רע"א 9130/15 אבי תם נ. אלירן (אליהו) אלול

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט פרופ' ע' גרוסקופף ) מיום 10.12.2015 בת"א 28567-02-13, בגדרה נדחתה הבקשה שהגישו המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן נגדם ביום 26.11.2015. בפסק הדין האמור דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המבקשים נגד המשיבים, והשית על המבקשים לשלם הוצאות בסך 225,000 ₪.

2.

המבקשים 1-3 (להלן: "המבקשים" ) והמשיב 1 (להלן: "המשיב" ) הם חברי ילדות, אשר הקימו יחדיו בשלהי שנת 2012 את המבקשת 4 (להלן: "החברה" או "החברה המשותפת" ). כוונתם של הצדדים היתה לשתף פעולה במיזם של מכירה והתקנת מערכות איוורור וסינון אוויר, כאשר המשיב מונה כמנהל החברה, והיה למעשה הסמכות המקצועית והרוח החיה בה. ואולם, בתום ארבעה חודשים של פעילות משותפת, התפטר המשיב מתפקידו בחברה. לאחר התפטרותו חיסלו המבקשים את עסקי החברה המשותפת והפסיקו את פעילותה. המשיב מצדו הקים את המשיבה 2 (להלן: "החברה החדשה" ), והמשיך לפעול באותו תחום פעילות בו עסקה החברה המשותפת. המשיב גם המשיך לעבוד עם ספק החברה, סיפק מערכות ללקוחות קיימים של החברה ואף גייס לחברה החדשה את העובדים אשר פוטרו מהחברה המשותפת. בנסיבות אלו, הגישו המבקשים והחברה תביעה כספית נגד המשיב והחברה החדשה בעילות חוזיות ונזיקיות, ובטענות לתחרות בלתי הוגנת ועשיית עושר ולא במשפט. בכתב התביעה טענו המבקשים כי המשיב נישל אותם בכוונת מכוון מפוטנציאל הרווח של החברה המשותפת, ונטל את עסקיה לעצמו. את סכום התביעה העמידו המבקשים, לצרכי אגרה, על סך של 3,000,000 ₪, וזאת, לטענתם, בהתבסס על הרווח שהיה צפוי לחברה כתוצאה מפעילותה.

3.

לאחר שנוהלו הליכי משפט ונשמעו הראיות והסיכומים, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בסיס לתביעה, וכי יש לדחותה תוך חיוב המבקשים בהוצאות משמעותיות. בפסק הדין מיום 26.11.2015, נקבע כי המשיב החל במיזם באופן עצמאי, ורק לאחר מכן התקיים משא ומתן בין הצדדים, אשר בסיומו הוקמה החברה המשותפת. אשר לגרסאות הצדדים בדבר הנסיבות שהובילו לפירוק השותפות, דחה בית המשפט המחוזי את גרסת המבקשים, לפיה המשיב יצר משברים באופן מכוון, על מנת שיוכל לנכס לעצמו את הצלחת החברה. תחת זאת אימץ בית המשפט המחוזי את גרסתו של המשיב, וקבע כי המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים נגעו לתרומה המצופה מכל צד לפעילות המשותפת. בשים לב לכך שעיקר העבודה וההשקעה בחברה נעשתה על-ידי המשיב, ושתרומת המבקשים היתה מועטה, קבע בית המשפט, שהיה זה סביר מצד המשיב להחליט על פירוק השותפות. בהקשר זה הפנה בית המשפט לכך שהמשיב הוא זה שהגה והתווה את הפעילות, תרם את הידע הדרוש ליישומו, קשר עסקה עם הספק עוד בטרם נפגש עם המבקשים, איתר את הלקוחות,

והביא עמו את כל העובדים. מנגד, כך נקבע, המבקשים לא השקיעו השקעה משמעותית בחברה עובר לפרישת המשיב. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיב מעולם לא התחייב לעבוד תקופה מינימאלית בחברה המשותפת, וכי התפטרותו נעשתה בתום לב. כמו כן דחה בית המשפט את הערכת המבקשים בדבר ההצלחה המרשימה שהראתה החברה, או את ייחוס ההצלחה למבצע "עמוד ענן" אשר העלה את הדרישות למערכות מהסוג אותו מכרה והתקינה החברה.

4.

