ע"א 672/15 ג.ארזים ניהול ותפעול בע"מ נ. פקיד שומה אילת

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא י' אלון ) שדחה את ערעור המבקשת על שומות הניכויים שהוציא לה המשיב לשנים 2010-2008 (להלן: השומות ).

1.

המבקשת היא חברה למתן שירותי כוח אדם שהעסיקה מאות מסתננים, בעיקר מאריתריאה וסודן (ראו הערתי באשר למונח "מסתנן" בבג"ץ 7385/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל , פסקה 5 (22.9.2014)). עובדי המבקשת שוהים בישראל על פי אשרת שהייה מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. המשיב הוציא שומה למבקשת לשנות המס 2010-2008, במסגרתה חייב אותה בתשלום "היטל עובדים זרים" לפי סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 (להלן: חוק ההבראה ו ההיטל ), בגין העסקת אותם עובדים. יצוין כי חוק ההבראה מגדיר "עובדים זרים" על דרך ההפניה להגדרת מונח זה ב חוק עובדים זרים (אישור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים ). לפי האמור שם, "עובד זר" הוא עובד שאינו אזרח ישראל או תושב בה.

2.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על חיובה בהיטל בטענה שלפיה משום שמסתננים הם מבקשי מקלט הם אינם עונים על הגדרת "עובד זר" לפי חוק ההבראה. זאת, שכן יש לראותם כמי שעונים להגדרת "תושב ישראל". על כן, לשיטתה, אין היא חייבת בהיטל בגין הכנסתם. ביום 28.10.2014 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא י' אלון ) את תביעת המבקשת. בית המשפט דחה את טענת המבקשת שלפיה יש לבחון אם המסתננים הם בגדר "תושב" לפי מבחן הגדרת התושבות שבפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], וקבע כי את בחינת "התושבות" הרלוונטית להגדרת "עובד זר" יש לבחון לפי ההקשר הרלוונטי לענייננו: דיני הכניסה לישראל ותכליות חוק עובדים זרים וחוק ההבראה. הוטעם כי מטרת ההיטל – להקטין את כדאיות העסקת העובדים הזרים והעדפתם על פני תושבי המדינה – מחייבת פרשנות שלפיה מסתננים הם "עובדים זרים" לצורך חוק ההבראה. נוכח זאת חייב בית המשפט את המבקשת בתשלום השומות בסך של 1,419,803 ש"ח (קרן).

3.

ביום 28.1.2015 הגישה המבקשת לבית משפט זה ערעור על פסק הדין ובצדו בקשה לעכב את ביצועו, שהיא העומדת להכרעתי. בערעור שבה המבקשת על עיקרי טענותיה, היינו: כי עובדיה הם מבקשי מקלט ולא עובדים זרים. משכך טענה המבקשת כי חיובה בהיטל לפי חוק ההבראה נעשה שלא כדין. אשר לבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי הערעור מעלה שאלה משפטית עקרונית וסיכוייו טובים; ולעניין מאזן הנוחות נטען כי גבייתו של הסכום שעליו הורה בית המשפט קמא תסב לה נזק כלכלי בלתי הפיך, בשים לב לכך שסכום החיוב בפועל עומד על סך של 2,073,849 ש"ח (לאחר חישוב תוספת הפרשי ריבית והצמדה וקנסות). נטען כי ההון העצמי של המבקשת עומד על 670,056 ש"ח (כך לפי המאזן המבוקר האחרון שלה משנת 2013) וכי חיובה בתשלום מידי בסכום העולה על שני מיליון ש"ח יביא אותה לחדלות פירעון. עוד ציינה המבקשת כי במהלך שנת 2014 חלה התדרדרות נוספת במצבה. משכך נטען כי אף שפסק הדין הטיל חיוב כספי – בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב ביצוע פסק הדין.

