ע"א 4547/22 דניאל אביטן נ. אילן ארביב

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור במסגרתה התבקש עיכוב ביצועו של פסק דינה של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה ) אשר ניתן ביום 7.6.2022 בגדרו של תנ"ג 14172-04-17 –וזאת, עד להכרעה בערעור.

2.

במרכזו של פסק הדין שעיכובו מתבקש ניצבת חברת ארביב את אביטן פרוייקטים בע"מ (להלן: החברה ) אשר מוחזקת בחלקים שווים בידי המערער 1, מר דניאל אביטן, והמשיב 1, מר אילן רביב.

3.

ביום 30.11.2011 רכשה החברה מידיו של המערער 1 (באמצעות חברה המנוהלת על ידו, והמצויה, ככל הנראה, בבעלותו המלאה) מיזם תמ"א 38 ברחוב קרן היסוד באשדוד – זאת, בתמורה לתשלום בסך של 240,000 ש"ח (להלן: המיזם ).

4.

ביום 11.7.2014 התקשרה החברה, יחד עם החברה שבבעלות המערער 1, עם המשיבה 3 (להלן: קרן היסוד ). במסגרת זו רכשה קרן היסוד מהחברה את המיזם תוך הסכמה כי לחברה "תהיה הזכות לרכוש דירה בקומה 5 כיוון דרום מערב בניין מס' 40, בסכום של 1,000,000 ש"ח כולל מע"מ כדין" (להלן: ההסכם

ו- הדירה , בהתאמה).

5.

כאשר ברקע הדברים סכסוכים מתמשכים בין המערער 1 למשיב 1, נערכה ביום 17.9.2015 הסכמה (במסגרתו של "טופס הרשמה לרכישת דירה") בין קרן היסוד לבין המערער 2 – בנו של המערער 1 –

אשר הגיע מיוצג בידי עו"ד אבי נפטון, שייצג את החברה ואת המערער 1 בהסכם מיום 11.7.2014. במסגרת זו, הציג עו"ד נפטון מצג כלפי קרן היסוד (כך לדבריה של קרן היסוד) כאילו הוא מוסמך לחתום ולקבל את הדירה נשוא ההסכם האמור. לאור כך הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המערער 2 ירכוש את הדירה בתמורה לסך של 1,000,000 ש"ח וזאת " עפ"י הסכם מיום 11.7.2014 כנגד הצגת חשבונית בסך מיליון ש"ח פלוס מע"מ שולם הסך של המיליון ש"ח לחברה כנגד הדירה הנ"ל" – כל זאת ללא ידיעתו או הסכמתו של המשיב 1 . בהמשך להסכמה כאמור (ובמקביל לאירועים שיתוארו להלן) נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת המערערים 3-2 וכן נמסרה לידיהם ההחזקה בדירה בשלהי שנת 2019.

6.

משנודע הדבר למשיב 1, פנה הוא במספר מכתבים לקרן היסוד, זאת במטרה להבטיח את זכויותיה של החברה ביחס לדירה. במסגרת זו הבהיר המשיב 1 כי אין כל נפקות להסכמה שהושגה – אשר כוללת ויתור החברה על זכויותיה בדירה – מבלי שזו תכלול גם את חתימתו. במסגרת תגובתה של קרן היסוד ציינה היא כי אמנם הדירה שוריינה לטובת בנו של המערער 1, אולם טרם בוצעה כל העברת תמורה ביחס לדירה. במסגרת זו הבהירה קרן היסוד כי היא נכונה לפעול בהתאם לכל החלטה חוקית של החברה. המשיב 1 פנה גם אל המערער 1, הלין על פעולותיו מול קרן היסוד בקשר עם רכישת הדירה שלא באמצעות החברה, ודרש מהמערער 1 להודיע לו בתוך 5 ימים כי הוא מסכים לרכישת הדירה באמצעות החברה – פנייה כאמור לא נענתה.

7.

בסמוך ולאחר מכן הגיש המשיב 1 המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי באר-שבע במסגרתה דרש את אכיפת ההסכם (ראו: ה"פ 11154-08-16). המרצת פתיחה זו נמחקה על הסף לאור העובדה כי המסגרת הדיונית המתאימה לעניין הינה תביעה נגזרת, כיאה לתובענות שעניינן בזכויות תביעה של החברה (ראו: שם , החלטה מיום 5.3.2017). לאור זאת הגיש המשיב 1 בקשה לאישור תביעה נגזרת ותביעה נגזרת בפני בית משפט קמא.

8.

ביום 10.4.2018 הודיעה קרן היסוד כי היא מותירה את ההחלטה ביחס לאישור התביעה הנגזרת לפתחו של בית המשפט – זאת, הגם שבפיה טענות מספר ביחס להפרת ההסכם על ידי החברה.