אשר לנסיבות שהובילו למעבר עסקי החברה המשותפת לחברה החדשה, קבע בית המשפט כי הראיות שהוגשו "לא רק שתומכות בגרסת הנתבע, אלא שהן עומדות בסתירה חזיתית, שלא ניתן ליישבה, עם הנרטיב לו טוענים התובעים" . בית המשפט קבע באופן ברור, כי אמנם הספק, העובדים והלקוחות של החברה המשותפת עברו לחברה החדשה, אך זאת לא בגין מעשיו של המשיב אלא דווקא בשל החלטת המבקשים להחריב את עסקיה של החברה המשותפת. בהקשר זה הצביע בית המשפט המחוזי על כך שהמבקשים החליטו, על דעת עצמם, לחלל שיק בסך של 200,000 ₪ שניתן לספק החברה, באופן שהביא לניתוק מערכת היחסים ביניהם באבחה אחת. מנגד, המשיב עצמו חידש את הקשר העסקי עם הספק, במחיר כבד של העמדת הלוואה עומדת בסך של מאות אלפי ₪ מכספו האישי, בגין חובותיה של החברה המשותפת. בנוסף לכך, המבקשים החליטו לפטר מיוזמתם את כל עובדי החברה, ובעשותם כן לא נותר דבר שימנע מהם לעבור ולעבוד עבור המשיב, אשר היה זה שגייס אותם מלכתחילה. עוד קבע בית המשפט, כי החברה המשותפת כשלה מלספק ללקוחותיה את המערכות עבורן שילמו מקדמות, ולא בצעה את התחייבויותיה כלפיהם. בהקשר זה, כך נקבע, העובדה שהחברה החדשה לקחה על עצמה להתקין את המערכות בבתי הלקוחות לא רק שלא פגעה בחברה המשותפת ובמבקשים, אלא דווקא הקטינה את היקף התביעות נגדם, תוך שהמשיב מסבסד זאת באופן חלקי (שכן המקדמות שולמו לחברה המשותפת ולא למשיב עצמו). במצב דברים זה, קבע בית המשפט, הוכח כי המבקשים הם אלו שאחראים לאבדן עסקי החברה המשותפת, ואילו המשיב פעל באופן הוגן לאחר שסיים את ההתקשרות בין הצדדים.

5.

בית המשפט המחוזי היה ער לכך שאמנם קיימות ראיות לכאורה גם לגרסת המבקשים, כמו למשל העובדה ששיתוף הפעולה הגיע לסיומו לאחר תקופה קצרה מאד, על אף ההצלחה העסקית, או העובדה שהחברה החדשה הוקמה עוד בטרם "חיסלו" המבקשים את עסקיה של החברה המשותפת. ואולם, כך נקבע, המשיב סיפק הסברים מתקבלים על הדעת לעובדות אלו, ומכל מקום גרסת המבקשים מלאה פרכות ולא ניתן לקבלה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, דינה של התביעה להידחות. עוד קבע בית המשפט, כי ככל שהמשיב יידרש לשאת בחובות של החברה המשותפת כלפי צדדים שלישיים, הרי שהוא יהיה זכאי לשיפוי מלא מצד המבקשים.

אשר להוצאות המשפט, ציין בית המשפט כך:

"התרשמותי מהמניעים שהובילו את התובעים להגיש את התביעה אינה נוחה, בלשון המעטה. הרושם המתקבל לאור התנהלות הצדדים והמסכת הראייתית שהובאה לפני הוא כי התובעים הגישו תביעה מופרכת ( frivolous lawsuit ), בסכום עתק מבחינת הנתבע והעניין (3 מיליון ש"ח), על מנת לסחוט ממנו הסדר פשרה... התנהלות זו יש לגנות בכל לשון, כאשר הביטוי המעשי של גינוי זה צריך להיות פסיקת הוצאות על הצד הגבוה".

בעניין זה ציין בין המשפט כי קיימים קווי דמיון בין דרך התנהלותם של המבקשים בפרשה זו, לבין דרך התנהלותם בעניין אחר. באותו עניין גם בחרו המבקשים לנקוט בהליכים משפטיים על מנת להפעיל בדיעבד לחץ בלתי ראוי על חברי ילדות שנתנו בהם אמון, ביקשו לקיים עמם פעילות משותפת, וגילו כי עשו מקח טעות. בנסיבות אלו, מצא לנכון בית המשפט המחוזי להעמיד את סכום ההוצאות בשיעור של 7.5% מסכום התביעה, בסך כולל של 225,000 ₪. סכום זה, כך נקבע, הוא ראוי והולם בנסיבות המקרה.

6.

