ע"א 3597/08 מרדכי רבינוביץ נ. ניראל בנימין

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' ישעיה), במסגרתו חויבו המבקשות 2 ו-3 (להלן: המבקשות ) והמשיבה הפורמאלית 4 לשלם למשיבים 1-3 (להלן: המשיבים ) פיצויים בסך כולל של כ-1.5 מיליון ₪, בגין פגיעה אשר נגרמה להם בעקבות שתי תאונות דרכים בהן היו מעורבים.

2.ביום 13.7.1995 ארעה תאונת דרכים בה היה מעורב אוטובוס (להלן: התאונה הראשונה ), בו שהו באותה העת המשיבה 1 ואחיה התאום, בהיותם בני 7. אחיה של המשיבה 1 נהרג. המבקשת 2 היא חברת הביטוח אשר ביטחה את האוטובוס בעת קרות התאונה, ואין מחלוקת על חבותה לפצות את התובעים בגין הנזקים אשר נגרמו להם בעקבותיה.

ביום 4.11.1999 אירעה תאונת דרכים נוספת, בה היו מעורבות המשיבה 2 והמשיבה 1 (להלן: התאונה השניה ). המשיבה 4 היא חברת הביטוח אשר ביטחה את המכונית באותה העת, והיא זו אשר חבה לפצות את הנפגעות מתאונה זו.

3.

המשיבים 2 ו-3, הוריהם של המשיבה 1 ואחיה המנוח, תבעו פיצויים כיורשי עזבונו של בנם המנוח, בגין אובדן הכנסות והפסדי השתכרות שהיו לו אילולא נהרג בתאונה. בגין תביעה זו, פסק בית המשפט המחוזי לעיזבון הבן המנוח פיצויים בסך 758,767 ₪ כולל שכר טרחת עורך דין ומע"מ. יצויין, כי על הסכום האמור אין מחלוקת בין הצדדים, ומתגובת המשיבים עולה כי הוא הועבר לזכותם זה לא מכבר.

בנוסף, תבעו המשיבות 1 ו-2 פיצויים מהמבקשות בגין נזקים אשר נגרמו להן כתוצאה משתי תאונות הדרכים. בית המשפט, בהתבסס על חוות דעת פסיכיאטרית של מומחית אשר מונתה מטעמו, ולאחר שניתח את הפגיעות הנפשיות, הפסדי ההשתכרות, הוצאות בגין טיפולים נפשיים ותרופות, וראש הנזק של כאב וסבל – פסק למשיבה 1 ולמשיבה 2 פיצויים בסך 430,678 ₪ ו- 259,368 ₪ בהתאמה.

יצויין, כי הפיצויים אשר נפסקו לטובת המשיבה 1 הינם בגין פגיעות נפשיות אשר נגרמו לה בעקבות שתי התאונות, וכי הפיצויים שנפסקו לטובת המשיבה 2 הינם בגין פגיעות נפשיות אשר נגרמו לה בעקבות התאונה הראשונה בלבד, בהתאם להלכה אשר נפסקה ברע"א 444/87

אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל , פ"ד מד(3) 397 (להלן: הלכת אלסוחה ). תביעתה של המשיבה 2 בגין נזקים אשר נגרמו לה כתוצאה מהתאונה השניה נדחתה.

בסיכומו של דבר, נפסקו, אם כן, לטובת המשיבים פיצויים בסכום שולל של 1,448,813 ₪ בגין שתי התביעות הנפרדות.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשות ערעור לבית משפט זה. בנוסף, עתרו המבקשות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין באופן חלקי. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתן, בנימוק כי המדובר בחיוב כספי בתובענה אשר הוגשה לפני כשש שנים, ואין כל הצדקה לעכב את תשלום הסכום, לא במלואו ולא בחלקו.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקשות טוענות כי סיכויי ערעורן להתקבל הינם גבוהים. לטענתן, אין המשיבות נכנסות לגדרה של הלכת אלסוחה , שכן הנזקים הנפשיים מהם הן סובלות אינם קשים ומהותיים כנדרש בפסיקה לשם מתן פיצוי בגין נזקים נפשיים.

