ע"א 5205/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. אשר סויסה

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת א' דודקביץ), במסגרתו חויבה המבקשת לשלם למשיב פיצויים בסך כולל של כ-1 מיליון ₪, בגין נכות אשר נקבעה לו כתוצאה ממעורבותו בתאונת דרכים.

2.ביום 8.2.2002, נפגע המשיב, יליד 1957, כתוצאה מלוחות שיש אשר נשמטו במהלך פריקתם באמצעות טרקטור-מלגזה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, והתביעה הוגשה נגד המבקשת, לנוכח העובדה שפרטי הרכב ומי שנהג בו בעת התאונה לא היו ידועים למשיב.

בבית החולים אובחנו אצל המשיב פגיעות שונות, בכללן חבלה בבית החזה, פגיעה ריאתית, שברים בצלעות, שבר בעצם הבריח ושבר בצוואר הירך. הוא אושפז במחלקת טיפול נמרץ, נותח לצורך מסמור הירך, והועבר, בסופו של דבר, לבית לוינשטיין לצורך שיקום, עד לשחרורו הסופי ביום 14.5.2002.

הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי קבעו את נכותו הצמיתה של המשיב בשיעור משוקלל של 54.07% באופן הבא: 30% בגין השבר בירך ימין והגבלה בינונית בכל התנועות; 10% בגין השבר בעצם הבריח שלא התאחה; 10% בגין צלקות רבות ומכערות; 10% בגין מצב נפשי; ו-10% בגין הפגיעה בריאות. יצויין, כי המוסד לביטוח ראה לנכון להגדיל את הנכות שנקבעה במחצית, ומשכך הכיר למשיב בדרגת נכות של 79%, ואף הגדירו כ"נכה נזקק" בשל העובדה שאין הוא יכול לחזור לעבודתו עקב הפגיעה.

כן יצויין, כי בין הצדדים לא התעוררה מחלוקת באשר לחבות המבקשת לפצות את המשיב על נזקיו בגין התאונה. המחלוקת, אפוא, נסובה על גובה הנזק בלבד.

3.

בית המשפט המחוזי, לאחר שדן בהרחבה באופי עבודתו של המשיב ובתנאיה, במאמציו של המשיב לחזור למקום עבודתו ולו בהיקף משרה חלקי, בקשיים הקוגנטיביים והנפשיים מהם הוא סובל מאז התאונה, בכישוריו, כשרונותיו, השכלתו וגילו, קבע לו נכות תפקודית בשיעור של 60%.

אשר לנזקיו של התובע, בית המשפט בחן בפירוט את הפסדי השתכרותו בעבר; הפסד כושר השתכרותו לעתיד; הפסד הטבות סוציאליות ואובדן פנסיה; הוצאותיו הרפואיות; הוצאותיו עבור ניידות; ונזקו הלא ממוני, ופסק לו פיצויים בסך של 2,201,251 ₪, אשר בניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי מסתכמים בסכום של 966,804 ₪, בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% והוצאות משפט.

4.המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה בהתייחס לגובה הפיצויים בו חויבה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין – היא הבקשה המונחת לפניי כעת – במסגרתה היא עותרת כי יעוכב ביצוע תשלום של 761,970 ₪ מתוך סכום הפיצויים הכולל בו חויבה, לאחר שלטענתה, סכום של 350,000 ₪ כבר הועבר על ידה לזכות המשיב.

יש לציין, כי בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחתה. בית המשפט (כב' השופטת א' דודקביץ) קבע כי טענת המבקשת לפיה לא תוכל היא להשיב לידיה את הכספים שישולמו למשיב לא בוססה כדבעי, וכי ספק אם המקרה דנן הוא החריג בו יתערב בית המשפט שלערעור בהערכת נזקי גוף שנעשתה על-ידי הערכאה הדיונית.

מכאן הבקשה שלפניי.

5.