המבקשים הגישו בקשה מכוח תקנה 467(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות" ), לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור שהגישו לבית משפט זה. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.12.2015, בקצרה, ללא בקשת תגובה: "1. ככלל אין מקום לעיכוב ביצוע של פסקי דין כספיים. כך בוודאי כשמדובר בעיכוב ביצוע של הוצאות שנפסקו לטובת צד שזכה, ואשר נקבעו בהתאם לגובה סכום התביעה. 2. מסיבה זו אינני סבור שיש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. 3. לפיכך הבקשה נדחית" .

7.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה טוענים המבקשים כי היה ראוי לעכב את ביצוע תשלום ההוצאות כפי שביקשו. בראש ובראשונה נטען כי ההחלטה לדחיית הבקשה ניתנה בהעדר הנמקה הולמת, ללא פירוט וללא התייחסות לסיכויי הערעור ולמאזן הנוחות בין הצדדים. לטענת המבקשים, די בכך על מנת להעניק להם רשות ערעור ולבטל את ההחלטה. לגופו של ענין, טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור גבוהים ביותר, הן לגוף הדברים, הן בסוגיית שיעור ההוצאות שהוטל עליהם. המבקשים סבורים כי התנהלותו של המשיב בפרישתו מהחברה מהווה חוסר תום לב של ממש, על-פי ההיגיון המסחרי הסביר והתקין, וכי אין ספק כי זו גרמה להם נזקים כבדים. בנסיבות אלו, מתרעמים המבקשים על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מדובר בתביעה "מופרכת", שעה שהודגש בכתב התביעה כי הסכום האמור מבוסס על הערכה. המבקשים מפנים לכך שאחד מהסעדים שתבעו היה סעד של מתן חשבונות, וזאת על מנת שיוכלו לאמוד את נזקיהם באופן מדויק. ואולם, כך נטען, בית המשפט המחוזי גרם להם עוול כפול – הן בכך שמנע מהם סעד זה, הן בכך ש"העניש" אותם בהטלת סכום הוצאות גבוה. אשר לשיעור ההוצאות שהטיל בית המשפט המחוזי, המבקשים ערים להלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בכגון דא, ואולם לטענתם המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה. עוד מלינים המבקשים על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה ככל שיהיו חובות של החברה המשותפת כלפי צדדים שלישיים, הרי שביחסים הפנימיים בין הצדדים המבקשים הם אלו שיישאו בהם. קביעה זו, טוענים המבקשים, מהווה סעד קיצוני, צופה פני עתיד, אשר כלל לא נתבקש על-ידי המשיבים. לגוף העניין טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי שגה באופן ניתוחו את חומר הראיות, והתעלם מטענות כבדות משקל שהעלו. כך למשל נטען, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, כי כוונת הצדדים היתה להפעיל את החברה המשותפת לפחות לתקופה של שנתיים, וכי במצב דברים זה היה על המשיב להציג עילות ברורות לפרישתו מהחברה. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהמשיב הפר את חובותיו כלפי החברה כנושא משרה, וכי המשיב עצמו הודה בכך שגזל את רכושה של החברה והעתיק את פעילותה לחברה החדשה, המצויה בשליטתו הבלעדית.

8.

אשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי אם לא יעוכב ביצוע תשלום ההוצאות, קיים חשש ממשי כי לא ניתן יהיה להשיב להם את הכספים ולהחזיר את מצב הדברים לקדמותו, ככל שיתקבל הערעור. לעניין זה טוענים המבקשים כי המשיב הצהיר והודה כי עסקיו קרסו ומצבו הכספי קשה עד מאד. המבקשים תומכים את טענתם זו במספר מובאות מתוך פרוטוקול דיון ההוכחות בו נחקר המשיב על תצהירו, ולטענתם די בכך על מנת להראות כי ביצוע פסק הדין יגרום להם נזק ממשי ובלתי הפיך.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, ונתתי דעתי על נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת גם ללא צורך להיזקק לתגובת המשיבים.

10.

בית המשפט המחוזי הסתפק בציון הכלל לפיו בדרך כלל אין מקום לקבל בקשות מסוג זה. בית המשפט אמנם לא התייחס בפרטוּת לסיכויי הערעור או למאזן הנוחות שבין הצדדים, וקבע את קביעותיו על דרך הקיצור; ברם, את החסר ניתן בנסיבות העניין להשלים בהחלטה זו.

11.

