ע"א 7822/19 שירוני בחרוז נ. אולמי כינור דוד נתניה בע"מ

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 12.10.2019 (כבוד השופטת ד' בלטמן קדראי , ת"א 55652-07-15) שהורה למבקש לשלם למשיבה 1, חברה בע"מ המנוהלת על ידי המשיבים 2 ו-3, סכום של קרוב למיליון ש"ח (להלן בהתאמה: פסק הדין , המבקש ו- החברה ; החברה ויתר המשיבים יכונו יחד: המשיבים ).

תמצית הרקע העובדתי הצריך לעניין

2.

במוקד ההליך הסכם שכירות מיום 27.8.2012 שנכרת בין המבקש לחברה באמצעות מנהליה (להלן: הסכם

השכירות ). במסגרת הסכם השכירות נקבע כי המבקש ישכור מבנה בן שלוש קומות בנתניה, שבבעלות החברה, לשם הפעלתו כאולם אירועים – החל מיום 1.9.2012 ולתקופה של 5 שנים (עם אופציה להארכה) (להלן: הנכס ). יצוין כי המבקש חתם על הסכם השכירות יחד עם גורם נוסף, אולם מאחר שזה איננו עוד צד להליכים לא נדרש להתייחס אליו.

סמוך לאחר תחילת תקופת השכירות, החל המבקש להעלות טענות שלפיהן הנכס איננו ראוי לשימוש, וכי נתגלו בו פגמים וליקויים המונעים מן המבקש לקבל רישיון עסק להפעלתו כאולם אירועים. לנוכח טענות אלה, בשלב מסוים המבקש הפחית משמעותית ובאופן חד-צדדי את דמי השכירות החודשיים (מ-76,000 ש"ח ל-35,000 ש"ח), תוך שהוא נסמך בעניין זה על חוות דעת של שמאי מטעמו. בנסיבות אלה, הגישה החברה תביעה לפינוי הנכס לבית משפט השלום בנתניה; וביום 10.3.2015 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים שהורה על פינוי הנכס עד ליום 1.9.2015 (כבוד השופט ע' ניר נאוי , תא"ח 16475-07-14). יצוין כי למרות טענות המבקש ביחס לנכס, הוא הפעיל בו אולם אירועים; וחרף המחלוקות בין הצדדים, פעילות זו הוסיפה להתנהל עד למועד פינוי הנכס.

3.

בהמשך לתביעה לפינוי הנכס, הגישה החברה תביעה כספית נגד המבקש בגין החוב שנצבר עקב אי-תשלום דמי השכירות המוסכמים, ובה דרשה בין היתר גם פיצוי בשל נזקים רבים שהפרות נוספות של הסכם השכירות הסבו לה לטענתה. בתגובה לכך הגיש המבקש תביעה שכנגד שבמסגרתה טען כי דין הסכם השכירות להתבטל מעיקרו בשל אי-גילוי פרטים מהותיים הנוגעים לנכס בעת המשא ומתן לכריתתו, ועוד נטען כי ממילא קמה למבקש הזכות לבטל את הסכם השכירות בשל הפרות יסודיות מצד המשיבים – והדבר אף מצמיח לו סעד של השבה ופיצוי.

4.

ביום 12.10.2019 ניתן פסק דין מפורט ומנומק שקיבל את תביעת החברה בעיקרה ואת התביעה שכנגד באופן חלקי, הוא פסק הדין נושא הערעור. בשורה התחתונה בית המשפט המחוזי קבע כי על המבקש לשלם לחברה סך של 1,011,000 ש"ח בגין דמי השכירות ששילם בחסר או לא שילם כלל במשך חודשים ארוכים, ולסכום זה נקבע כי יש להוסיף 83,033 ש"ח בגין שני חובות נוספים. אולם מאחר שהתביעה שכנגד התקבלה באופן חלקי, כך שנקבע שהמבקש זכאי להשבה בשל סכומים ששילם בגין הוצאות החלות על החברה וכן בשל מקדמות על אירועים שנלקחו על ידי המשיבים, בסך 117,175 ש"ח; נערך קיזוז בין הסכומים, וסכום החיוב הסופי הועמד על 987,088 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. נוסף על כך, המבקש חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 70,000 ש"ח.