בהתייחסן למשיבה 1, המבקשות מצביעות על כך שהיא מתפקדת ללא כל מגבלה, ומפנות לעובדה שהיא השתלבה בבתי ספר רגילים בכיתות רגילות, ואף משרתת בצה"ל ביחידה מובחרת. לטענת המבקשות, שגה בית משפט קמא משקבע כי המשיבה 1 ממשיכה לסבול מהתופעות מהן סבלה בפועל רק בעבר, משהוכח כי חייה שבו למסלולם הרגיל. למען הזהירות, מתייחסות המבקשות גם לגובה הנזק, וטוענות כי שגה בית משפט קמא משהעמיד את נכותה התפקודית של המשיבה 1 על שיעור של 15%, אף שלא הוכחה כל מגבלה תפקודית מצידה. בנוסף, המשיבות טוענות כי לא היה מקום לפסוק למשיבה 1 פיצוי בגין טיפולים נפשיים בסך של 50,000 ₪, שכן היא זכאית לקבל טיפולים כאלו במסגרת קופת החולים מבלי שתיאלץ לשאת בעלויות.

אשר למשיבה 2, טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט בקבעו שהיתה לה התרשמות ישירה מאירוע התאונה וכי נזקיה נבעו מההלם הראשוני בו לקתה כתוצאה מהתרשמות זו. לטענתן, חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט התקבלה למרות שהוכח כי הבדיקה שבוצעה על-ידו היתה שטחית ביותר. בנוסף, המבקשות טוענות שבית משפט קמא התעלם ממצבה הנפשי הקודם, ומהעובדה שהיא כמעט ולא עבדה במשך מספר שנים טרם קרות התאונה. גם כאן, מתייחסות המבקשות, למען הזהירות, לגובה הנזק, וטוענות כי לא היה מקום לפסוק למשיבה 2 פיצוי גלובלי בסך 150,000 ₪ בגין הפסד השתכרותה, לנוכח העובדה שהיא כמעט ולא עבדה לפני התאונה, וכאשר עבדה היה זה בהיקף של 7 שעות שבועיות בלבד. כן טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט משפסק לה פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, למרות שקבע כי התרופות היחידות להן היא נזקקת על-פי חוות דעתו של המומחה נכללות בסל הבריאות.

בהתייחסן למאזן הנוחות, טוענות המבקשות כי למשיבות יהיה קושי להשיב את הסכומים שישולמו להן אם יתקבל הערעור בסופו של יום. המבקשות מפנות לכך שהמשיבה 1 הינה חיילת בשירות חובה ושהמשיבה 2 אינה עובדת מזה שנים רבות, ומשכך אין הן בעלות יכולת השתכרות. כן טוענות המבקשות כי שהנזק שייגרם למשיבות, אם בכלל, מתגמד לנוכח העובדה שסכום הפיצוי לעיזבון בסך 758,767 ₪ אינו שנוי במחלוקת (סכום אשר כבר הועבר, כאמור, לזכותם של המשיבים).

5.

לטענת המשיבים, המבקשות נמנעו מלהוכיח כל קושי מצידם להשיב את הכספים אם יתקבל הערעור, והסתפקו בטענה כי המשיבה 1 הינה חיילת וכי המשיבה 2 אינה עובדת. בנוסף, המשיבים טוענים כי דווקא העובדה לפיה הפיצוי לעיזבון בסך 758,767 ₪ שולם, מלמדת כי יהיה ביכולתם להחזיר למבקשים כל סכום עליו יורה בית המשפט אם יתקבל הערעור.

בנוסף, המשיבים מסתמכים על ההלכה לפיה מי שזכה בדין זכאי לממש את פירות זכייתו, וכי סיכוייו של הערעור, הנוגע לשיעור הנזק בלבד, אינם גבוהים. אליבא דמשיבים דווקא המשיבה 2 היא זו שקופחה, הן בסכומים שנפסקו לה בעטייה של התאונה הראשונה, הן בדחיית תביעתה לפיצוי בעטייה של התאונה השניה.