הכללים הנוהגים בבקשות לעיכוב ביצוע פסק דין ידועים. תקנה 466 לתקנות קובעת כי עצם הגשת ערעור על פסק דין אינה מעכבת את ביצועו. על מנת לסטות מכלל זה נדרש בית המשפט לשני מבחנים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. בין תנאים אלה מתקיימת מעין "מקבילית כוחות". ככל שמאזן הנוחות נוטה במובהק לעבר אחד מבעלי הדין ניתן יהיה להקל בדרישת סיכויי הערעור, ולהפך. על דרך הכלל, מאזן הנוחות הוא השיקול המכריע מבין השניים. אחת הדוגמאות המובהקות לבכירותו של שיקול מאזן הנוחות היא ההלכה הפסוקה ביחס לבקשות לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי. בקשות אלו נדחות ברוב המקרים, וזאת מאחר שמימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה. על בעל דין המבקש עיכוב ביצוע סעד כספי מוטל אפוא להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו (ע"א 7679/15 קרית ספר (דיור מודיעין) בע"מ נ' ארלבוים , פסקה 6 וההפניות שם (15.12.2015); ע"א 8441/15 פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ נ' קייזרמן ושות' בע"מ , פסקה 6 וההפניות שם (5.1.2016) (להלן: "עניין נעאמנה "); ע"א 8776/15 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מליבו חברה לבנייה בע"מ , פסקה 7 (14.1.2016); ע"א 6360/15 אבו זהרייה נ' סלאמן , פסקה 7 וההפניות שם (30.11.2015). נטל זה הוא כבד באופן יחסי, ולפיכך טענות הנוגעות למצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו אם יפסיד בערעור, לא יוכלו להיטען בעלמא, ועליהן להיות מבוססות כדבעי, ולהיתמך בתשתית עובדתית מוצקה (עניין נעאמנה , שם; ע"א 8073/15 עיזבון המנוח פלוני נ' פלונית (15.12.2015); ע"א 7468/15 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הלוואה וחסכון ירושלים אגודה שיתופית בע"מ , פסקה 17 וההפניות שם (19.11.2015); ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק , פ"ד לח (4) 5 (1984); בש"א 4097/05 בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נ' זיתוני (2.6.2005); ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ (30.8.2006); ע"א 2074/07 גורן נ' זהבי (6.3.2007)).

12.

בענייננו, מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי סיכויי הערעור של המבקשים אינם כאלה אשר ניתן לבטלם על הסף. אמנם, עומדת לפניהם משוכה גבוהה למדי, מאחר שרוב רובו של פסק הדין מבוסס על הכרעות עובדתיות, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי קביעות ברורות וחדות המקשות לקבל את גרסתם של המבקשים. יחד עם זאת, דומה כי המבקשים העלו מספר טענות הראויות בכל זאת להתייחסות של ערכאת הערעור, כמו למשל בכל הנוגע לסעד מתן החשבונות, וקביעתו של בית המשפט המחוזי על דבר מערכת היחסים שבין המבקשים למשיב ביחס לתביעות שיוגשו על-ידי צד שלישי נגד החברה המשותפת.

13.

אף על-פי כן, גם בהתחשב בנקודת מוצא זו, הרי שבכל הנוגע למאזן הנוחות ולנטל הכבד המוטל מקום בו מדובר בפסק דין כספי, סבורני כי המבקשים לא הרימו אף לא את ראשיתו של הנטל המוטל עליהם. לבקשה צורפו מספר עמודי פרוטוקול ספוראדיים, נטולי הקשר, מהם עולות לכאורה אמירות של המשיב בדבר מצבו הכלכלי. הא ותו לא. המבקשים לא תמכו את טענתם במסמכים או בנתונים אחרים על אודות

תביעות שהוגשו נגד המשיב, הליכי הוצאה לפועל שהופעלו נגדו, וכיוצא באלה. הדברים רחוקים אפוא מלהיות תשתית מוצקה שניתן על בסיסה לקבוע כי המשיב לא יוכל להשיב את סכום ההוצאות, ככל שיתקבל הערעור. אציין בהקשר זה, כי התקשיתי להבין כיצד ניתן לתבוע סכום של 3,000,000 ₪ בהתבסס על הרווח הצפוי למשיב ולחברה שבבעלותו, מחד גיסא, ולטעון למצבו הכלכלי הקשה, מאידך גיסא. הדברים אינם דרים בכפיפה אחת. עוד אזכיר, כי אין מדובר בסכום תביעה שזכה בו המשיב כתובע, אלא בפיצוי שקיבל על ההוצאות שנגרמו לו בשל הצורך להתגונן מפני תביעה בסכום גבוה, אשר בית המשפט הגדירהּ כלא פחות מ"מופרכת". לא מצאתי אפוא כל הצדקה למנוע ממנו לקבל את סכום ההוצאות שנפסק לו כבר כעת.

14.

מטעמים אלו, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.