ע"א 1911/21 חברת בתי המלון הערביים נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים, אשר ניתן ביום 19.1.2021 בה"פ 19642-10-19 (השופטת ע' זינגר ). בגדרו של פסק דין זה הורה בית משפט קמא על סילוק יד המבקשות ממקרקעין המצויים בשכונת שיח ג'ראח בירושלים, אשר מיועדים להקמת מוסדות חינוך לרווחת תושבי האזור.

רקע עובדתי ופסק הדין קמא

2.

המקרקעין מושא הבקשה, הידועים כגוש 30513 חלקה 6 (להלן: המקרקעין ), יועדו להפקעה לצרכי ציבור בתכנית מתאר מקומית מס' 2591 לאזור שיח ג'ראח, ששינויה אושר ופורסם בהחלטה מיום 31.10.1984 (להלן: התכנית ). ביום 31.7.2017 פרסמה המשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (להלן: הוועדה המקומית או הוועדה ), הודעה על כוונתה לקנות ולתפוס חזקה במקרקעין לצורך הקמת מבני ציבור.

3.

מהבקשה עולה כי המבקשת 1, אשר טוענת לזכויות במקרקעין, הגישה התנגדות להודעת הוועדה המקומית במועד מאוחר מאשר זה שנקבע בהודעה, וכי הוועדה המקומית לא השיבה להתנגדות זו. לאחר שניסיון להגיע לפתרון מוסכם בין הצדדים לא עלה יפה, הגישה הוועדה המקומית, ביום 10.10.2019, תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי ירושלים, ובה עתרה לסילוק ידי המבקשות והמשיבים 3-2 מהמקרקעין בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ).

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את תובענת הוועדה המקומית והוציא מלפניו צו המורה למבקשות ולמשיבים 3-2 למסור לה את המקרקעין. בפסק דינו קבע בית המשפט כי ארבעת התנאים אשר על פי ההלכה הפסוקה בהתקיימם יינתן צו למסירת חזקה בהליך לפי סעיף 8 לפקודה – מתקיימים בנסיבות המקרה. כמו כן עמד בית משפט קמא על ההלכה שמורה כי ככלל בהליך לפי סעיף 8 לפקודה לא תישמענה טענות התוקפות את עצם ההפקעה. נוכח הלכה זו, ונוכח התקיימות התנאים כאמור, נדחו מרבית טענותיהן של המבקשות נגד מתן הצו. למעלה מן הצורך דן בית המשפט בטענות שהעלו המבקשות בדבר זניחת מטרת ההפקעה, בדבר השפעת הזמן הרב שחלף מאז אישור התכנית, ובדבר האפשרות לממש את הצורך הציבורי במוסדות חינוך באמצעות חלופות אחרות שאינן דורשות את הפקעת המקרקעין, ודחה אותן לגופן. לבסוף, דחה בית משפט קמא את טענות המבקשות אשר התמקדו במישור ההליך של ביצוע ההפקעה על ידי הוועדה המקומית.

5.

מכאן הערעור והבקשה בדבר עיכוב ביצועו של פסק הדין קמא.

טענות הצדדים

6.

המבקשות טוענות כי סיכויי ערעורן גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתן. לשיטתן, קביעתו של בית משפט קמא כי אין מקום לתקיפת עצם ההפקעה בגדר ההליך שנוהל בפניו הינה שגויה נוכח "עוצמת טענותיהן", כלשונן. בהמשך לכך מעלות המבקשות שוב את מרבית טענותיהן שנדונו והוכרעו בהליך קמא וגורסות כי בית משפט קמא שגה, הן בעניינים שבמשפט והן בעניינים שבעובדה, בהחליטו לדחותן. באשר למאזן הנוחות נטען כי פינוי המבנה בו מחזיקות המבקשות, אשר בו מצויים משרדיהן, יקשה מאוד על השבת המצב לקדמותו; ולפיכך, מן הדין לשמר את המצב הקיים עד להכרעה בערעור. בהקשר זה, מוסיפות המבקשות וטוענות כי הישארותן במקרקעין עד להכרעה בערעור לא תגרום כל נזק לוועדה המקומית, משום שלדבריהן הדרך להקמת המבנים כמתוכנן עודנה ארוכה.

7.

הוועדה המקומית, מצדה, מתנגדת לבקשה. לטענתה, סיכויי הערעור דנן הינם קלושים, וזאת בייחוד על רקע ההלכה, עליה הסתמך בית משפט קמא, בדבר גבולות הדיון בהליך לפי סעיף 8 לפקודה. הוועדה מדגישה כי חלק ניכר מטענותיהן של המבקשות בערעור נדונו ונדחו הן על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים והן על ידי בית משפט זה, במסגרת עתירה אשר הוגשה על ידי בעלי דין אחרים ואשר תקפה את ההפקעה, וכן במסגרת ערעור על פסק הדין שניתן בה (ראו: עת"מ (מנהליים י-ם) 52446-04-19 עמירה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (15.12.2019); עע"מ 249/20

עמירה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (18.4.2021) (להלן: עניין עמירה ) ).