9.

ביום 3.12.2019 אושרה התביעה הנגזרת, וביום 18.6.2020 נדונה בקשה לדיון חוזר (ראו: ת"א 61878-12-19, השופטים ח' כבוב , ס"נ, ר' רונן ו ח' ברנר , ס"נ). בתום הדיון, ולאור המלצת בית המשפט, נמשכה בקשה כאמור. עוד יצוין כי ביום 30.8.2020 הגיש המערער 1 בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם החברה במסגרתו של תנ"ג 5249-08-20, אשר נדחתה אף היא (ראו: השופט מ' אלטוביה , פסק הדין מיום 2.2.2022), וערעור בעניינה עודנו תלוי ועומד במסגרתו של ע"א 2231/22.

10.

הכרעות בית משפט קמא נסמכות במידה רבה – אם לא בלעדית – על קביעות שבעובדה ובמהימנות אשר נקבעו ביחס לעדויות ולמסמכים שהוצגו לפניו:

א)

ראשית, קבע בית משפט קמא כי בהתאם לאמור בהסכם הזכות לרכישת הדירה במחיר של 1,000,000 ש"ח מוקנית לחברה, כאשר התשלום האמור הוא תשלום אשר ממילא מגיע לחברה מעיקרו, בהתאם לסעיף 4 להסכם.

ב)

שנית, דחה בית המשפט את קו ההגנה של המערער 1 – לפיו נטען כי המשיב 1 הפר את התחייבויותיו להעמיד מימון למיזם, ומשכך הוא, אין לו כל זכות מכוח ההסכם שנחתם ביום 30.11.2011. הנמקותיו של בית המשפט בעניין זה נסמכו, בין היתר, על כישלונו של המערער 1 לפעול בזמן אמת ולנקוט צעדים לביטול ההסכם מיום 30.11.2011; על דחיית טענתו כי ביטל את ההסכם מיום 30.11.2011 בעל-פה; וכן, על התקשרותו של המערער 1 עם קרן היסוד, בשם החברה, תוך הצהרה כי ההסכם עודנו בתוקף – זאת, מבלי שטען בשום שלב כי למשיב 1 אין זכויות בחברה או כי לחברה אין זכויות במיזם.

ג)

אף לגופם של דברים, ובהסתמך על מכלול הראיות והעדויות שנשמעו לפניו, קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שהמשיב 1 נתן התחייבות להעמיד מימון למיזם, וממילא לא הוכח שהתחייבות כאמור הופרה. כל יתר הקביעות בעניין זה, אף הן נסמכו על חקירות העדים ועל האמור בתצהירים שהובאו לפני בית משפט קמא.

ד)

בהמשך הדברים, קבע בית המשפט כי המערער 1 ניסה להקנות את הזכויות בדירה מקרן היסוד לבני משפחתו וכי אלו היו מודעים לזכויותיה של החברה בדירה מכוח ההסכם. עוד נקבע כי הבעלות הנטענת של אלו על הדירה טרם נרשמה בפנקסי המקרקעין. לאור כל האמור, ובהתחשב בהוראות סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 [צ"ל סעיף 9 – א.ש.] קבע בית המשפט כי זכותם של המערערים 3-2, הם בני משפחתו של המערער 1, נדחית בפניי זכותה של החברה על הדירה.

ה)

עוד קבע בית משפט קמא כי המערער 1 הפר את חובת האמון אשר היתה מוטלת עליו כנושא משרה בחברה, ואף את זו כלפי המשיב 1 – זאת, בנצלו את מעמדו כנושא משרה בחברה על מנת להעביר אליו ולמקורביו את זכויותיה של החברה בדירה תוך קיפוח זכותו של המשיב 1 לחלקו בנכסי החברה.

11.

נוכח כל האמור, ובהעדר התנגדות מצד קרן היסוד לזכויות החברה בהתאם להסכם, קבע בית משפט קמא כי החברה זכאית לקבל את הזכויות בדירה לבעלותה. יחד עם זאת, בנסיבות העניין בהן החברה לא היתה פעילה מזה שנים רבות – ונוכח הסכסוכים המשפטיים הרבים המתנהלים בין הצדדים – קבע בית המשפט כי הסעד הנכון והראוי הוא הפרדת הכוחות בין בעלי המניות בחברה בדרך של ייחוס זכויות החברה בדירה לבעלי מניותיה, כפי חלקם. נראה, כי קביעה זאת מבוססת על דוקטרינת קיפוח המיעוט.

12.

לאור זאת, קבע בית משפט קמא כי יש לחייב את המערערים 3-1, ביחד ולחוד, בתשלום שוויה של מחצית מן הדירה ודמי השכירות הראויים ביחס לתקופה בה החזיקו בדירה – וזאת, לרבות תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד של התובע הנגזר, המשיב 1. במסגרת זו לקח בית המשפט בחשבון את המשאבים השיפוטיים אשר הושקעו בהליכים לאור התנהלותו של המערער 1, וזאת על אף העובדה שחמישה שופטים שונים הביעו בפניו מפורשות את עמדתם ביחס לסיכויו בהליך.

13.

מכאן הערעור והבקשה הנלווית לעיכוב ביצוע המונחים לפניי.

14.

במסגרת בקשה זו טוענים המערערים כי הנזק הצפוי להם, ככל שבקשתם לא תתקבל, הינו קשה ובלתי הפיך. זאת בפרט לאור מצבם הכלכלי של המערערים 3-2 אשר יחייבם – לצורך מימוש פסק הדין – לממש את הדירה. זאת בעוד שעיכובו של פסק הדין שבערעור לא יגרום לטענתם כל נזק למשיב 1 – בפרט, כאשר יש בערך הדירה כדי להבטיח כל תשלום אשר אלו עשויים להידרש לשלם לו. לצד זאת הוסיפו וטענו המערערים כי להערכתם סיכוייהם לזכות בערעור גבוהים במיוחד.

15.

דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים.

16.

למקרא פסק הדין קמא והקביעות המפורשות של בית המשפט המחוזי, וכן מעיון בבקשה שלפניי ובנימוקי הערעור, עולה כי סיכויי הערעור בענייננו נמוכים עד כדי קלושים. כאמור, פסק דינו של בית משפט קמא מושתת באופן כמעט בלעדי על קביעות עובדתיות ועל קביעות שבמהימנות המבוססות על הראיות והעדויות שהוצגו לפניו. באופן לא מפתיע, גם הערעור שלפנינו מתמקד באופן כמעט מוחלט בקביעות עובדתיות אלה. כך, למשל, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי המשיב 1 לא הפר את חובתו למימון הפרויקט באופן המעיד על כישלון תמורה מוחלט; כי בית המשפט התעלם מהעובדה שעל פי ההסכם הזכות לרכישת הדירה נתונה לחברה או "למי מטעמה"; כי טעה בית המשפט בקביעתו כי המערערים 3-2 אינם רוכשים תמי-לב או כי הדירה לא נרשמה לטובתם, זאת בהתחשב בעובדה כי מדובר בפרויקט תמ"א; כי טעה בית המשפט בקביעתו כי למערערים 3-2 היתה מודעות ביחס לזכויות החברה בדירה, קביעה שלטענתם מנוגדת לעדותו של המערער 2; ועוד.

קביעות עובדתיות אלו, אשר עליהן מבקשים המערערים להשיג בערעורם, נסמכו על התרשמותו הבלתי-אמצעית של בית משפט קמא מבעלי הדין שהופיעו בפניו ומחומר הראיות שהוצג לו. כידוע התערבות ערכאת הערעור בכגון דא שמורה למקרים חריגים ביותר, ואילו המקרה דכאן – לפחות על פני הדברים – איננו בא בגדר חריג זה (ראו, למשל: ע"א 8949/17 שוקר נ' אינספקס בע"מ , פסקה 11 (10.1.2021); ע"א 9344/08 פלוני נ' סהר חברה ישראלית לביטוח , פסקה 21 (26.8.2012);

ע"א 5806/08 חלפון נ' מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 12 (1.8.2012)).

17.

זאת ועוד: טענתם המשפטית של המערערים אשר מלינה על ייחוס זכויות החברה בדירה למשיב 1 מתנגשת בממצאים העובדתיים אשר נקבעו ביחס למעשיהם של המערער 1 ומקורביו, שלדעת בית משפט קמא עולים כדי קיפוח זכויותיו של המשיב 1 בחברה.

18.

לא זו אף זו: הסכסוך דכאן הוא סכסוך כספי בעיקרו. בסופו של יום, עסקינן בחלוקת הזכויות בחברה אשר פעלה כמעין-שותפות ואשר מחזיקה בדירה שאמורה להימכר. משכך הוא, לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא תחשוף את המערערים לנזק שאיננו הפיך (ראו, למשל: רע"א 9130/15 תם נ' אלול , פסקה 11 והאסמכתאות שם (24.1.2016); ע"א 3314/18 א. דורי בנייה בע"מ נ' נתיבים דרום בע"מ , פסקה 11 והאסמכתאות שם (11.7.2018); ע"א 2444/19 רם נ' פלוני , פסקה 6 (12.6.2019) ).

19.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אפוא בזאת. המערערים יישאו בהוצאות בסך של 5,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.