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. הכלל הבסיסי לענייננו מצוי בהוראת תקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, הקובעת כי ככלל יבוצע פסק דין מיד עם הינתנו. כידוע, על מנת לסטות מכלל זה נדרש בית המשפט לשני מבחנים מצטברים: תחילה נבחנים סיכויי הערעור, אשר על מבקש עיכוב הביצוע להוכיח כי הינם גבוהים. המבחן השני הינו מאזן הנוחות, ובמסגרתו נדרש מבקש עיכוב הביצוע להוכיח כי ביצועו של פסק הדין יקשה עד מאוד על השבת המצב לקדמותו ועלול לגרום לו נזק בלתי-הפיך, אם וכאשר יתקבל הערעור ( בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב יפו , פ"ד נ (1) 668, 672 (1996); ע"א 8947/07

מיש-קן במושבה בע"מ נ' לינדאור (טרם פורסמה, (18.2.2008)). דברים אלו נכונים אף ביתר שאת מקום בו מדובר בבקשה לעיכוב פסק דין כספי, אשר ככלל אינו יוצר מצב דברים בלתי-הפיך שאין ניתן לרפאו על דרך של השבה (בש"א 4097/05 בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נ' זיתוני (לא פורסמה, 2.6.2005)). משכך, פסק דין כספי יעוכב רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ובמיוחד כאשר חוסנו הכלכלי של מוטב הכספים מוטל בספק (ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ (לא פורסמה, 30.8.2006); ע"א 2074/07 גורן נ' זהבי (לא פורסמה, 6.3.2007); ע"א 93/08 עילית חברה לביטוח בע"מ נ' רימון (טרם פורסמה, 17.4.2008)).

במקרה דנן, מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים כפי שטוענת המבקשת. מבלי להיכנס לעובי הקורה בעניין הלכת אלסוחה והסוגיה המורכבת של פיצויים בגין נזקים נפשיים לנפגעים משניים, עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה כי הוא מתבסס בעיקרו על חוות-דעת המומחה אשר מונה מטעמו, ולאחר התרשמות ישירה מחומר הראיות הנוסף שהוצג בפניו. כידוע, הלכה היא מלפני בית משפט זה כי אין ערכאת הערעור מעמידה את עצמה במקום הערכאה הדיונית בבחינת המערכת הראייתית, אלא במקרים בהם הדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (לא פורסמה, 13.11.2006)). ספק בעיניי אם המקרה דנן נכנס לגדרם של מקרים חריגים אלו.

אשר למאזן הנוחות, מלבד הטענה הכללית לפיה המשיבה 1 הינה חיילת בשירות חובה וכי המשיבה 2 אינה עובדת, המבקשות נמנעו מלהניח תשתית ראייתית מספקת המעידה על מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים, באופן אשר יעמיד בספק את חוסנם הכלכלי. אין לומר כי המבקש לעכב ביצועו של פסק דין יצא ידי חובתו באמצעות הפרחת טענות כלליות מבלי שהן נתמכות בראיות.

בשולי הדברים, אבקש לציין כי עיינתי באסמכתא אותה ביקשו המבקשות לצרף (ע"א 5205/08 קרנית נ' סויסה

(טרם פורסמה, 27.7.2008)). ואולם, לטעמי, שונים הם פני הדברים במקרה שלפניי, הן בהיבט של סיכויי הערעור, הן בהיבט של מאזן הנוחות. ראשית, במקרה דנן באתי לכלל מסקנה כי על פניו סיכויי הערעור אינם גבוהים. שנית, לא שוכנעתי בנסיבות מקרה זה כי קיים חשש ממשי לפיו לא יעלה בידי המשיבים להשיב את הכספים במידה ויתקבל הערעור. אין לומר, אפוא, שאמות המידה המצדיקות את עיכובו של פסק הדין מתקיימות בענייננו, ולא נותר אלא לדחות את הבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משנתבקשה תגובה, תשאנה המבקשות בשכר טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ₪ ובהוצאות משפט.