ע"א 6568/14 אליהו ונטורה נ. עו"ד אליהו נאמן

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח ) שקיבל את תביעת המשיב לתשלום שכר טרחה עבור שירותי ייצוג משפטי שנתן למבקש והורתה לו לשלם למשיב בעדם סך של 2,550,000 ש"ח.

1.

המבקש איש עסקים בתחום הנדל"ן והמשיב הוא עורך דין במקצועו. בתחילת שנת 2010 היה המבקש מצוי בסכסוך משפטי עם שותפיו בשתי חברות, בעקבות צעדים שנקטו, לטענתו, לנישולו מזכויותיו בהן. בחודש מרץ 2010 שכר המבקש את שירותיו של המשיב לטיפול בסכסוך ובמסגרת זאת הוגשו מספר הליכים משפטיים. ביום 8.6.2010 הודיע המבקש למשיב על פיטוריו. היה זה ביום בו הוגש הסדר פשרה בין המבקש לבין אחד השותפים (להלן: הסכם הפשרה הראשון ). כארבעה חודשים לאחר מכן כרת המבקש הסכם פשרה עם השותף השני (להלן: הסכם הפשרה השני ). בין המבקש למשיב התעוררה מחלוקת באשר לקיומו של הסכם שכר טרחה ולתוכנו, ובפרט באשר לגובה שכר הטרחה שעל המבקש לשלם בעד השירותים המשפטיים שהמשיב נתן לו. בפסק דין מיום 6.8.2014 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את תביעת המשיב, בקבעו כי הסכמי הפשרה בין המבקש לשותפיו הושגו – לפחות בעיקרם – נוכח ההליכים שניהל המשיב בשם המבקש; וכי על המבקש לשלם שכר למשיב – לפי חלק מהמנגנונים בהסכם שכר הטרחה ובחישוב שפורט בפסק הדין – סך של 2,550,000 ש"ח.

2.

ביום 26.8.2014 הגיש המבקש לבית משפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 7.9.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה באופן חלקי. הוטעם כי המבקש לא טען כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר השבה של הסכומים שישולמו לו אם הערעור יתקבל. בצד זאת נקבע כי אם המבקש ישלם למשיב חלק מהסכום שנפסק בפסק הדין (בסך של כ-2.1 מיליון ש"ח) תוך 21 ימים, יתר התשלום יעוכב – ככל שהוא יופקד בקופת בית המשפט.

3.

ביום 1.10.2014 הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על פסק הדין ובקשה לעכב את ביצועו. בערעור נטען, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי שגה בהחילו את עקרון "העיפרון הכחול" על הסכם שכר הטרחה שכן לא ניתן להפריד אותו לחלקים; כי הפגמים בהסכם היו צריכים להביא לבטלותו; וכי שכר הטרחה שנקבע בפסק הדין אינו מידתי ביחס להיקף השירות שהמשיב נתן למבקש. מכאן, לשיטתו, סיכויי הערעור טובים. המבקש טוען כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב, שכן כדי לפרוע את החוב יהיה עליו לממש את זכויותיו בבית מגוריו (שבו הוא מתגורר עם אשתו ושלושה מילדיו), ומנגד למשיב לא ייגרם נזק נוכח העיקול שהוטל על הבית לטובתו. כמו כן, לטענת המבקש, אף שאין בידיו מידע על אודות מצבו הכלכלי של המשיב, "עסקינן במשיב שלא יהא זה מופרך להטיל ספק בשיקול דעתו ובפעולותיו, עת על כף המאזניים מונחים כספים רבים". המבקש טוען כי מלבד דירת מגוריו, אין ברשותו נכסים אחרים שבאמצעותם הוא יכול לשלם את הסכום שנפסק לחובתו. לטענתו, הסכום שקיבל ממכירת מניותיו באחת החברות לשותפיו בסך 8.55 מיליון ש"ח חולק למטרות שונות – תשלום למס הכנסה (בסך 3.99 מיליון ש"ח); כיסוי חוב של המבקש לחברת ונטורה אלי ובניו בע"מ (להלן: חברת ונטורה ) (בסך 1.67 מיליון ש"ח); כיסוי חוב של המבקש לחברת אור התיכון יזמות ובניה בע"מ (להלן: חברת אור התיכון ) (בסך 1.68 מיליון ש"ח); תשלום שכר טרחה לבורר (בסך 255,200 ש"ח); וסכום שנשאר אצל אחד מבאי כוחו (בסך 650,000 ש"ח) לגביו קיימת מחלוקת בין המשיב לבין מס הכנסה. בנוסף טוען המבקש כי היה עליו לשלם עבור ייצוג משפטי בהליך זה וכן בתיק פלילי שנפתח נגדו.

