ע"א 6870/19 הועדה המקומית לתכנון ובניה " מצפה אפק" נ. נתנאל גרופ בע"מ

1.

המבקשות הן הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מצפה אפק" והמועצה המקומית באר יעקב (להלן: הוועדה המקומית ו המועצה המקומית ; וביחד: המבקשות ) והמשיבות הן חברות בנייה בעלות זכויות במקרקעין בתחום השיפוטי והתכנוני של המבקשות (להלן: המקרקעין ). ביום 18.8.2005 נחתם הסכם פיתוח בנוגע לחלק מן המקרקעין בין המשיבה 1 לבין מינהל מקרקעי ישראל (היום רשות מקרקעי ישראל) וביום 27.11.2005 צורפה המשיבה 2 כצד להסכם. בהמשך, שלחה המשיבה 1 לוועדה המקומית מכתב ובו התחייבה לשלם היטל השבחה בעקבות אישור תוספת 20% יחידות דיור מכמות היחידות המותרת בהתאם לשומה סופית שתיקבע (להלן: כתב ההתחייבות ). ביום 23.2.2008 נכנסה לתוקף תכנית מפורטת ממ/מק/2/1518 של הוועדה המקומית לתכנון המרכז "תוספת יחידות דיור" (2007) שנועדה להוסיף 20% למספר יחידות הדיור (להלן: התכנית המשביחה ). בהמשך, ביום 24.6.2010 נכנסה לתוקף תכנית מפורטת נוספת, אשר בין היתר העבירה יחידות דיור בין המגרשים הכלולים במקרקעין, ללא שינוי בזכויות הבניה הכוללות (להלן: הפרוגרמה ).

2.

בעקבות אישור התכנית המשביחה, שלחה הוועדה המקומית למשיבות דרישת תשלום היטל השבחה, המשיבות חלקו עליה, ובהמשך ניתנה שומה על ידי שמאי מכריע (להלן: השמאי ). בין השנים 2010-2008 שילמו המשיבות לוועדה המקומית את היטל ההשבחה לפי השומות שנתן השמאי המכריע בסך כולל של 2,740,059 ש"ח. המשיבות ערערו על השומה ועל חיובן בהיטל השבחה וביום 7.12.2011 קיבל בית המשפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט נ' שטרנליכט ) את הערעור באופן חלקי וקבע כי בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 85/88 "קנית" ניהול השקעות ומימון בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן , פ"ד מב(4) 782 (1989) (להלן: עניין קנית ) המשיבות אינן מחויבות בתשלום היטל השבחה לגבי חלק מן המגרשים (להלן: מגרשים 12-8 ) , שבהם המשיבות לא החזיקו בזכויות בעלות או חכירה לדורות. כן נדחתה טענת הוועדה המקומית כי יש לחייב את המשיבה 1 בהיטלי השבחה מכוח כתב ההתחייבות. נפסק כי ההליך יוחזר לשמאי המכריע לצורך קביעת היטל ההשבחה עבור המגרשים שבהם החזיקו המשיבות בזכויות כאמור (להלן בהתאמה: פסק הדין הראשון ו מגרשים 7-4 ). על פסק דין זה לא הוגש ערעור, והמשיבות פנו למבקשות במטרה להשיב להן את היטלי ההשבחה שנגבו בקשר למגרשים 12-8. המבקשות לא נעתרו לפניות.

3.

השתלשלות ההליכים המלאה פורטה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ואולם לענייננו רלוונטית תביעה שהגישו המבקשות ביום 27.5.2015, ובה עתרו לקבל סעד הצהרתי שלפיו על המשיבות לשלם היטלי השבחה עבור מגרשים 12-8 על אף האמור בפסק הדין הראשון (להלן: התביעה ). המשיבות הגישו תביעה שכנגד ובה טענו כי על המבקשות להשיב להן את הכספים שנגבו עבור מגרשים 12-8 (להלן: התביעה שכנגד ). בתביעתן, פירטו המשיבות את היטלי ההשבחה ששילמו עבור מגרשים 12-8, ונקבו בסכום כולל של 2,808,891 ש"ח הכולל הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה שכנגד.

ביני לביני, השמאי קבע שומה חדשה לגבי מגרשים 7-4, והמשיבות ערערו עליה בטענה כי היא מתבססת גם על הפרוגרמה ולא על התכנית המשביחה בלבד. ביום 16.8.2015 בית המשפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט נ' שטרנליכט ) קיבל את הערעור, וקבע כי השמאי לא היה רשאי להסתמך על הפרוגרמה, שלא הייתה בתוקף עת אושרה התכנית המשביחה. לפיכך, הוחזר התיק לשמאי לצורך הכנת שומה חדשה למגרשים אלה, בהתאם לתכנית המשביחה בלבד. המבקשות ערערו על פסק דין זה (להלן: הערעור המינהלי ), וערעורן נדון במאוחד עם התביעה והתביעה שכנגד (בהסכמת הצדדים) בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

4.

ביום 19.8.2019 בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברק נבו ) דחה את התביעה ואת הערעור המינהלי, וקיבל את התביעה שכנגד. בית המשפט דחה את טענות המבקשות לגבי תחולתם של פסקי הדין שיצאו מלפני בית משפט זה לאחר עניין קנית (ששינו מקביעותיו), מן הטעם שהמבקשות לא ערערו על פסק הדין הראשון והוא הפך חלוט. נקבע כי לא ניתן לחייב את המשיבות בהיטל השבחה בגין מגרשים 12-8 מכוח כתב ההתחייבות, וכי לא מתקיימים טעמים אחרים לקבוע כי המבקשות פטורות מהשבת הסכומים שנגבו בגין מגרשים אלה, הכל כפי שפורט בהרחבה בפסק הדין. בית המשפט ציין כי המועצה המקומית החזיקה בכספי המשיבות שנים רבות על אף חובתה להשיבם לפי פסק הדין הראשון, וזאת בהיעדר כל מקור חוקי לעשות כן. בהמשך לקביעות אלו, הורה בית המשפט על דחיית התביעה מטעם המבקשות וקבלת התביעה שכנגד. אשר לערעור המינהלי שהגישו המבקשות, בית המשפט מצא כי יש לדחותו בהעדר עילה להתערב.