לטענת המבקשת, תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא חורגת באופן בולט ממתחם הסבירות, וכי לפחות חלק מחיובי פסק הדין נקבעו מתוך הפרזה קיצונית, ועל כן הסיכויים שערעורה יתקבל וסכום הפיצויים יופחת הינם גבוהים במיוחד. כך, בין היתר, טוענת המבקשת כי בית משפט קמא קבע למשיב שכר חודשי של 9,500 ₪, כאשר תלושי השכר שלו מצביעים על 6,875 ₪ בלבד; כי הפיצוי בגין עזרת הזולת בסך של כחצי מיליון ₪ נפסק לזכות המשיב ללא שהוכח כל צורך בעזרה; כי הפיצוי בגין הוצאות ניידות בסך של 360,000 ₪ הינו בלתי סביר, בייחוד לנוכח העובדה שהמשיב עובד כנהג מונית ללא הגבלה לרכב אוטומטי; כי הפיצוי בגין הפנסיה נפסק לזכות המשיב חרף העובדה שעל-פי תלושי השכר לא הופרשו עבורו שום כספים לצורך זה; וכי הפיצוי בגין ההוצאות הרפואיות הינו שגוי, שכן המוסד לביטוח לאומי אמור לכסות הוצאות אלה, בהיות התאונה "תאונת עבודה".

בנוסף, המבקשת טוענת כי במידה ויתקבל ערעורה, יקשה עליה לגבות את

כספה בחזרה. המבקשת מצביעה על עובדות העולות, לדבריה, מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, לפיהן המשיב כלל לא עבד במשך 5 שנים מאז קרות התאונה; כי רק בחודש מאי 2007 החל המשיב לעבוד כנהג מונית, אולם בהתאם לעדותו הוא משתכר שכר מינימאלי של כ-1600 ₪ לחודש; וכי המשיב הינו גרוש וחסר רכוש משלו, המתגורר כיום בדירה השייכת לחברתו.

כן טוענת המבקשת כי מאחר ושולם למבקש סכום של 350,000 ₪, וחלקו הארי של הסכום צופה פני עתיד, הרי שממילא לא ייגרם כל נזק למשיב אם יעוכב ביצועו החלקי של פסק הדין עד לאחר ההכרעה בערעור.

6.

המשיב, מנגד, טוען כי אין מקום לסטות במקרה דנן מהכלל לפיו מי שזכה בדין זכאי לממש את פרי זכייתו. אשר לסיכויי הערעור, המשיב מתייחס לפיצויים אשר נפסקו לטובתו בגין נזקיו, וטוען כי בית משפט קמא דווקא ביסס את הפסדי השתכרותו על שכר חודשי נמוך מכפי שהשתכר בפועל. כן טוען המשיב כי הפיצויים בגין עזרת הזולת והוצאות הניידות ניתנו כדין, והא ראיה – המוסד לביטוח לאומי הכיר בזכאותו לקצבה מיוחדת ובניידותו המוגבלת. בנוסף, טוען המשיב כי הפיצוי בגין הפסד זכויותיו לפנסיה ניתן כדין, שכן במסגרת עבודתו הופרשו לזכותו כספים לביטוח מנהלים.

בהתייחסו לטענת המבקשת כי באם יתקבל ערעורה יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו, טוען המשיב כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם חוות הדעת האקטואריות שהוגשו על-ידי המבקשת במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, לפיהן מקבל הוא מהמוסד לביטוח לאומי קצבאות המסתכמות ב-1,745,074 ₪.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובפסק דינו של בית משפט קמא, מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה באופן חלקי. אכן, הכלל הבסיסי לענייננו מצוי בהוראת תקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, הקובעת כי ככלל, פסק דין יבוצע מיד עם הינתנו. עם זאת, נקבעו בפסיקה שתי אמות מידה לפיהן יחליט בית המשפט אם ישנה הצדקה לסטות מהכלל האמור, והן: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. בית המשפט בוחן, אפוא, האם סיכוייו הלכאוריים של הערעור להתקבל הינם גבוהים, והאם מאזן הנוחות בין הצדדים מצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין. במסגרת שקילת מאזן הנוחות, יבחן בית המשפט האם ביצועו של פסק הדין יקשה על השבת המצב לקדמותו, כמו גם את הנזק אשר ייגרם למבקש כתוצאה מביצוע מיידי של פסק הדין, לעומת הנזק למשיב כתוצאה מעיכובו ( בש"א

2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב יפו, פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 9784/05 עירית תל-אביב יפו נ' גורן (לא פורסמה, 1.12.2005)).