המבקש ממאן להשלים עם קביעות פסק הדין ומכאן הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע שבצידו. ויצוין כי אף למשיבים טענות כלפי פסק הדין ועל כן הגישו ערעור שכנגד מטעמם.

הטענות בבקשה לעיכוב ביצוע

5.

בבקשה לעיכוב ביצוע טוען המבקש כי סיכויי הערעור הם גבוהים לנוכח "טעויות חישוביות" שנפלו בפסק הדין. המבקש עומד על כך ששילם את דמי השכירות המופחתים במשך תקופה ארוכה מזו שנקבעה בפסק הדין ולכן נפלה שגגה משמעותית בסכום שנקבע שעליו לשלם לחברה בנדון; ועוד נטען כי מאחר שהמשיבים עשו אף הם שימוש בחלק מהנכס במהלך תקופת השכירות, נדרש היה להפחית גם סך של 368,711 ש"ח מהסכום שחויב בתשלומו. יוער בנקודה זו כי מעיון בערעור שהגיש המבקש, ניכר כי הוא למעשה מערער על מרבית הקביעות שבפסק הדין, אם לא כולן. במישור מאזן הנוחות טוען המבקש כי לאחר שהוגש הערעור מטעמו, המשיבים פתחו תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין, ואף הועברו לו מסרים כי לצורך כך הם יבקשו למכור חנות שבבעלותו שכרגע מושכרת לצד שלישי (להלן: החנות ). לדבריו השכרת החנות היא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים שלו, ולכן מכירתה עלולה להסב לו נזק בלתי הפיך; בפרט בהינתן ששני ילדיו חולים ונתמכים על ידו. מנגד, נטען כי עיכוב ביצוע פסק הדין לא יכביד על המשיבים שכן יש להם עיקולים על זכויות המבקש ואשתו בחנות ובדירת מגוריהם. ועוד נאמר בהקשר זה, כי למשיבים עצמם חובות כבדים לבנק, ולכן קיים חשש כי המשיבים לא יוכלו להשיב לו כספים ככל שהערעור יתקבל. בהתאם לאמור, מבוקש כי אורה על עיכוב ההליכים המתנהלים נגד המבקש למימוש פסק הדין; ולחלופין ולמען הזהירות, מבוקש כי ייקבע שעל המבקש להפקיד את סכום פסק הדין בקופת בית המשפט או בתיק ההוצאה לפועל עד להכרעה בערעור.

המשיבים עומדים בתוקף על דחיית הבקשה וטוענים כי טענותיו של המבקש מופנות נגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, המבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות, ומשכך סיכויי הערעור הם נמוכים. כן נטען כי טענותיו של המבקש בדבר מצבם הכלכלי, כמו גם היעדר יכולתו הכלכלית, נטענו בעלמא וללא כל בסיס – ודי בכך על מנת לדחותן. מכל מקום, נטען כי המבקש הוא " איש עסקים ממולח אשר לא חוסך בנקיטת הליכים " והדבר מצביע לשיטתם על מצבו הכלכלי המשופר; וכי ממילא אין חשש כי המשיבים לא יוכלו להשיב לו כספים ככל שהערעור יתקבל, שכן שוויו של הנכס בלבד איננו נופל מ-15 מיליון ש"ח. נוסף על כך נטען כי בשונה מטענת המבקש עיכוב ביצוע פסק הדין יסב להם נזק ממשי, שכן הם מחכים מזה כ-8 שנים לקבל את דמי השכירות המגיעים להם. ועוד נאמר – לעניין החשש מפני מימוש החנות, כי המבקש הסתיר בבקשתו שהוא הגיש המרצת פתיחה שתכליתה שינוי ועדכון רישומים הנוגעים לזכויות הבעלות בחנות (ה"פ 73502-07-19); ואף בשל התנהלות זו יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

6.

נקודת המוצא לדיון היא כי אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק עיכוב ביצוע של פסק דין, ובעל דין שניתן פסק דין לטובתו זכאי לממש את פירות זכייתו מבלי שיידרש להמתין לתוצאות הערעור (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על מנת להצדיק סטיה מכלל זה, שומה על המבקש עיכוב ביצוע להראות כי סיכויי הערעור שהגיש גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היחס בין שני תנאים אלה הוכר בפסיקה כ"מקבילית כוחות" , כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לעבר המבקש, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך

– ואולם הדעה הרווחת היא שמאזן הנוחות הוא המכריע מבין השניים (ראו, למשל: ע"א 4252/19 שאול נ' מדינה , פסקה 7 (19.8.2019); ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול , פסקה 4 (20.2.2018)).

