ע"א 5779/13 שיכון אזרחי בע"מ נ. עו"ד מרדכי גלוסקה

בקשת לעיכוב ביצוע של החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר ) שהורתה למבקשת לשלם למשיבים 2-1 שכר טרחה בסך כולל של 750,000 ש"ח בגין תפקידים שביצעו במסגרת הליכי פירוק של המבקשת וכן אגרת השגחה למשיב 3 (להלן: הכנ"ר ).

1.

המבקשת הייתה חברת האם והבעלים של חברת דיור לעולה בע"מ (להלן: דיור לעולה ). בשנת 2000 נקלעו דיור לעולה והמבקשת לקשיים והוגשו בקשות לפירוקן. ביום 12.7.2000 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הסדר נושים לדיור לעולה שבמסגרתו הוסכם על מימוש נכס מקרקעין שבבעלותה לצורך פירעון חוב בסך של 20.5 מיליון ש"ח. המשיב 2 שימש נאמן לצורך הסדר הנושים והוא מונה יחד עם משיב 3 לכונסי נכסים לצורך מכירת הנכס. ביום 8.5.2001 מינה בית המשפט המחוזי את המשיבים 3-2 לכונסי נכסים על יתר נכסיה של המבקשת לשם שמירה שלא ייעשו בהם עסקאות. לפי הנטען בערעור, נכס המקרקעין האמור נמכר בשנת 2006 בתמורה לסך של כ-29 מיליון ש"ח, ולאחר תשלום מסים נכנס לקופת הכינוס סך של כ-37 מיליון ש"ח. בשנת 2007 הגיש נושה בשם מיכאל רוטשילד בקשה לפירוק המבקשת, וביום 27.7.2009 מינה בית המשפט המחוזי את הכנ"ר למפרק זמני ואת המשיב 1 למנהל מיוחד. כמו כן נקבע כי לעניין הנכס האמור ימשיכו כונסי הנכסים בתפקידם והפירוק לא יחול על הנכס אלא רק על יתר נכסי המבקשת. מאז הצליח בעל השליטה במבקשת, מר דיאמנט, לפרוע את החוב למר רוטשילד ממקורותיו הפרטיים, וכן הגיע להסדרים וסילק חובות לנושים נוספים. ביום 13.4.2010 ביקש מר דיאמנט לבטל את הפירוק בטענה שהחברה פרעה את חובותיה והיא סולבנטית. ביום 1.5.2012 הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב מוחלט של הליך הפירוק. ביום 20.5.2012 הגיש המשיב 1 בקשה לפסוק לו שכר טרחה בסך של 600,000 ש"ח ומע"מ, בניכוי מקדמה ששולמה לו על סך של 100,000 ש"ח (בקשה מס' 92); וביום 25.6.2012 הגישו המשיבים 3-2 בקשה נוספת לפסיקת שכר טרחה בסך של 400,000 ש"ח ומע"מ וכן החזר הוצאות (בקשה מס' 94).

2.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' קרת-מאיר ) קבע כי במהלך השנים הגישו המשיבים 3-2 את הדו"חות והנתונים הנדרשים מהם ברמה סבירה, וכי אין לקשור בין דו"חות אלו – שהמבקשת טענה כי לא הוגשו כדבעי – לבקשתם לפסוק להם שכר טרחה. בית המשפט קיבל את עמדת הכנ"ר שלפיה יש לאשר למנהל המיוחד שכר טרחה לפי חישוב של 900 שעות (20 שעות לחודש עבור השנה וחצי הראשונות ו-30 שעות עבור השנה וחצי האחרונות לפי תעריף של 400 ש"ח ומע"מ; כי יש מקום לאשר לו תוספת מאמץ בשיעור של 15%; כי יש לפסוק לכונסי הנכסים שכר טרחה לפי 8 שעות חודשיות בתעריף של 400 ש"ח לשעה, וכן הוצאות משרד בסך של 300 ש"ח ומע"מ לכל חודש לכל שנות הכינוס. כמו כן נפסק כי יש להוסיף אגרת השגחה לכנ"ר.

3.

המבקשת מערערת על החלטה זו ומבקשת לעכב את ביצועה. בערעור נטען, בתמצית, כי המשיבים לא הגישו דו"חות מפורטים של שעות העבודה וההוצאות שהוציאו חרף חובה שבדין להגישם; וכי לא מסרו דין וחשבון על הנעשה בהפרש שבין הסכום שהתקבל בתמורה לנכס שנמכר לבין סכום החוב. מכאן, לשיטתה, כי סיכויי הערעור טובים. המבקשת טוענת כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם ביצוע ההחלטות לא יעוכב, שכן יהא עליה לממש שתי דירות שבבעלותה כדי לפרוע את חוב שכר הטרחה; ומנגד למשיבים לא ייגרם נזק שכן שכר טרחתם מובטח באותן דירות. המשיבים כולם מתנגדים לבקשה וטוענים כי לא מתקיימים התנאים לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, שכן אם הערעור יתקבל, לא יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו.

4.

הכלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק דין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כדי לסטות מכלל זה על המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים המקיימים ביניהם "מקבילית כוחות": הראשון, כי יש לערעור סיכוי טוב להתקבל; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, כך שאם יבוצע פסק הדין, ובסופו של דבר הערעור יתקבל יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 1623/10 סולל בונה בע"מ נ' סיעארה , פסקה 6 (6.5.2010)). כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, כבענייננו, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של הסעד כל עוד ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו בדרך של השבה. עיכוב ביצוע של חיוב כספי יינתן כאשר שוכנע בית המשפט שאם יזכה המבקש בערעורו, הוא לא יוכל לגבות בחזרה את הכסף ששילם (ע"א 7022/12 עיריית פתח תקוה נ' אוסטוינד , פסקה 5 (25.10.2012)). כאשר ביצוע החיוב הכספי יצריך מימוש של נכס מקרקעין, יש להבחין בין מכירת נכס שהוא דירת מגוריו של המבקש, שאז תיטה הכף לעיכוב ביצוע פסק הדין, לנכס מקרקעין המשמש להשקעה והאינטרס של המבקש בו הוא כלכלי בלבד, אשר אינו מטה את הכף כאמור (רע"א 214/88 טוויל נ' דויטש , פ"ד מד(3) 752, 754 (1988)).

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, באתי למסקנה שדינה להידחות. אשר לסיכויי הערעור – הבקשה מכוונת להחלטה שקבעה את סכום שכר הטרחה שישולם לבעלי תפקיד. ככלל, ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות מסוג זה, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי העניין גופו, יש להביא את אופי ההחלטה בחשבון. אשר למאזן הנוחות – אין חולק כי הדירות המשמשות בטוחה לתשלום שכר הטרחה הן נכסים עסקיים המשמשים להשקעה ובתור שכאלה אין לומר כי מכירתם תגרום נזק שיקשה להשיב את המצב לקדמותו. ממילא לא נטען כי ככל שיתקבל הערעור, תהיה מניעה לקבל את הכסף חזרה מהמשיבים. במצב דברים זה, לא הורם הנטל הנדרש לעיכוב ביצוע של חיוב כספי.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בשכר טרחת המשיבים 2-1 בסך של 2,500 ש"ח. סכום זהה ישולם למשיב 3.