יצויין, כי כאשר עוסקים אנו בפסק דין כספי, אשר על-פי רוב אינו יוצר מצב דברים בלתי הפיך שלא ניתן לרפאו על דרך של השבה, בקשה לעיכוב ביצועו תתקבל רק במקרים יוצאי דופן, שעניינם במיוחד כאשר חוסנו הכלכלי של מוטב הכספים מוטל בספק (בש"א 4097/05 בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נ' זיתוני (לא פורסמה, 2.6.2005); ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ (לא פורסמה, 30.8.2006); ע"א 2074/07 גורן נ' זהבי (לא פורסמה, 6.3.2007)).

8.

משבחנתי את נסיבותיו של המקרה דנן, סבורני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. ראשית, דומה כי יש בסיס לטענת המבקשת לפיה במידה ויתקבל ערעורה עלול המשיב להתקשות בהשבת סכומי הפיצויים. כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, משכורתו החודשית של המשיב עומדת על כ-1,600₪, והוא סובל מקשיים נפשיים וקוגניטיביים הפוגעים מהותית בכושר השתכרותו. כן עולה מפסק הדין כי לא עלה בידי המשיב לעבוד באופן סדיר במשך מספר שנים מאז קרות התאונה. לכך מצטרפת העובדה כי המשיב מתגורר בדירה אשר אינה שלו, אלא של חברתו. משכך, אף לאחר לקיחתם בחשבון של תקבולי המוסד לביטוח לאומי המשולמים למשיב,

בהחלט יש מקום לחשוש כי מאחר ומדובר בסכום לא מבוטל, עלול המשיב להיתקל בקושי להשיבו במלואו, אם וכאשר יתקבל ערעורה של המבקשת ושיעור הפיצויים בו חויבה יופחת.

שנית, יש להדגיש כי לנוכח העובדה שהמשיב כבר קיבל לידיו סכום של 350,000 ₪ מאת המשיבה, כמו גם תקבולים מהמוסד לביטוח לאומי, ובהתחשב בכך שחלק בלתי מבוטל מסכום הפיצויים אשר נפסקו לזכותו הינם בגין נזקים עתידיים, דומה כי הנזק שייגרם לו אם יעוכב ביצוע פסק הדין באופן חלקי, הינו מועט. כן יצויין, כי המבקשת הינה חברת ביטוח, אשר לא תתקשה להשלים את סכום הפיצויים הנותר במידה וערעורה יידחה (וראו: ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אלי אלבז ז"ל (לא פורסמה, 8.5.2005); רע"א 655/03 קלוץ נ' ע.נ. רוזנברג בע"מ (לא פורסמה, 24.6.2003); ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (לא פורסמה, 2.12.2004)).

אשר לסיכויי הערעור, אף שמתקשה אני לקבוע האם סיכויי קבלתו הם אמנם כה גבוהים כטענת המבקשת, הרי שיש לזכור כי השיקולים בדבר מאזן הנוחות וסיכויי הערעור העומדים בבסיס ההחלטה בעניין עיכוב ביצוע מקיימים יחסי גומלין ביניהם והם תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה (רע"א 1767/07 שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.3.2007); ע"א 7688/06 גולדנברג נ' מכבי שירותי בריאות כללית (לא פורסמה, 25.9.2006)). לפיכך, משקבעתי כי מאזן הנוחות במקרה דנן נוטה לטובת המבקשת, נחה דעתי כי בנסיבות העניין די בכך כדי להביא לקבלתה החלקית של הבקשה.

9.

הבקשה, אפוא, מתקבלת באופן חלקי. עד להכרעה בערעור תעוכב העברתם של 350,000 ₪ לידי המשיב. המבקשת תעביר למשיב את יתרת הסכום שטרם שולם על ידה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.