לאחר עיון בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובה לה, נחה דעתי כי זו אינה עומדת באמות המידה שפורטו לעיל, ומשכך דינה להידחות.

7.

עסקינן

בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו סעד כספי , וכן הליכים נוספים שנפתחו למימוש פסק הדין, והכוונה ככל הנראה לתיק ההוצאה לפועל. ככלל, סעד כספי הוא סעד בר השבה, ולכן גם אם הערעור יתקבל ניתן יהיה כעיקרון להשיבו. ברוח זו, על מנת שבית משפט ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע סעד כספי עליו להשתכנע כי תשלום הסכום יסב למבקש נזק בלתי הפיך – בין לנוכח מצבו הכלכלי הרעוע של המבקש, בין בהתחשב בחוסנו הכלכלי של הזוכה . ויובהר כי טענות בהקשר זה אינן יכולות להישמע בעלמא ונדרשת תשתית ראייתית ועובדתית, גם אם מינימלית, לתמיכה בהן (ראו למשל: ע"א 668/19 עיריית פתח תקווה נ' עו"ד יצחק יונגר (מנהל מיוחד) , פסקה 14 (4.2.2019); ע"א 3314/18 א. דורי בנייה בע"מ נ' נתיבים דרום בע"מ , פסקה 11 (11.7.2018)).

בענייננו, טענות המבקש במישור מאזן הנוחות נשענות בעיקרן על הטענה כי ביצוע פסק הדין ייאלץ אותו למכור את החנות שבבעלותו המושכרת לגורם שלישי, והדבר יסב לו לדבריו פגיעה משמעותית במקור הכנסה עיקרי שלו – ובהתאם תיפגע יכולתו לפרנס את בני משפחתו. בכל הכבוד, אין זיקה הכרחית בין החיוב הכספי שהוטל על המבקש במסגרת פסק הדין לזכויותיו במקרקעין כאלה ואחרים; וכפי שנקבע זה מכבר, ככלל " העובדה כי ביצוע פסק דין לתשלום כסף יגרור אחריו מכירת נכס כלשהו, אינה יכולה, לכשעצמה, לשמש הצדקה לעיכוב ביצוע " (רע"א 214/88 טוויל נ' דויטש , פ"ד מד (3) 752 (1988)). דברים אלה אמורים במיוחד, בהינתן שלא הובאו כל תימוכין לעניין מצבו הכלכלי של המבקש, אף לא לביסוס הטענה כי ביצוע פסק הדין יחייב אותו למכור את החנות; ובה במידה, גם הטענה בעניין היעדר יכולתם של המשיבים להשיב את הכספים ככל שהערעור יתקבל, נטענה בעלמא (ראו והשוו: ע"א 6149/18 חגי קורש נ' הכונס הרשמי , פסקה 5 (15.11.2018)). מכל מקום, אף אם תשלום הסכום שנקבע בפסק הדין ידרוש מהמבקש למכור את החנות כטענתו, וכאמור הטענה לא בוססה ואין בידי לקבוע כך – הרי שמאחר שמדובר בנכס מסחרי המשמש להשכרה, להבדיל למשל מדירת מגורים, אין מדובר במקרה שמימוש נכס מקרקעין כרוך על פניו בנזק בלתי הפיך שאיננו בר פיצוי (ראו והשוו: ע"א 8108/14 רז נ' פלד , פסקה 11 (22.12.2014); ע"א 5779/13 שיכון אזרחי בע"מ נ' מרדכי גלוסקה מנהל מיוחד וכונס נכסים , פסקה 4 (31.10.2013)).

משאלה פני הדברים, המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו ודי בכך כדי לדחות את הבקשה, אף מבלי שאדרש לעניין סיכויי הערעור. ועם זאת יוער, ובלא שאקבע מסמרות בשאלת סיכויי ההליך, כי בהיות הערעור "עובדתי" בעיקרו, נראה שניצבת לפני המבקש משוכה של ממש.

8.

סוף דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח.