בש"א 4097/05 בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נ. מזל זיתוני

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט נ' ישעיה), בו חויב המערער לשלם למשיבה סך בשקלים השווה ל-120 אלף דולר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום בפועל.

1.תמצית העובדות הצריכה לעניין היא זו: בנה וכלתה של המשיבה (להלן: בני הזוג גבע ) רכשו בחודש נובמבר 1994 מאת המשיבה הפורמאלית 1 (להלן: החברה הקבלנית ) דירה בפרוייקט "כוכב הצפון" בתל אביב (להלן: דירת גבע ). לצורך רכישת הדירה נטלו בני הזוג גבע הלוואה בסך 950 אלף ₪ מן המערער (להלן: ההלוואה ). המערער פעל באותה עת כיישות משפטית נפרדת תחת השם משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, ובינתיים התמזג עם בנק הפועלים בע"מ, המשיב הפורמלי 4 (להלן: בנק הפועלים ). לצורך הבטחת פרעונה של ההלוואה העמידו בני הזוג גבע לטובת המערער מספר בטוחות ובהן משכנתא על דירת גבע וכן משכנתא על דירת המשיבה. לאחר רישום המשכנתא על דירתה, תוקן הסכם ההלוואה והמשיבה צורפה בו כלווה. עד חודש מאי 1996 פרעו בני הזוג גבע את תשלומי ההלוואה כסדרם, אך נוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעו במועד זה, ביטלו את הסכם רכישת הדירה. בהסכם הביטול שנקשר בין בני הזוג גבע ובין החברה הקבלנית (להלן: הסכם הביטול ), התחייבה החברה הקבלנית להשיב לבני הזוג גבע את הכספים ששילמו לה, וכן התחייבה לשלם למערער את יתרת ההלוואה ולפעול לביטול המשכנתאות שנרשמו בקשר אליה. נוכח ההתחייבויות שנטלה על עצמה החברה הקבלנית בהסכם הביטול, הפסיקו בני הזוג גבע לפרוע למערער את תשלומי ההלוואה.

2.החברה הקבלנית הפרה את הסכם הביטול ולא פרעה למערער את יתרת ההלוואה. המערער מצידו פנה בחודש יולי 1996 אל בני הזוג גבע, אך לא אל המשיבה, ודרש מהם להמשיך ולפרוע את ההלוואה כסדרה. נוכח דרישה זו, עדכן בא-כוחם של בני הזוג גבע את המערער על דבר הסכם הביטול. בא-כוחם אף ציין בפני המערער כי נוכח שוויה של דירת גבע, צפוי הסכום שיתקבל ממכירתה על ידי החברה הקבלנית להספיק לפרעון ההלוואה ואין צורך במימוש המשכנתא על דירת המשיבה. ביני לביני, נקלעה החברה הקבלנית להליכי פירוק. בשנת 1999 נמכרה דירת גבע ותמורתה, בסך 311 אלף דולר, הועברה למערער על ידי בנק הפועלים, אשר העניק ליווי פיננסי לחברה הקבלנית בפרוייקט "כוכב הצפון" והיה הנושה העיקרי שלה. דא עקא, יתרת ההלוואה שלא נפרעה צברה בינתיים ריבית פיגורים והפרשי הצמדה ניכרים ועל כן, לא היה בסכום שהועבר כדי לכסות את החוב בגין ההלוואה. המערער נקט, אפוא, בהליך למימוש המשכנתא שעל דירת המשיבה וזו נמכרה בהליכי הוצאה לפועל תמורת סך השווה ל-120 אלף דולר. סכום זה הועבר כולו לכיסוי יתרת חוב ההלוואה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.המשיבה הגישה בבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה נגד החברה הקבלנית; נגד מנהלה לשעבר; נגד עורך הדין שניסח את הסכם הביטול; נגד בנק הפועלים ונגד המערער. בתביעתה טענה המשיבה, בין היתר, כי מימוש המשכנתא נבע מהתנהלותם הרשלנית של הנתבעים השונים, ועתרה לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה עקב המימוש.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה כנגד הנתבעים כולם למעט המערער. בקבלו את התביעה ככל שהופנתה נגדו, קבע בית המשפט כי המערער הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו כלפי המשיבה כלווה, בכך שלא התרה בפניה על הפסקת פרעון ההלוואה ובכך שהעמידה על כוונותיו לממש את המשכנתא שהוטלה על דירתה רק כשלוש וחצי שנים לאחר ביטול הסכם הרכישה. שיהוי זה, כך נקבע, גרם לצבירת ריבית פיגורים והפרשי הצמדה בסכומים ניכרים, אשר אינם צריכים להיזקף לחובת המשיבה. בהקשר זה דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער כי המתין עד לסיום הליכי מכירת דירת גבע ועד להסדרת חובותיה של החברה הקבלנית לבנק הפועלים, מתוך תקווה כי הסדר זה יביא לפרעון ההלוואה במלואה וייתר את מימוש המשכנתא על דירת המשיבה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי אין לזקוף את ההמתנה ואת תוצאותיה, קרי: חיובי ריבית הפיגורים והפרשי ההצמדה, לחובתה של המשיבה, נוכח העובדה כי המערער לא דיווח לה כל אותה עת על החלטתו להמתין כאמור, ובכך מנע ממנה מלנקוט צעדים לפרעון ההלוואה, טרם תפיחת החוב. על כן, חייב, כאמור, בית המשפט המחוזי את המערער לשלם למשיבה את התמורה שנתקבלה ממכירת דירתה, בסך השווה בשקלים ל-120 אלף דולר.

הערעור

3.בערעור טען המערער כי הוכח שהמשיבה ידעה בפועל על החלטת המערער להמתין עד לאחר מכירת דירת גבע, בטרם ינקוט צעדים למימוש המשכנתא על דירתה, וכי היא אף הסכימה לכך. עוד טען המערער כי הקביעה לפיה נהג בחוסר תום לב במימוש המשכנתא על דירת המשיבה, מנוגדת להוראת סעיף 18 לחוק המשכון תשכ"ז-1967, המעניק לנושה שיקול דעת באשר למועד המימוש, וכן היא מנוגדת להוראות חוזה ההלוואה. בהקשר זה נטען כי בנסיבות הענין התנהלות הפוכה, דהיינו מימוש מהיר של המשכנתא על דירת המשיבה זמן קצר לאחר הפסקת פרעון ההלוואה, היה בה משום חוסר תום לב וכי פסק הדין קובע הלכה שאינה רצויה כענין שבמדיניות, משום שפירושה הוא עידוד בנקים למשכנתאות למהר ולממש משכונות שבידם. המערער הוסיף וטען כי לא הוכח אילו צעדים יכולה היתה המשיבה לנקוט אף אם היה מתריע בפניה מבעוד מועד על כוונתו לממש את המשכנתא על דירתה ועל כן, לא הוכח הקשר הסיבתי בין המימוש המאוחר לנזקי המשיבה. לבסוף הלין המערער על גובה הפיצוי שנפסק למשיבה.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה על ידי בית משפט קמא. מכאן הבקשה לעיכוב ביצוע שבפניי. בבקשתו מדגיש המערער כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין, קיים חשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, נוכח מצבה הכלכלי הרעוע של המשיבה, לטענתו. עוד מוסיף המערער וטוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, משום שהשאלות העולות בערעור הינן שאלות משפטיות בעיקרן ובכגון דא גדר ההתערבות השיפוטית רחב וסיכויי הערעור טובים. המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה וטוענת, בין היתר, כי המערער לא הצביע על עובדות ממשיות המעידות על כך שלא יהיה בידה להשיב את הסכום שפסק לטובתה בית משפט קמא, אם יתקבל הערעור.

דיון

4.דין הבקשה להידחות. הכלל הוא כי בעל דין זכאי לממש פסק דין שניתן לטובתו לאלתר, ואילו עיכוב ביצוע פסק הדין הוא החריג לכלל (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984; ע"א 7221/01 י.ג רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל פ"ד נו(4), 178 (להלן: עניין י.ג. רובינשטיין ); ע"א 3457/04 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' ס.י. (לא פורסם)). בשוקלו אם להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שוקל בית המשפט את סיכויי ההצלחה בערעור ואת האפשרות כי ביצוע פסק הדין יביא לשינוי נסיבות בלתי הפיך, אשר יקשה על המערער לממש את זכייתו אם ערעורו יתקבל (ראו: עניין י.ג. רובינשטיין ). ביצועו של פסק דין המטיל על המערער חיוב כספי אינו יוצר בדרך כלל מצב דברים בלתי הפיך שלא ניתן לרפאו על דרך של השבה. על כן, נדירים המקרים בהם יורה בית משפט על עיכוב ביצועו של חיוב כספי (ראו: בש"א 1380/04 רביד נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם); רע"א 8531/04 פנינת שלושת האבות בע"מ נ' דביר (לא פורסם)). לא שוכנעתי כי המשיבה במקרה שלפניי תתקשה להשיב את הכספים שהיא זכאית לקבל על פי פסק דינו של בית משפט קמא, אם יתקבל הערעור. טענות המערער בעניין זה הינן כלליות ביותר ונסמכות על פרטים ראשוניים שנודעו לו בעקבות חקירה כלכלית שביצע. טענות בלתי מפורטות אלה אין בהן, על פני הדברים, כדי להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת מצב כלכלי חמור של המשיבה (דבר המוכחש על ידה). לא ניתן, אפוא, לומר כי קיים חשש ממשי שלא יהא ביכולתה של המשיבה להשיב את הכספים, אם יתקבל הערעור ודי בטעם זה על מנת לדחות הבקשה (ראו: ע"א 6195/03 נ.א. יוזמות חקלאיות בע"מ נ' קיבוץ רשפים (לא פורסם)).

הבקשה נדחית. המערער ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪.