בית משפט זה היא שלא להעתר לבקשה לעכב את פסק הדין, שכן ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו באמצעות שיפוי. המבקשת לא טענה וממילא לא הוכיחה שהמשיבה 1, על אף מצבה הנוכחי, לא תוכל לעמוד בעתיד בהחזר, היה וערעורה של המבקשת יתקבל. זה המקום להעיר כי המבקשת לא דייקה בהפניותיה בסעיף 30 לבקשתה, שם הציגה מספר החלטות של בית משפט זה, אגב טענה כי "המקרה ה'קלאסי' בו ייעתר בית המשפט לעיכוב ביצוע, הוא במקרה של פסק דין שמשמעו שינוי המצב ודרישה לפינוי". אלא שעיון מדוקדק בהחלטות אליהן הפנתה המבקשת מראה כי המדובר במקרים בהם התבקש פינויה של דירת מגורים , בעוד ענייננו בפינוי נכס עסקי , שדינו שונה (ראו: רע"א 10559/06 דבוש נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 25.12.2006)).

12.

לכאורה, יכולתי לסיים בכך את החלטתי, ולקבוע כי לא עלה בידי המבקשת להצביע על טעם טוב לעיכוב פסק הדין שניתן כנגדה. יחד עם זאת, סבורני כי בנסיבות המיוחדות של ענייננו, יש מקום לתת למבקשת ארכה לצורך התארגנות ולשם מציאת חלופה סבירה למקרקעין שבמחלוקת. אחדד ואבהיר:

עיסוקה המרכזי של המבקשת שלפני מתמקד, כאמור, בהפעלת צי משאיות להובלת מטענים, ולכן לכאורה יש באפשרותה לשכור מגרש חלופי שבו תעשה שימוש כדי להחנות את רכביה. עם זאת, המקרקעין אותם נדרשת המבקשת לפנות הינם בשטח של כ-7000 מ"ר, ונהיר כי לא רבים הם מגרשי החניה שהינם כה רחבי ידיים, ודאי לא בקירבה למגרש הנוכחי. לפיכך, ולאור יחודם של המקרקעין בהם מדובר, המתבטא בשטחם הנרחב, כמו גם במיקומם – מן הראוי להעניק למבקשת "מרווח נשימה" קצר נוסף, שבמהלכו תוכל להתארגן ולשכור מקרקעין חלופיים, ולהערך לביצוע פסק הדין (וזאת בנוסף לפרק הזמן שעמד לרשות המבקשת מתאריך 17.04.2012, מועד מתן פסק הדין).

13.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן:

ביצוע פסק הדין ידחה בשלושה חודשים, כך שעל המבקשת יהיה לפנות את המקרקעין עד לתאריך 14.2.2013, ועד בכלל. הליכי ההוצאה לפועל, ככל שהם מתייחסים לפינוי המבקשת מהמקרקעין, יושהו עד לתאריך זה. אין באמור כדי למנוע את המשך ההליכים בהוצאה לפועל שתכליתם גביית חיובים שחבה המבקשת למשיבה 1.

14.

סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע – נדחית, בכפוף לאמור בפיסקאות 12 ו-13 שלעיל . המבקשת תישא בשכר טרחתם של עו"ד המשיבה 1 ושל המשיב 2 בסך של 10,000 ש"ח לכל אחד מהם.