4.

המשיב מתנגד לבקשה

וטוען כי לא מתקיימים התנאים לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, שכן אם הערעור יתקבל, לא יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו; כי לא הוכח שיהיה קושי להיפרע ממנו אם הערעור יתקבל; וכי אין בבקשה הסבר למהפך הנטען במצבו הכלכלי של המבקש. לטענת המשיב, בתצהיר מיום 14.6.2011 שתמך בבקשה לביטול צווי עיקול שהוטלו על נכסיו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, טען המבקש כי יש ברשותו די נכסים לביצוע פסק הדין. זאת, מבלי להתייחס כלל לסכום שקיבל ממכירת המניות כאמור. בנוסף נטען כי המבקש לא הסביר מה עלה בגורלה של התמורה ממכירת מגרש, שקבלתה הייתה חלק מהסכם הפשרה הראשון (בסך 800,000 ש"ח לכל הפחות). כמו כן טוען המשיב כי המבקש הציג תמונה לא מהימנה – שאינה מבוססת על תשתית עובדתית מספקת – על מצבו וחוסנו הכלכלי. בפרט באשר לטענות המבקש בעניין הסכום שקיבל ממכירת המניות (כאמור, בסך 8.55 מיליון ש"ח), נטען כי חברת ונטורה, שלה לכאורה שילם המבקש חוב, הייתה מהקמתה בבעלות מלאה של המבקש ורק לאחר הגשת התביעה על ידי המשיב הועברו המניות לבנו של המבקש ללא תמורה; כי חברת אור התיכון היא בבעלותה של חברת ונטורה ולכן עד להגשת התביעה הייתה למעשה בשליטת המבקש, כך שהחזר החוב ששילם לחברה אינו אלא תשלום לעצמו; וכי תשלום החוב למס הכנסה מעיד על הכנסות משמעותיות שאותן לא ציין המבקש בתיאור מצבו הכלכלי.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק דין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כדי לסטות מכלל זה על המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אף אם אניח, לצורך הדיון ובלא לקבוע מסמרות, כי לא מדובר בערעור חסר סיכוי, אני סבור כי התנאי בדבר מאזן הנוחות מטה את הכף לדחות את הבקשה. תנאי זה דורש מהמבקש להראות כי אם יבוצע פסק הדין, ובסופו של דבר הערעור יתקבל יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 1623/10 סולל בונה בע"מ נ' סיעארה , פסקה 6 (6.5.2010)). כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, כבענייננו, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של הסעד כל עוד ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו בדרך של השבה. עיכוב ביצוע של חיוב כספי יינתן כאשר שוכנע בית המשפט שאם יזכה המבקש בערעורו, הוא לא יוכל לגבות בחזרה את הכסף ששילם (ע"א 7022/12 עיריית פתח תקוה נ' אוסטוינד , פסקה 5 (25.10.2012)).

בנסיבות דנן, המבקש לא ביסס את טענתו כי למשיב אין יכולת כלכלית להשיב את הכסף אם יתקבל הערעור. בנוסף, המבקש טוען כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין יהיה עליו לממש את זכויותיו בבית מגוריו – לכאורה הנכס היחידי שבבעלותו. ברם, לא הובאו אסמכתאות מספיקות לביסוס הטענות בדבר השינוי במצבת נכסיו של המבקש, וזאת בשים לב לכך שלבקשה שלפניי לא צורף תצהיר. בפרט, לא הוסבר פשר הפער בין היכולת הכלכלית של המבקש כפי שתוארה בתצהיר שצורף לבקשתו לבטל את צווי העיקול בשנת 2011 – שלפיו המבקש הוא הבעלים של פרויקטים ונכסים בשווי מיליוני שקלים – לבין מצבו כפי שנטען בבקשה שלפניי. במצב דברים זה, לא הורם הנטל הנדרש לעיכוב ביצוע של חיוב כספי ומאזן הנוחות מטה את הכף שלא לעכב את ביצוע פסק הדין.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת בא כוח המשיב בסך של 5,000 ש"ח.