4.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי לא מתקיימים התנאים לעיכוב ביצוע של חיוב כספי. לעמדת המשיב, טענת המבקשת בדבר הנזק שייגרם לה אם לא יעוכב פסק הדין אינה נתמכה בתשתית עובדתית מספקת. נטען כי הדו"ח הכספי לשנת 2013 שצורף לבקשה מראה כי יתרת הרווח במאזן של החברה היא חיובית, ועולה על 670,000 ש"ח. עוד הוטעם כי הטענה בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת בשנת 2014 לא גובתה באסמכתאות; וכי קיים חשש ממשי כי המבקשת מנסה להבריח את נכסיה ולהתחמק מתשלום ההיטל. בהקשר אחרון זה נטען כי בשיחה שערך המשיב עם רואה החשבון של המבקשת נמסר לו כי היא הפסיקה את פעילותה בחודש נובמבר 2014, בטרם החל המשיב בהליכי גבייה, והחלה להעביר את פעולתה העסקית לחברת ג. טגרס אבטחה בע"מ (להלן: החברה השנייה ), הנמצאת בבעלותו הבלעדית של אחיו של בעל המניות במבקשת. הוסף כי המבקשת חדלה מהעברת ניכויים בגין שכר עובדים למשיב לפני מספר חודשים; וכי הסתבר – מבדיקה שערך המשיב – כי מספר לא מבוטל של עובדי המבקשת, ובהם מנהל התפעול שלה, עברו לעבוד בחברה השנייה. לבסוף נטען כי לאחר הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין פנתה באת כוח המשיב למבקשת בניסיון לבחון אפשרות להגיע להסדר פריסת חוב תוך הצגת בטוחות, אך המבקשת לא חזרה אל המשיב בעניין כפי שסוכם. נוכח זאת סבור המשיב כי שיקולי מאזן הנוחות נוטים לטובת ביצוע פסק הדין. לעניין סיכויי הערעור סומך המשיב ידיו על קביעות בית המשפט המחוזי וטוען כי סיכויי הערעור נמוכים.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, ככלל, זכאי הזוכה בפסק דין ליהנות מפירות זכייתו (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; יוער כי תקנה זו חלה גם על ערעורים בענייני מס הכנסה מכוח תקנה 9 לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1978; ראו בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997)). כדי לסטות מכלל זה על המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": כי סיכויי הערעור גבוהים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שבלא עיכוב הביצוע לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו או שייגרם לו נזק חמור ובלתי הפיך. בענייננו, נראה לי כי התנאי בדבר מאזן הנוחות מטה את הכף לדחיית הבקשה. כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, כבענייננו, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של הסעד הכספי אלא אם שוכנע בית המשפט כי אילו יזכה המבקש בערעורו, לא יוכל הוא לגבות בחזרה את הכסף ששילם (ע"א 7022/12 עיריית פתח תקוה נ' אוסטוינד , פסקה 5 (25.10.2012)). בנסיבות דנן, ברי כי משהמשיב הוא המדינה, אין חשש כי אם תזכה המבקשת בערעורה לא תוכל לקבל בחזרה את כספה (ראו למשל ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב , פ"ד נג(1) 187, 189 (1999)). המבקשת אף לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. מהדו"ח הכספי שהציגה המבקשת לשנת 2013 עולה כי היו ברשותה נכסים בשווי כ-1.63 מיליון ש"ח, וכי ההתחייבויות השוטפות שלה עמדו על כ-550 אלף ש"ח. על כן, גם אם שנת 2013 הסתיימה בהפסד עבור המבקשת, מאזנה נותר חיובי, וההון העצמי שלה עמד על מאות אלפי שקלים. לכך יש להוסיף כי המבקשת לא הציגה נתונים עדכניים בדבר מצבה הפיננסי. נתתי דעתי בעניין זה אף לטענות המשיב, המגובות בתצהיר, שלפיהן המבקשת החלה להעביר את פעילותה העסקית לחברה השנייה, וכי כבר לפני מספר חודשים הפסיקה להעביר למשיב ניכויים בגין שכר העובדים שלה. במצב דברים זה, ואף מבלי להידרש לשאלת סיכויי הערעור, לא מצאתי שהורם הנטל הנדרש לעיכוב ביצוע של חיוב כספי, ובנסיבות אלו מטה מאזן הנוחות את הכף שלא לעכב את ביצוע פסק הדין. בשולי הדברים אעיר כי אפשר שיש מקום שלאחר החלטתי זו, ישובו הצדדים לניסיונות ההידברות ביניהם בדבר האפשרות להגיע להסדר פריסת חוב, כאמור בסעיף 7 לתשובת המשיב.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.