8.

באשר למאזן הנוחות, הוועדה המקומית טוענת כי זה נוטה בבירור לטובתה שכן המקרקעין דרושים בדחיפות לצורך הקמת בית ספר ומבני גני ילדים. לדבריה, בניגוד לטענת המבקשות, הליך התכנון הושלם ומרבית האישורים הנדרשים התקבלו זה מכבר; כך שהיעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע תביא בהכרח לעיכוב הפרויקט. הוועדה מדגישה בהקשר זה, כי בבחינת מאזן הנוחות יש להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי בהקמה מהירה ככל שניתן של מוסדות החינוך המתוכננים.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בכתובים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

10.

הלכה היא עמנו כי בעל דין אשר זכה במשפטו ייהנה מפירות זכייתו בסמוך למועד פסק הדין ומבלי שיידרש להמתין לתוצאות הערעור שהוגש על פסק הדין (ראו: ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 8096/18 דניאלי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב , פסקה 7 (5.12.2018) (להלן: עניין דניאלי )). כך גם מצווה תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ), אשר קובעת כי הגשת ערעור איננה מעכבת את מימושו של פסק הדין מושא הערעור. חריגה מהכללים האמורים תיתכן רק במקרים בהם המבקש מוכיח כי סיכויי ערעורו הם טובים במיוחד וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם תידחה הבקשה וערעורו יתקבל יגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו: תקנה 145(ג) לתקנות; ע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ' נחום (5.5.2014) ). בין שני שיקולים אלה מתקיימת "מקבילית כוחות": ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים יותר, כך יגבר משקלו של מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו: רע"א 9130/15 תם נ' אלול , פסקה 11 (24.1.2016); עניין דניאלי , פסקה 7 ).

11.

על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות ביחס לתוצאות הערעור דנן, נראה כי סיכוייו אינם גבוהים. אכן, כפי שקבע בית משפט קמא, הליך לקניית חזקה לפי סעיף 8 לפקודה איננו האכסניה המתאימה להעלאת טענות שעניינן כשרות ההפקעה וחוקיותה (ראו: רע"א 3092/01 קיסר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו , פ"ד נז(1) 313 (2002); ע"א 7977/15 האדיה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פסקה 8 (13.7.2017)) . בהינתן שמרבית טענותיהן של המבקשות, הן בהליך קמא והן בערעור, עוסקות בעצם ההפקעה – ברי הוא, כי בין טענות אלו לבין קבלת הערעור ניצבת חומה גבוהה. זאת ועוד: חלק מטענות המבקשות מופנות כלפי ממצאים שבעובדה אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא, ובאלו ערכאת הערעור ממעטת להתערב. לבסוף, כפי שטוענת הוועדה המקומית, פסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית משפט זה בעניין עמירה , אף הוא אינו מסייע למבקשות בערעורן.

12.

יתרה מכך: לא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות. אמנם, כאשר עסקינן בפינוי מקרקעין בית המשפט ייטה ככלל להיעתר לבקשה לעיכוב הפינוי, זאת בשל הקושי בהשבת המצב לקדמותו במידה שיתקבל הערעור (ראו: ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר , פסקה 18 (28.5.2018) ). ואולם, הפסיקה הבחינה בהקשר זה בין פינוי דירת מגורים לבין פינוי נכס עסקי דוגמת זה שבו קא עסקינן. ככלל, כאשר הנכס הנדון משמש לצרכים מסחריים, יש להניח כי אם יתקבל הערעור, הנזק הכספי שייגרם בשל פינוי הנכס ניתן יהיה לפיצוי כספי (ראו: רע"א 10559/06 דבוש נ' עיריית הרצליה , פסקה ד (25.12.2006) ; רע"א 678/08 פרוספריטי פי. די. אם. איי. שירותי מזון (1977) בע"מ נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ , פסקה 7

(24.1.2008) ). לא נעלמו מעיניי דברי המבקשות לפיהם עסקינן בנכס עסקי המשמש אותן לפרנסתן, וכי נטילתו תוביל לנזק כספי משמעותי. ברם, כפי שציינה הוועדה המקומית, מן העֶבֶר השני עומד האינטרס הציבורי המשמעותי שבקידום התכנית (ראו: עע"מ 249/20

עמירה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פסקה 8 (30.1.2020); בג"ץ 5373/08 אבו לבדה נ' שרת החינוך , פסקה 57 (6.2.2011)) .

13.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשות תישאנה בהוצאותיה של הוועדה המקומית בסכום כולל של 6,000 ₪.