ע"א 7022/12 ועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה נ. ציפורה מעיני אוסטוינד

1.

המשיבות הן בעליהן של מקרקעין בפתח תקווה (להלן: המקרקעין ) . בשנת 1957 פורסמה למתן תוקף תוכנית בניין עיר פת/299 (להלן:

התכנית ), שבמסגרתה הוקמה במקום שכונת קריית משה. במועד פרסום התכנית תפסה העירייה חזקה בשטחי הציבור, אך לא אלה לא הופקעו בהליך מסודר. במסגרת הליכים משפטיים שהתקיימו בין המבקשות לבין צד שלישי, ניתן סעד הצהרתי שלפיו קיימת במקום הפקעה מכללא מאז שנות ה-50. בתוך כך, הצהירו המבקשות כי הן לא מילאו אחר הליכי ההפקעה הנדרשים בחוק והתחייבו לעשות כן. בחודש יוני 2007 פורסמה הודעה בדבר תפיסת חזקה במקרקעין שהוגדרו בתוספת לאותה הודעה כשטחים שונים בחלקות 10-7 בגוש 6191. בעקבות פרסום הודעה זו הוגשה תובענת המשיבות לפיצויי הפקעה.

2.

ביום 29.6.2012 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ש' מנהיים ) את התובענה. נפסק כי זכויות המשיבות במקרקעין הופקעו בפועל, שלא על-פי הוראות הדין, שנים רבות לפני הפרסום הרשמי של ההפקעה בשנת 2007. טענת התיישנות שהעלו המבקשות נדחתה, וכן טענת שיהוי. בנוסף, נדחתה טענת המבקשות כי ההפקעה אינה מזכה בפיצוי, שכן נקבע כי הן לא הוכיחו כי הופקע חלק יחסי בלבד מזכויות המשיבות. סכום הפיצוי נקבע בהתאם לחוות דעת של שמאי שמונה כמומחה מטעם בית המשפט (בין 250,000 עד 400,000 ש"ח לכל אחת מהמשיבות).

3.

המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. בין היתר נטען כי המשיבות כלל לא הרימו את הנטל להראות כי המקרקעין הרשומים על שם המשיבות אכן הופקעו, וממילא שיעור ההפקעה אינו מזכה את המשיבות בפיצוי כלשהו; כי היה מקום לדחות את התביעה מחמת התיישנות או שיהוי, שכן הודעת ההפקעה משנת 2007 רק הצהירה על המצב הקיים מזה עשרות בשנים; כי הזמן הרב שחלף ממועד התפיסה בפועל עד להגשת התביעה לפיצויים גרם למבקשות לנזק ראייתי ניכר; כי לא היה מקום לפסוק

פיצוי לפי שווי של מגורים, שעה שייעוד הקרקע המופקעת בשנת 2007 היה לצרכים ציבוריים שונים; וכן טענות נוספות המכוונות לפסק הדין ולהחלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' קינר ) דחה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בציינו כי מדובר בחיוב כספי שאיננו חריג בגובהו. בית המשפט סמך את ידיו על תצהירים שהגישו המשיבות לתמיכה בטענתן כי לא יהיה קושי להשבת הפיצויים אם יתקבל הערעור.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, המבקשות טוענות כי סיכויי הערעור טובים וכי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לטובת עיכוב הביצוע. לטענתן, סך הפיצוי שנפסק עומד על 1.4 מיליון ש"ח – סכום משמעותי שהעברתו בנקודת הזמן הנוכחית תפגע בתקציב העירייה, וקיים חשש שמא המשיבות לא תוכלנה להשיב את הכספים אם יתקבל הערעור.

5.

דין הבקשה להידחות. ככלל, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) אלא בהתקיים שני התנאים המצטברים הבאים: הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש כך שאם יבוצע פסק-הדין, אך הערעור יתקבל בסופו של דבר – יהיה קשה להחזיר את המצב לקדמותו (ראו: ע"א 5205/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סויסה (לא פורסם, 27.7.2008)). אין בכוונתי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור (שמעלה לכאורה שאלות המצריכות בחינה), שכן די בשיקולי מאזן הנוחות כדי להביא לדחיית הבקשה. מדובר בהחלטה המטילה חיוב כספי, וכידוע הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של סעד מעין זה, אלא במקרים חריגים (ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון (לא פורסם, 26.11.2009)). עיכוב ביצוע של חיוב מסוג זה יינתן כאשר בית המשפט שוכנע כי קיים חשש שאם מבקש עיכוב הביצוע יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ע"א 2306/10 כלל חברה לביטוח בע "מ נ' פלונית (לא פורסם, 9.4.2012)). בענייננו, המבקשות לא עמדו בנטל להראות כי יהיה להן קושי להיפרע מהמשיבות אם יתקבל הערעור או שאי עיכוב תשלום הסכום המתבקש יגרום להן לנזק בלתי ניתן לתיקון. מנגד, המשיבות הגישו תצהירים לתמיכה בטענתן כי יהיה ביכולתן להשיב את הסכומים אם יתקבל הערעור. בין היתר, הוגש גם כתב ערבות מטעם ילדיה של המשיבה 1 להחזר הכספים שישולמו לו ככל שיידרש הדבר. בנסיבות אלה, לא מצאתי לחרוג מן הכלל שלפיו אין מעכבים ביצועו של חיוב כספי, והבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.