5.

המבקשות הגישו ערעור על פסק דין זה ובצדו הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, היא הבקשה שלפניי. המבקשות טוענות כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלה טעות בשאלת התחולה של ההלכות שנפסקו לאחר עניין קנית בעניינן, וכן כי היה מקום לחייב את המשיבות בתשלום היטל ההשבחה עבור מגרשים 12-8 מכוח כתב ההתחייבות. נוכח טענות אלו ואחרות שפורטו בבקשה (בין היתר גם נגד דחיית הערעור המינהלי), סבורות המבקשות כי סיכויי הערעור גבוהים. אשר למאזן הנוחות נטען כי הכספים שבהשבתם חויבו המבקשות כבר הושקעו בהקמת מבנים ציבוריים במקרקעין. בצד דברים אלה מציינות המבקשות כי בפסק הדין לא נקבע סכום מדויק שעל המבקשות להשיב למשיבות.

6.

התבקשה תשובה. המשיבות טוענות כי מאזן הנוחות נוטה לטובת ביצוע פסק הדין שהורה על סעד כספי, ובכלל זאת כי המבקשות לא טענו (לא כל שכן הוכיחו) כי קיים חשש שהמשיבות לא תוכלנה להחזיר את מלוא הכספים אם יתקבל הערעור. המשיבות מוסיפות כי מצבן הכלכלי איתן ויציב, כמו גם מצבן הכלכלי של המבקשות, כך שלא יגרם למבקשות נזק בלתי הפיך אם פסק הדין לא יעוכב וערעורן יתקבל בסופו של יום. לעמדת המשיבות, סיכויי הערעור נמוכים – הן נגד דחיית התביעה, הן נגד דחיית הערעור המינהלי – וזאת נוכח אמת המידה להתערבות בית משפט זה בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית (ובאשר לערעור המינהלי – נוכח אמת המידה המצמצמת הנוהגת במתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה). באשר לטענה כי בפסק הדין לא צוין סכום מוגדר שעל המבקשות להשיב למשיבות, המשיבות סבורות כי פסק הדין מציין בבירור כי התביעה שכנגד התקבלה, ולכן יש להשיב את הסכום שננקב בה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כפי שצוין בפסק הדין. לבסוף, המשיבות מדגישות כי המבקשות מחזיקות בכספים שנגבו שלא כדין במשך שנים רבות, וכי אין מקום להאריך את עינוי הדין שנגרם להם נוכח התנהלות זו.

לשלמות התמונה יוער כי עובר להגשת הבקשה לעיכוב ביצוע הגישו המבקשות גם בקשה למתן רשות ערעור המכוונת לדחיית הערעור המינהלי (בר"ם 6548/19).

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא שהזוכה בפסק דין זכאי ליהנות מפירותיו בטרם הכרעה בערעור ושאין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על מנת לסטות מכלל זה על המבקש להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (ראו מני רבים, ע"א 7001/18 קדח נ' קדח , פסקה 4 (29.5.2019); ע"א 6568/14 ונטורה נ' נאמן , פסקה 5 (6.11.2014)). אף מבלי שאדרש לסיכויי הערעור, סבורני כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. בענייננו, המבקשות לא טענו כי ייגרם להן נזק בלתי הפיך כתוצאה מביצוע פסק הדין אם יתקבל הערעור, ובוודאי לא הניחו לטענה זו תשתית עובדתית מתאימה. זאת ועוד. המבקשות עותרות להשהות פסק דין שהורה על חיוב כספי, מבלי להוכיח קושי בהשבת המצב לקדמותו כפי שנדרש במקרים מעין אלה (ע"א 5853/18 תעיזי צמח ונרדע יפה נ' מנהל מס ערך מוסף , פסקה 4 (29.5.2019) ; ע"א 2970/18 כאמל נ' קרבקי , פסקה 3 (16.4.2018) ) . בנסיבות אלו, ובהינתן גם הקביעות בפסק הדין לגבי הזמן הממושך שבו נמנעו המבקשות מלהשיב למשיבות את הכספים חרף קיומו של פסק דין חלוט, לא קמה עילה להורות על עיכוב ביצוע ההשבה שעליה הורה בית המשפט המחוזי. עוד אציין, אשר לטענה כי בפסק הדין אין הוראה ברורה בקשר לסכום שבהשבתו חויבו המבקשות, כי מקומה של זו להתברר בערעור, מבלי שאקבע בה מסמרות. ממילא, עיון בתביעה שכנגד – שעל קבלתה הורה בית המשפט המחוזי – מלמד כי דרישת ההשבה נגעה לסכומים ששולמו עבור מגרשים 12-8 בלבד, ולכן גם בהינתן מחלוקות אפשריות על דרך החישוב של סכומים אלה, איני סבור כי באלו יש לשנות ממסקנתי האמורה בדבר שיקולי מאזן הנוחות החלים בענייננו.

הבקשה נדחית אפוא. הוצאות הצדדים בהליך זה יילקחו בחשבון בפסיקת ההוצאות בהליך העיקרי.